לפחות בינתיים.

אחרי יום חמישי, הסופ"ש פשוט היה תוספת מרנינה: שבת בבוקר סידורים, ואחריהם משמרת של 24 שעות בבית החולים. תענוג. למרבה המזל, נתנו לי היום ללכת לנוח איזה שעה וחצי בבוקר, חיוני ביותר.

חזרתי הביתה, אוכל זריז ושנ"צ קצר. היום מגיעות אורחות נכבדות: אחותי וחברתה מהמכינה, והדירה היתה במצב די מביש. אז בשעתיים הספקתי לנקות את חדרי האמבטיה (פלוס ארגז חתולים), מטבח, לשאוב אבק, להחליף מצעים אצלי, לשים מצעים בחדר האורחים, ולזרוק מחזור.

אין לי מושג מאיפה האנרגיות האלה יצאו - מעבר למחלה המחורבנת שתפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים (כמו תמיד), יותר מ-36 שעות ללא שינה די אמורות להרוג אותי.

נו מילא, לפחות עשיתי את כל מה שרציתי ותכננתי לעשות לפני המחלה. עכשיו רק נותר להשלים את שש השעות שהחסרתי ביום ששי, כדי לסיים באופן פורמלי את כל מחויבויות בית החולים. עכשיו אני יכולה לנוח, למלא אמבטיה עם מלח לוונדר, ולנשום קצת.

טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?

היום התחלתי את השבוע האחרון בבית החולים של הפקולטה במסגרת הדרישות המינימליות לתואר (כלומר, עוד אצטרך להעביר שם איזה שבוע נוסף בגלל קורס בחירה שאני לוקחת).

איכשהו, כמו תמיד, יצאתי מהבית מאוחר מדי, אבל זה לא היה נורא כי בכל מקרה היום היה די מבולגן כי אתמול היה חופש, לכן היום, למרות שהוא יום שלישי, דומה יותר ליום שני (או ליום ראשון בארץ). בלגן של חילופי משמרות, קבלת מקרים חדשים וכיוצא בזאת.

בסך הכל אני לא יכולה לומר שהיה קשה מאוד - כמה קשה יכולה להיות משמרת של 6 שעות? מסתבר שיותר מעייף לא לעשות כלום מאשר להעסיק את עצמך עד ששכחת את השם שלך. כל פעם מחדש אני מתפעלת מהיכולת להתעלם מהסטודנטים ומחוסר הרצון ללמד שקיים אצלנו בבית החולים, חסר שבולט במיוחד מול הנסיון הנהדר שלי בבית דגן.

אז מה ראינו היום?

• ברניז שתלה את עצמו מהחלון במשך כמה שעות טובות, אחרי שניסה להוציא את הרגל החוצה ונתפס ככה. הוא הגיע במצב של הלם, סובל מנזק איסכמי לרגל ומאוד מדוכא. היום הוא היה קצת יותר שמח, אבל עדיין טכיקרדי ועם ל"ד מאוד נמוך. מטופל בלידוקאין למניעת הפרעות קצב וגם לטיפול בנזקי האיסכמיה, נוזלים לאצידוזיס ולהעלת לחץ הדם וטיפול משכך כאבים, להפחתת הטונוס הסימפטתי שלא עושה לא טוב.
• בוקסר שסובל משלשול דמי, בן 10. כנראה סרטן כלשהו במערכת העיכול.
• בוקסר עם חשד לקושינג.

ועוד כמה מקרים שאני לא ממש זוכרת עכשיו, אבל גם לא ממש חקרנו אותם לעומק. נראה מחר לאן ממשיכים, ואיזה מקרה בוחרים לכתיבת העבודה שצריך להגיש בשבוע הבא. ייפי!

זו הייתה התגובה של המשוגעת כשסיפרתי לה שאני סופסוף מחליפה טלפון. טוב, בערך. היא אמרה שירד גשם שלושה ימים, אבל זה לא נראה טוב בכותרת .

הנייד הנוכחי משרת בכוחותינו כבר בערך שמונה שנים, והוא "יד שניה" ושימש עוד איזה שנתיים אצל מישהו אחר. החיה הנדירה היא נוקיה 6120, מאלה הישנים - זוכרים אותם? סוס העבודה הישן שלי עדיין עובד, ובשום אופן לא הולך לפח. יש לאבא חבר שעוסק בשיפוץ טלפונים ישנים בתור תחביב, והוא כבר יחזיר לו את זיו נעוריו.

