עבר כבר כמעט שבוע מאז שהזוגי ואני חזרנו מאיביזה, אבל רק עכשיו אני מוצאת את הזמן לכתוב קצת על החוויה. כמו תמיד, התעקשתי לטפל בזוטות, כמו להעלות את התמונות לפליקר, במקום לכתוב. אולי מתישהו אלמד את הלקח ואצליח להתמקד בעיקר, ולא בטפל. אולם, אפילו במקרים כאלה יש איזשהו נקודה חיובית, והפעם זו המפה שעליה שיבצתי את התמונות, כדי לנסות לזכור פחות או יותר מה מאיפה ומתי. לא על התמונות מופיעות על המפה, כך שמי שמעוניין בתמונות נוספות, מוזמן לבקר בפליקר שלי.

View Larger Map

את היום הראשון לטיול התחלנו בסימן לא מעודד במיוחד - השכמה עצבנית אחרי לילה ללא שינה (בגלל התקף שיעול שלא הסכים להניח לי, ובאופן עקיף גם לא הניח לזוגי לישון) ללפנות-בוקר של גשם זלעפות. אבל מייד כשיצאנו מהבניין המצב התחיל להתבהר, כשהצלחנו לתפוס מונית בדיוק מול הבית, הישג לא קטן בחמש לפנות בוקר כשיורד גשם כזה, ועוד עם נהג נחמד, הישג עוד יותר נדיר. הגענו לשדה, ותוך שלוש דקות סיימנו עם הצ'ק-אין, כשטיפלה בנו בחורה נחמדה מאוד שאפילו הבינה את האובססיה שלי להדפסה בשני הצדדים של הנייר. הטיסה יצאה בזמן, והזוגי התענג על ההזדמנות לצפות בזריחה מגובה העננים, ולהתרגש מהעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שטסנו יחד. אפילו המערבולות לא ממש הפריעו לנו. 45 דקות, והגענו לאיביזה.

ירדנו מהמטוס, והלכנו ברגל (!) מכבש המטוס לכניסה לנמל התעופה. וזהו, אנחנו באיביזה. הסתכלנו קצת על השמיים, ואפילו ענן אחד לרפואה. מזג אוויר נהדר, גם אם קריר קמעה. הלכנו לאסוף את הרכב מסוכנות ההשכרה, וגילינו ששידרגו לנו את הקליו למגאן אקו-2 דיזל, חדש לגמרי. עוד נקודה לזכות הסוכנות, שלאט-לאט הופכת להיות הקבועה שלנו.

החלטנו להתחיל את הבוקר בארוחה קלה. עקב השעה המוקדמת, התפשרנו על מאפייה באחד הרחובות המרכזיים של איביזה העיר. סביר, ותו לא, אבל ממלא את הבטן לכמה שעות.

בלי מפה (עדיין), החלטנו לנסוע צפונה לאורך החוף. עברנו את סנטה אאולריה דס ריו (Santa Eulària des Riu), והגענו עד קאלה דה סאנט ויסנט. בשלב הזה בערך הזוגי הבין שאני צריכה מנוחה, אחרי שנרדמתי לרגע במכונית. התחלנו לחזור לכיוון איביזה, והמלון. את החדר במלון סידר לנו חבר של הזוגי, שלמשפחתו יש רשת מלונות בכל האי. את השם לא אציין, מאחר וההתרשמות שלנו הייתה די שלילית מהחוויה. תחילה נתנו לנו חדר עם שלוש מיטות יחיד, וכשביקשנו להחליף לחדר זוגי, אחרי שהתעקשנו, נתנו לנו חדר עם שתי מיטות זוגיות קטנות. את השנ"צ לא זכיתי להשלים, מאחר ובקומה שלנו היו בלי סוף ילדים בני חמש-עשרה שמשום-מה בחרו להעביר את החופשה שלהם במשחקי קלפים במסדרון, בצעקות ובדפיקות על כל הדלתות בערך. קצת אחרי שתיים, התייאשנו והחלטנו ללכת לחפש מקום לאכול. רצינו למצוא מקום מרשימת המומלצים שנתן לנו החבר של הזוגי, אולם ללא הצלחה. במקום זה, מצאנו מסעדה קטנטנה ליד הנמל, שלמרות שהגענו אחרי סגירת המטבח הוציאו לנו אנטרקוט (לזוגי) ודג נאה בשבילי. טיילנו עוד קצת בעיר, והחלטנו לנסוע לצד השני של האי לראות את השקיעה. קצת הסתבכנו, כמו תמיד, במיוחד עם השילוט הספרדי המשובח, אבל הגענו. ואיזו שקיעה.

אחרי ארוחת ערב די דלה במלון, ולילה מוצלח עוד פחות (הזוגי קיבל גב בצורה של בננה, ואני לא הצלחתי לישון מהרעש) החלטנו בבוקר למצוא מקום אחר. קיבלנו רשימת מלונות פתוחים ממשרד התיירות בעיר, וסריקה קצרה באינטרנט קפה מצאה לנו את הפנינה בה העברנו את שני הלילות הבאים. למקום קוראים קה סה וילדה מארג'ה (Ca Sa Vilda Marge), והוא מלון אגרוטוריזמו, כלומר מלון שפעיל בצד שטח חקלאי מעובד. למלון יש 6 חדרים, והוא יושב לצד 80 דונם מעובדים של אדון אנטוניו וגברת פפטה. המקום בדיוק נפתח, כך סיפרו לנו פביאן וקלייר, מפעילי המלון, זוג צרפתיים היפיים למדי שהעבירו את השנתיים האחרונות בעבודה דומה בתאילנד.

התארגנו בחדר, והתחלנו לטייל באזור. המלון ממוקם בפינה הצפונית-מזרחית של האי, קרוב לפורטינץ' (Portinatx). צהריים אכלנו במקום קטן באמצע הכלום (בערך) ונהננו מהשמש (אבל הזוגי קצת נשרף). צמוד מצאנו סופר קטן, שהתעלה על הסופר השכונתי שלנו בבארסה במבחר, כנראה בגלל האוכלוסיה הגרמנית הרבה בסביבה. החלטנו להתארגן על קצת גבינות, לחם שמן זית ועגבניות לארוחת הערב, עקב הקיצוץ בתקציב לאור המעבר למלון.

משם המשכנו לפורטינץ', שבעצמו לא מאוד יפה, אולם יש לו מעין לשון סלע שבולטת אל תוך הים. הקפנו את הגבעה הסלעית הזו בטיול שלקח לנו לא מעט, בגלל הסלעים המשוננים והנעליים הלא-מאוד-מתאימות שנעלתי. משם המשכנו לשתי קאלות נחמדות, קאלה צ'וקלר (Cala Xuclar), שהייתה מלאה במדוזות שקופות סגולות, וקאלה צ'אראקה (Cala Xarraca). מקאלה צ'ארקה נסענו בכביש קטן שמחבר את השטחים החקלאיים עם הכביש הראשי, במקרה ממש מול המלון שלנו. אחרי שסרקנו את האזור הקרוב, החלטנו לחזור לכיוון קאלה דה סאנט ויסנט ובדרך לראות את הכפר סאנט ג'ואן. כשהגענו לקאלה, התחלנו לטפס לכיוון פונטה גרוסה (Punta Grossa) לשון הררית שבולטת לים, וממנה יש תצפית יפה לכיוון החוף המזרחי וגם החוף הצפוני של האי. אכלנו ארוחת ערב במרפסת, ונהננו מכל רגע. בהחלט יותר טוב מסלט ובשר לא מזוהה (שהזוגי אכל, אני הסתפקתי בחסה וקצת עגבניות). פביאן אפילו הביא לנו שתי כוסיות סנגרייה לקבלת פנים, מחווה נחמדה וטעימה. אחרי מקלחת והתארגנות, ירדנו ללובי, שנראה יותר כמו סלון, וישבנו קצת עם פביאן. אני סרגתי, והזוגי דיבר איתו על כדורגל (כלומר על בארסה), ועל תיירות ועוד כל מיני דברים. הרגשנו שהבחור זקוק לשיחה, ולא הפריעה לנו הסקרנות והפתיחות, מאוד לא אופיינית לצרפתיים ממוצא קטלני.

את היום השלישי התחלנו בארוחת בוקר טרייה, שכללה ביצים (מהלול של פפטה), פירות טריים ומיץ תפוזים סחוט מתפוזים שנקטפו אותו הבוקר. אני חייבת לציין שזה היה המיץ הכי טעים אי פעם, אולי כי התפוזים ישבו על העץ חצי שעה לפני שהוא נסחט. אחרי סיור קטן בטרסות של אנטוניו, וטיול קטן על הריסות הבית הישן של המשפחה.

יצאנו לדרך, בידיעה שאנחנו חייבים למצוא פתרון למצב הזכרון במצלמה, כי הכרטיס היה מלא למדי גם אחרי שניפינו את התמונות הפחות מוצלחות בערב הקודם. התחלנו לנסוע בכיוון הכללי של סאנט אנטוני, בידיעה ששם נוכל למצוא כרטיס זכרון. נסענו דרך סאנט מיקל דה באלנסט (Sant Miquel de Balansat), ומשם לפורט דה סאנט מיקל (Port de Sant Miquel), כי יום קודם, כשהיינו בחוף של קאלה צ'וקלר, פגשנו זוג מבוגר ששאל אותנו איפה המערות נטיפים, ואחרי עיון קצר בברוז'ור שהיה להם ביד, שמו לב שהמערות נמצאות ליד פורט דה סאנט מיקל. מצאנו את המערות, אבל החלטנו לא להיכנס, גם בגלל שהכניסה הייתה 7.5 יורו לאדם, וגם בגלל שהסיור התחיל באחת, והשעה הייתה בערך שתיים-עשרה וחצי. צילמנו את הנוף הנהדר, את הבית על האי מול המפרצון בצבע כחול-טורקיז שקשה להאמין שהוא אותו הים התיכון של תל-אביב, והמשכנו הלאה.

באחת הפניות חזרה לכיוון פורט דה סאנט מיקל מצאנו כביש קטן שנוסע לכיוון החוף בניראס (Benirràs), והחלטנו לחתוך לכיוון ההוא. מצאנו חוף קטן, עם עוד שני אנשים שהוליכו שם שני כלבים, למרות השלט שאוסר על כניסת כלבים לחוף (בכלל, בכל האי מצאנו בלי סוף שלטים שאוסרים על כניסת כלבים, אפילו במקומות פתוחים כמו חופים). מצאנו שם גם מסעדה נחמדה, שעובדת רק בצהריים, אבל עוד היה לנו מוקדם לאכול אז המשכנו בחזרה לפורט דה סאנט מיקל.

פורט דה סאנט מיקל היה די מאכזב, מפרץ קטן אבל לא מאוד יפה עם כמה מלונות מכוערים. הגענו לשם בעיקר כדי לעיין בתפריט של אחת המסעדות המומלצות על ידי החבר של הזוגי, שגם פירט את המנה המומלצת במקום: פייש בוליט (Peix bullit), בתרגום מילולי, דג מורתח. זו מנה מקומית שמבושלת רק לפי הזמנה מראש, מדגים טריים שנקנים במיוחד. אבל התענוג עלה בערך חמישים יורו לאדם, ומאחר ותקציב המסעדות קוצץ, החלטנו להשאיר משהו לפעם הבאה ולהמשיך הלאה.

החלטנו לנסוע דרך סנטה גרטרודיס דה פרויטרה (Santa Gertrudis de Fruitera), כפר קטן במרכז האי, ולאכול שם ארוחת צהריים. החבר המליץ על בר שמגיש סנדוויצ'ים, ואכן המקום לא אכזב. סנדוויצ'ים מלחם טרי קלוי באש-עצים, עם קצת עגבניה ושמן זית (pan amb tomàquet), חמון בשביל הזוגי, וגבינה בשבילי. עם כוס יין לבן ובירה זו הייתה ארוחת צהריים קלה אבל משביעה, וזולה מאוד. הבאר התגלה כמקום ענק כשנכנסתי לשירותים, ובאחת הפינות מצאתי פסל של כבשה עשוי תלתלי כרסום מתכת. לא נראה בכלל משהו שכדאי ללטף, אלא אם מתכננים על חיתוך ורידים אוריגינלי.

אחרי סיור רגלי קצת בכפר (אותו הקפנו בעשר דקות, אולי) המשכנו לסאנט אנטוני, דרך כבישים קטנים. באחד מהכבישים האלה ראיתי זקנה שיושבת במרפסת וסורגת, ואמרתי לזוגי - אולי נשאל אותה אם היא מוכנה להצטלם אתי בשביל קבוצת הסריגה? הזוגי סירב בטענה שנתעכב יותר מדי זמן בזה, כי בטח אשב ואתחיל לסרוג איתה ובכלל לא נגיע לסאנט אנטוני… נו, שוין.

אחרי קצת חיפושים מצאנו חנייה בסאנט אנטוני, ואפילו כזו ללא תשלום. על סאנט אנטוני כתבו בלונלי פלנט שהעיר הזו קיימת כי גם חוליגנים אנגליים צריכים חופש מדי פעם. התיאור תואם לחלוטין את המציאות. לי היו פלאשבקים לתל-אביב, לטיילת שליד כיכר אתרים. אדריכלות חוף של שנות השבעים עם הרבה הזנחה מאכלת. אין לנו הרבה תמונות, מאחר והמצלחמה הייתה כבר עמוסה לגמרי, וחנויות הצילום היו סגורות. רק אחרי שסיימנו את הסיור, סימנו וי על ההצצה על קפה דל מאר (סביר, אבל לא יותר, נכון לרגע בו ראינו את המקום) וישבנו לשתות קוקטייל בווילה מרסדס (שבטח עוד כמה שנים תהייה מותג בדיוק כמו קפה דל מאר) והתחלנו לזוז בכיוון האוטו, מצאנו חנות צילום פתוחה. המחירים לכרטיסי צילום היו גבוהים מדי, כך שהחלטנו להוריד את התמונות לדיסק, בעלות של פחות מ-10% ממחיר כרטיס זכרון חדש.

חזרנו לרכב, ומשם המשכנו בחיפוש אחר סה קאפייה (Sa Capella), כנסייה שהוסבה למסעדה. המסעדה בכל מקרה הייתה סגורה (עד סוף אפריל, נראה לי), אבל רצינו לראות את המקום. כנסייה כפרית קטנה, שמוסבת למסעדה. רק באיביזה!

כבר היה מאוחר, אז החלטנו לחתוך לכיוון המלון. ובכל זאת, התפתינו בדרך להיכנס להציץ בחוף של קאלה סאלאדה (Cala Salada), אבל קצת הסתבכנו בכל הכבישים הקטנטנים חסרי השילוט, ולא הצלחנו להגיע לחוף עצמו. עצרנו בנקודה אחת לצלם, ממנה ראינו זוג שוטרים יושבים ושותים בירה על המצוק, וגם מעשנים משהו. מהצד השני ראינו את הבית של הדוקסה דה אלבה, בית עם חוף פרטי על צלע ההר ממול.

מקאלה סאלאדה חזרנו כבר די ישר למלון, עם עצירה קטנה לפיפי וקפה באיזה באר מגעיל בסאנט מתאו (Sant Mateu). ראינו שם שלוש גברות לבושות במיטב הבגדים, נכנסות לבאר כדי להזמין כוס תה קמומיל ולרכל על כל הכפר (כל 30 התושבים, זאת אומרת).

שוב התארגנו על ארוחת ערב של לחם, גבינות ויין, הפעם לא מקומי אלא בקבוק איירה (Yllera) מקסטיליה לאון, אחד החביבים עלינו ויין שפשוט מתאים לגבינות כמו כפפה ליד. אחרי ארוחת הערב שוב ישבנו ודיברנו עם פביאן, והמשכתי לסרוג את השאל שלי.

אחרי ארוחת הבוקר השלמנו את הסיור בחווה של אנטוניו ופפטה. ראינו את גן הירק, התרנגולות והיונים שלהם, וגם את הכבשה שבדיוק המליטה כמה ימים קודם עם הטלאים שלה, במכלאת ההמלטה. פביאן נתן לנו מתנה קטנה, שני תפוזים מהעץ וגם בקבוק מים קטן עם יין שמכין סניור אנטוניו. יצאנו לדרך בתכנון להגיע לאיביזה, אבל קצת לפני העיר, פביאן התקשר ואמר לנו ששכחנו את המעיל של הזוגי. אמא שלי תמיד אומרת שכשוכחים משהו בתת-מודע רוצים לחזור, ואנחנו לא מתכחשים - אנחנו רוצים לחזור לשם. הסתובבנו בכיכר הקרובה (כל האי מלא בכיכרות) וחזרנו לכיוון פורטינץ', הפעם דרך סן ראפל (San Rafel), בעיקר כדי לראות עוד חלקים מהאי. בסאן ראפל יש את המועדון הגדול בעולם (כך כתוב במידע התיירותי של האי), בעל קיבולת של 10,000 איש. ראינו אותו מבחוץ, והמשכנו הלאה.

בדרך ראינו את המסעדה שחיפשנו ביום הראשון ללא הצלחה, אבל בדרכנו חזרה החלטנו לאכול דווקא במסעדה עליה המליץ פביאן, קאן פפטה (Can Pepeta). ההחלטה התגלתה כמוצלחת במיוחד, אחרי שניסינו כמה מנות איביסנקיות כמו אנסלדה פאג'סה (Ensalada pagesa) למנה ראשונה, סלט תפוחי אדמה ופלפלים קלויים עם קצת בקלה מיובש למעלה, סופריט פאייס (Sofrit pagès), תבשיל כבש, עוף ונקניקים מתובל בזעפרן ומוגש עם תפוחי אדמה לזוגי ורודביו (Rodaballo, דג שטוח שאין לי שמץ מה שמו בעברית) בתנור בשבילי. הזמנו בקבוק קברנה סוביניון רוזה של אנאטה, פשרה צוננת וטעימה בין אדום ולבן. לקינוח הזמנו גריישונרה (Greixonera), מעיין פודינג כבד שעשוי מאנסאימדה (Ensaïmada, מאפה אופייני לאיים הבלאריים) יבשה מבושלת בחלב וביצים עם קליפת לימון וקינמון. כבד, אבל טעים…

אחרי ארוחה כזו, קשה לחשוב על על שום דבר, בעצם, חוץ מסייסטה. ובכל זאת אזרנו כוחות והמשכנו לכיוון איביזה, בכוונה לסייר בדאלט וילה (Dalt Vila), העיר העתיקה של איביזה, שהיא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו מאז 1999. הקפנו את החומות וסיירנו בסמטאות הצרות, ועם כל מדרגה הרגשתי את ארוחת הצהריים מכבידה עליי. למוזיאון הארכיאולוגי לא הגענו (כי הוא פתוח אחרי הצהריים רק משש עד שמונה), אבל סיירנו במוזיאון למורשת הערבית של איביזה.

קצת אחרי חמש החלטנו לנסוע לראות את החוף של סאלינס, אחד המפורסמים באי. אחרי שחוצים את ברכות המלח מגיעים ללשון החוף הארוכה, שמקיפה שמורת טבע. החוף באמת יפה, ורובו אפילו חולי ולא סלעי כמו שאר החופים שראינו. הרוח הקרירה די הפריעה לנו, כך שהחלטנו אחרי זמן קצר להמשיר מערבה ולחפש לנו מקום נחמד לראות את השקיעה ביומנו האחרון באי. החלטנו לנסוע לכיוון המקום בו ראינו את השקיעה ביום הראשון, אבל מאחר והשעה הייתה מאוחרת, החלטנו לא להסתבך בדרכי עפר ולנסוע ישירות לקאלה ד'הורט (Cala d'Hort), קצת צפונית לקאפ בלאנק ועם נוף יפה לאס וודרה ולשקיעה. השקיעה לא אכזבה, ונתנה לנו שואו יפה כאקורד סיום.

אחרי שנפרדנו מהשמש, השעה הייתה כבר שמונה וחצי, והחלטנו לחזור לכיוון שדה התעופה, לחפש תחנת דלק ולהתארגן בנחת לחזרה הביתה. ידענו שיש ליד שדה התעופה תחנת דלק, אבל עשינו איזה שלושה סיבובים מסביבה עד שהצלחנו למצוא את הכניסה אליה, מכיוון שאין שילוט, והכניסה היא מכביש מקביל לכביש המהיר (מהיר זה עניין יחסי, ובאיביזה כביש של 90 הוא כביש מהיר מאוד). תדלקנו - 30 יורו דלק ל-500 ק"מ - וחזרנו לשדה. שוב הצ'ק-אין תקתק, ותוך חמש דקות סיימנו ועלינו למעלה. הטרמינל נראה קצת כמו נתב"ג הישן, כולל הדיוטי פרי. אני חושבת שזה השדה היחיד בו ראיתי דיוטי-פרי שמזכיר את זה הישראלי, ראשית, כי הוא היה פתוח אחרי תשע בערב, ושנית, כי החנויות נראו דומות להפליא: תמהיל של טובלרון, וויסקי, סיגריות וקוסמטיקה, עם קצת אופנת פאצ'ה לתיבול. הטיסה שלנו יצאה לפני הזמן, וכשעלינו למטוס, סגרו את הטרמינל.

שלום לאיביזה, נהננו מאוד. אפילו שלא ראינו אף מועדון, ולא יצאנו לאף מסיבה, ואפילו לא ראינו את פאצ'ה, למרות שבכל מקום יש שלטים ואפילו המועדון מסומן במפה. יש גם פאצ'ה הוטל, שקרבתו לבית החולים המרכזי של איביזה גרם לי לתהות על טיב שירותיו. הטון הביקורתי המוסווה הופך אותי לזקנה נרגנת?

מחר הזוגי ואני נוסעים לאיביזה לארבעה ימים. יוהו! קצת חופש. דרך נחמדה להעביר את השבוע ללא לימודים שיש לי, עקב החלטתי לא להצטרף לטיול-סוף-הלימודים של המחזור שלי, בגלל שהם בחרו לנסוע למצריים.

מבטיחה תמונות וחוויות כשנחזור.

סופסוף התחלתי לסרוג את הסוודר לזוגי, מצמר מרינו של Malabrigo (תוצרת אורוגואי!) בצבע כחול כהה שנקרא Paris night, בחירה של הזוגי. לבקשתו הדוגמא כוללת צמות, מה שגרם לי לחשוב על הנחיצות של סמני עיניים, כדי לא להתבלבל במעברים בין סגנונות סריגה שונים. אבל איפה מוצאים סמני עיניים בעיצומו של חג המולד? הכל סגור, ואני לחוצה לסרוג. זה כיף. אז הכנתי בעצמי סמני עיניים, בשני צבעים, מחרוזים ומחוט מתכת. הטכניקה עוד זקוקה לשיפור, וגם הכלים שעמדו לרשותי לא היו מאוד מתאימים (אפילו קאטר הגון אין לי), אבל בינתיים הם עושים את העבודה.

אם כבר, אז תמונה אחת, להשוויץ בהתקדמות

למרות שיש לי בלי סוף דברים להספיק לעשות, את יום ראשון העברנו סתם ככה בכיף. החלטתי לסחוב את הזוגי ל-DrapArt שאורגן ב-CCCB. לא ממש הצלחנו למצוא את כל הפעילויות שפורטו באתר, אבל היה נחמד בכל זאת.

מצאנו ברחבה של המוזיאון ערימה של צמיגים שהוסבו לכורסאות נמוכות, פסל (?) וגם סטנסיל להדפסה על חולצות ומכנסיים.

המשכנו לכיוון הרחבה של ה-MACBA, שם ראינו תערוכה של דלתות. מה המשמעות? אין לי מושג. אבל היה ממש יפה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי מזון. בניתי על בית קפה נחמד שיושב ליד ה-Masana, אחד מבתי הספר לעיצוב היותר נחשבים בבארסה. המקום היה סגור, אבל מצאנו ליד תערוכת בוגרים של המסאנה עצמה, שהיתה ממש נחמדה.

אני הכי אהבתי את העבודה בקרושה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי משהו אכיל. בסוף מצאנו מקום נחמד ברמבלה דה רבאל (Rambla del Raval) שמתמחה במטבח שוק (Cocina de mercado), כלומר מבשלים מה שטרי ובעונה. המנות היו ענקיות, והאוכל נהדר. אבל הכי מוצלח היה הציור הענק של צמד חתולים אפורים, שנראה כאילו יאסר החצול הפרטי דיגמן עבורו.

הזוגי אוהב להפתיע אותי. והוא עושה את זה טוב.

זה זמן מה אנחנו מדברים על רכישת מחשב חדש. הנייד שלי כבר מזדקן ומתקשה לעמוד בעומס. הזוגי גם מתכנן לעבור לעבוד יותר ויותר מהבית, וזקוק למחשב אמין וחזק יותר מהזקן שלי. דיברנו על לקנות את המחשב לקראת סוף החודש או תחילת החודש הבא, כדי שאספיק לסדר את המחשב ולהשמיש אותו, וגם כדי שנוכל להתקין עוד לפני תקופת המבחנים שלי את שני המחשבים לתפקוד ברשת, כדי שהזוגי יוכל לעבוד מהבית ואני עדיין אוכל לעבוד לפי הצורך על המחשב הנייד. הזוגי רצה לדחות ככל האפשר את הקנייה, או לפחות כך הוא אמר לי.

אתמול, אחרי ארוחת הצהריים, סיכמנו שנלך לחנות המחשבים החביבה עלינו (שם נקנו שתי המדפסות, זו שיצאה לפנסיה וזו הנוכחית). הזוגי והאדון מהחנות מחליפים מבטים, והוא שאל את הזוגי אם אני יודעת, וכמובן שלא היה לי מושג. מסתבר שיומיים קודם, כשהזוגי אסף טונר למדפסת מהחנות, הוא הזמין את המחשב בלי לספר לי. חתיכת הפתעה.

כדי להשלים את ההתקנה עוד בסופ"ש מיהרנו לחפש מוניטור בשביל הצעצוע החדש, ובחרנו מוניטור 19 אינטש של LG. ומשם רצתי לשיעור גרמנית. איזה לחץ.

היום ניקינו קצת את חדר העבודה, סילקנו את אסופת הכבלים והכשרנו את השטח למחשב החדש. אני חייבת לציין שסילוק המוניטור הישן (שפורפרת, ענקי כזה) פתאום מפנה כל כך הרבה מקום על השולחן. אפילו יש מקום לנייד למרות כל הדברים החדשים, והמדפסת שעדיין נחה אחר כבוד על השולחן.

אז אחרי כל החיבורים וההתלהבות רציתי להתחיל להתקין את כל הדברים הנחוצים לעבודה שוטפת לפי הרגלינו הקודמים, אבל החלטתי שזה יחכה. קודם כל, אני לא מצליחה לחבר את המחשב למודם באמצעות כבל רשת. הוא מוכן לראות את המודם רק כשהוא מחובר ב-USB. והבעיה היותר חמורה, ה-XP שהותקן על המחשב הוא בספרדית (ואתם כבר יודעים כמה אני אוהבת ממשקים בספרדית). אבל זו לא הבעיה הרצינית. מסתבר שכדי להחליף שפה, צריך לקנות עותק נוסף של ווינדוס, מה שיכול לגרום לנו להתחיל לחבב את הטקסטים הארוכים בספרדית (כי זו ממש לא שפה טכנית מוצלחת). הבעיה הקריטית היא שהממשק הספרדי הוא כל כך אנטישמי שהוא אפילו לא מאפשר להתקין עברית כשפה נוספת, כלומר אי אפשר אפילו לכתוב בעברית. אווווווווווף.

נראה לי שאחכה בינתיים לפני הטיונינג של המחשב, כי אולי צריך יהיה להתקין מחדש את הווינדוס ושאר זוועות.

הזוגי הפתיע אותי במתנה לשנה החדשה, יומן מולסקין אדום קטן. הוא מכיר את החיבה שלי ליומנים האלה, ואת החיבה היותר משמעותית אפילו לצבע האדום. כמה שהוא חמוד.

באורח מפתיע, לפעמים דברים קטנים ומעצבנים שחייבים לעשות מפנים זמן לעצמי, ומאפשרים לעצור לרגע ולנשום עמוק. היום, לדוגמא. לפני כשבועיים ביקרתי אצל רופאת השיניים, שהודיעה לי אחר כבוד שאינני סוגרת את הפה כמו שצריך, וגם שהעובדה שאני לא יכולה לפתוח את הפה מעבר לשני סנטים היא לא ממש נורמלית. איך פתאום אנומליה קטנה שכזו, שמלווה אותי מאז שאני יכולה לזכור את הרופא שיניים (כי מתי כבר צריך לפתוח את הפה עד שכואבים המפרקים של הלסת) הופכת להיות עניין לבירור רפואי. כך שהיא שלחה אותי לעשות MRI של המפרקים בלסת. והיום הלכתי לעשות את הבדיקה, תירוץ מעולה להתחמק מיום לימודים ארוך ולבלות קצת עם עצמי, לקדם עניינים שבשגרה אני לא מצליחה למצוא עבורם את הזמן.

