בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.
את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).
אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.
גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.
הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.
למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.
שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.
אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.
בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.
אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.
התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.
כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט - אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.
מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.
*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…