אז מה קרה שהחלפתי? החלטתי שצריך להחליף מפעיל סלולרי, כי החברה שאנחנו מנויים אצלה, מוביסטאר, לא ממש שמה עלינו כשהמכשיר של הזוגי התקלקל, ולא רצו להחליף לו במחיר סביר. הוא קנה מכשיר חדש, עם כרטיס נוסף ו-12 יורו לשיחות בחמישים יורו, אבל הוא לא כל כך מסתדר איתו, והתכנון הוא להשתמש בו בתור טלפון אורחים (ויש די הרבה כאלה).

החלטנו לעבור לוודאפון. התחלנו את התהליך, שכלל מילוי שמונה-עשר טפסים בערך, וזה לא פשוט עם השמות המוזרים של שנינו, בחרנו את המכשירים שרצינו (נוקיה 6288, 70 יורו כל אחד) ויצאנו לדרך. ואז, מוביסטאר פתאום קמה והציעה לנו הצעה נגדית - שני מכשירי נוקיה N70 והנחה על חיוב הטלפון בשלושת החודשים הקרובים, כמובן במסגרת התחייבות ל-18 חודש (כן, רק 18 חודש). אנחנו נסרב לחיסכון של 140 יורו? כמובן שלא.

אתמול הלכנו לאסוף את הצעצועים החדשים, ועכשיו, כשהם כבר טעונים ומוכנים, אפשר להתחיל לשחק.

כמה תהיות כלליות:

למה תמיד יש איפשהו מישהו שמשפץ כשאני בחופש?

ולמה כשאני חולה עם חום גבוה, השכנים בדירה ליד מרסקים את הקירות עם פטיש אוויר?

ואחת מהיום:

למה האזעקה של המעלית חייבת לעשות קונצרט דווקא בשש בבוקר, ולא להפסיק עד עכשיו בערך?

אהההההה…

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל

היום נתקפתי יצר נקיון, והחלטתי להפטר מכל הזבל שנצבר במשך שנים. כשאני אומרת זבל, אני מתכוונת לזבל ממש: צבע ישן מהצביעה של הדירה לפני 6 שנים, וילונות שהיו של הדיירים הקודמים, כבלים חשמליים שהוסרו בעת הצביעה ולעולם לא ישתמשו בהם… ובאותה ההזדמנות זרקתי את כל חומרי הניקוי, סבונים ושאר תמרוקים שפתוחים כבר שלוש שנים ואפשר לעשות עליהם מחקר פוסט-דוק רציני, ואולי אפילו לקבל על זה איזה פרס.

אז מה עושים עם כל כך הרבה זבל, ועוד כזה שלא ממש כדאי לזרוק לפח מתחת לבית? אז זהו, שפה דואגים לדברים עד הסוף. העירייה מפעילה נקודות איסוף מיוחדות לפסולת "מיוחדת" שנקראות נקודות ירוקות (punt verd).

הסיבה שהתעכבתי עם הניקיון הזה כל כך הרבה שנים הייתה תמיד המרחק בין הבית לנקודה הירוקה הקרובה. אבל בחודשים האחרונים העירייה התחילה להפעיל שירות חדש - נקודות ירוקות ניידות. ויש לי שתיים ליד הבית, אחת בכיכר מרחק רחוב וחצי, בימי רביעי, ואחרת ליד השוק בימי שישי.

אז ניצלתי את ההזדמנות ואת כח הסחיבה של הזוגי, ואת כל הפסולת הזו הבאנו למקום הנכון. אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי שהיא תטופל כראוי.

כמו שצריך, לא?

הזוגי ואני זה עתה שבנו מהמשחק של בארסה מול ליון. לא אכביר מלים, מאחר וכדורגל הוא בהחלט לא נכלל בתחומי הבנתי או אפילו קרוב לזה. זו הפעם השניה שאני הולכת אתו למשחק*. הפעם, בניגוד למשחק הקודם, ישבנו במקום נחמד הרבה יותר, יחד עם חבר לעבודה של הזוגי, שדרכו קנינו את הכרטיסים.