MRI לכשעצמו הוא בדיקה לא נוראית. נכון, זה די הרבה זמן, ועושה הרבה רעש, וקצת מפחיד, אבל זו בדיקה לא פולשנית שאינה פולטת קרינה מייננת (כמו CT או רנטגן). אבל כשצריך להחזיק את הפה פתוח עד הסוף (כואב!) במשך 10 דקות, ללא תזוזה, העניין הופך למעין עינוי, שמתעלה עליו רק הניתוח בעיניים, אז הייתי בפחד נוראי לזוז, כי התזוזה יכולה לפגוע בתוצאה הסופית. ניסיתי מדיטציה, ספרתי את הפעימות של המכשיר, חשבתי על מה אכתוב כשאגיע הביתה, ובכל זאת זה הרגיש אינסופי. אבל בסוף, אפילו זה נגמר.

יצאתי משם, ושמתי פעמיי לכיוון Servei Estació, חנות לכל-מה-שאפשר-להזדקק-לו-בבית, מעין הומסנטר אבל יקר ועם שירות גרוע. היתרון שלהם הוא המבחר, וגם המרפסת האחורית שצופה אל Casa Batlló מאחור. נהדר, אל תפספסו. אני לא סובלת את החנות הזו, אבל ידעתי ששם אוכל למצוא את הרשת לשפצור הכוס לייבוש סכו"ם שהזוגי ואני קנינו, בשעה טובה, בהאביטאט לפני שלושה שבועות. המעצבים של האביטאט אולי יודעים לתכנן אסטתיקה, אבל השמישות שלהם לוקה בחסר. המתקן מאפשר לכל הכלים לברוח בין החורים, ופשוט מוריד אותי מהפסים כל פעם מחדש כשאני שוטפת כלים. הצטיידתי גם באזיקונים קטנטנים, לקיבוע הרשת.

הזוגי פגש אותי ומם המשכנו לדולסו, לצהריים. יאם. וכשחזרתי הביתה, עם התעלות אלכוהולית קלה (מאוד, רק כוס יין אחת), החלטתי לתקוף את המתקן ייבוש. מדדתי, גזרתי, הרכבתי, השחלתי אזיקונים ומתחתי אותם. התוצאה הסופית אינה מאוד אסטתית, אבל היא הרבה יותר שימושית. אני מרוצה ממנה, לפחות עד שנמצא תחליף. כל כך מסובך למצוא מתקן ייבוש לכלים שאינו יקר בטירוף או מכוער כמו הבגדים של ויקטוריה בקהאם.

אי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי - ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם - צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה - לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה - בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" - Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" - arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?

אחרי החיפוש המאכזב אתמול, כבר חשבתי לוותר ולחזור לחנות בשבוע הבא, או עוד שבועיים. ואז מוחי העייף העלה הברקה - בחנות וינסון (Vinçon) שמוקדשת לחפצים מעוצבים* מוכרים כלים ברזל יצוק של לה קרוזה (Le Creuset) - וזהו המקום לחפש בו. דרך אגב, ביקור בעיר אינו מושלם ללא סיור בחנות הזו, במיוחד בקומה השניה ובפאטיו שלה. החנות צמודה לפדררה (או קאסה מילה) ואפשר לראות מהפאטיו את אחורי הבניין המפורסם של גאודי. גם ככה הפאטיו יפיפה. שווה.

נכון, המחירים שם קצת יותר יקרים מהחנות מאתמול**, אבל הצלחתי למצוא בדיוק את מה שחיפשתי, ושלא היה בחנות השניה בכל מקרה - פלנצ'ה גדולה ונאה, והכי חשוב - כפולת משטח צליה - מצד אחד מפוספסת, ומצד שני חלקה. כך שהמחיר המעט יותר יקר לא הרתיע אותי, ועכשיו אני כבר מסודרת לחגיגת יום ההולדת של הזוגי. פלנצ'ה פלוס שני סטייקים נאים יהיו יופי של מתנת יום הולדת לקרניבור עם דם ריופלטנסה, נראה לי.

* ויקרים מאוד
** שיש לה שם מצחיק - Casa Gay