אני חייבת לציין, בתור אדישת-ספורט באופן כללי**, זו חוויה מעניינת. קודם כל, בשביל מנותחת-עיניים שכמוני התחושה הנהדרת של ראות כל כך חדה היא מדהימה. נכון, גם ביום שטוף שמש אני יכולה להרגיש ככה, אבל זה עדיין משהו אחר. בנוסף, כמות האנשים מפעימה, במיוחד כשכולם קמים על הרגליים, לטוב ולרע***.

אני עדיין לא חובבת כדורגל, למרות שאם כבר, של בארסה. כי בארסה היא יותר ממועדון.

וחוץ מזה, היה אחלה משחק.

*הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים (בערך), מול ואלנסיה.
** ממש לא מזיז לי מה עשה אלונסו, או רוסי, או נדאל, ובכל זאת אני יודעת.
*** למרות שהקהל פה די רגוע ושקט.

אתמול מלאו ליאסר, החתול שלנו, ארבע שנים. חשבתי שזוהי הזדמנות מעולה לספר עליו קצת, כי אחרי הכל, הוא לא סתם חתול, הוא חצול*.

את יאסר לקחתי בתחילת השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, מזוג סטודנטיות תאומות שלמדו בשנה רביעית. היו שלושה חתלתולים אפורים, והתלבטתי ארוכות בינהם. אחד היה מיועד למישהו, וחשבתי אולי לקחת שניים, אבל הזוגי לא כל כך התלהב ועד היום אני קצת מצטערת על זה. ניסיתי לבחור לפי המין, אבל לי לא היה מושג ולבנות משנה רביעית גם לא (בדיעבד) כי הן אמרו שנראה להם שהוא נקבה**

היום ההוא היה קשה לו, לקחתי אותו בקופסא במטרו, ובדרך מהמטרו הביתה, בתוך המעיל. כנראה שהוא ממש סבל באותו היום, כי הוא עשה פיפי במיטה המיוחדת שקנינו בשבילו, הקיא על השמיכה שלנו ואחר כך עשה עליה שוב פיפי. אבל למחרת הוא כבר היה בסדר, והיום הוא עושה מחוץ לארגז רק כשהוא ממש מרוגז עלינו.

לא ידענו איך לקרוא לחתלתול הקטנטן שהבאתי, גם בגלל שלא היינו סגורים על המין וגם בגלל שלא ממש ידענו מה יתאים לו. אבל אחרי חודש, החבוב חשף את אופיו האמיתי - טרוריסט. יאסר, בצעירותו, אהב יותר מהכל להתחבא מאחורי כל דבר שהוא ולתקוף אנשים שעוברים, במיוחד אותי. היום זה כבר די עבר לו*** אבל מדי פעם הוא עדיין מתחבא ותוקף.

מלבד נטיותיו המרושעות לתקוף עוברי אורח תמימים, יאסר גם היה חשמלאי חובב. עד היום יש לו חיבה לכבלים. הוא ביצע חיווט מחדש לרמקולים של המערכת, למטענים של הניידים וגם למטען של המחשב הנייד שלי, ועוד כמה כבלים של מתח גבוה. גם חיבה זו נרגעה קצת, אבל לא לגמרי.

ועוד דבר שיאסר אוהב לעשות - לאכול פלסטיק. אני לא מבינה את זה, אבל כנראה יש לו איזשהו חוסר בתוצרי נפט או משהו כזה. אסור להשאיר לידו שקיות משום סוג, ובמיוחד לא עטיפות ניילון. מדי פעם אני עדיין מוצאת שאריות אצלו בארגז, ואני מקווה שהוא לא יארגן לעצמו איזה חסימת מעיים קטנה עם כל הפלסטיק הזה.

אז יאסר - יום הולדת שמח. אנחנו אוהבים אותך, למרות שאתה נזק לא קטן ולא ממש חתולי באופייך. אבל אתה מצחיק וזה מפצה על הכל

* חצול, המונח הביתי לחתול וחציל גם יחד, שיבוש שלי כשאמרתי לזוגי, בוא נכין סלט חצולים, ונשאר.
** אחרי חודש ירדו לו האשכים וראו שהוא לא.
*** הגיל וכל זה.

הנה כמה תמונות של הנמר הביתי.

>

היום הייתה הבחינה האחרונה לשנה זו. רפואת עיניים, מורכב ומעיק למרות שלושת נקודות הזכות הזעומות שמזכה הקורס הזה. במיוחד כשלא ממש רוצים לעשות קליניקה.

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת