אחרי לילה ללא שינה ומבחן מעצבן אחד, אני סופסוף יכולה לומר - סיימתי (בהנחה שעברתי את כל הבחינות, כמובן). אפשר לנוח קצת, לנקות את הראש… יש לי שבוע וקצת לנוח, עד תחילת הפרקטיקה, ב-7 ליולי.
דה-סטרס זו תופעה מוזרה. פתאום נופל המתח, וכל הגוף עייף והמוח דורש מנוחה. כל הטרדות הקטנות שהעסיקו את המוח שלי קודם פינו מקום למחשבה רק על מנוחת הצהריים שתגיע בקרוב. הנסיעה ברכבת מתארכת יותר מהרגיל, וההאזנה לתלמידות שנה ראשונה שמקטרות על הלימודים משעשעת אותי באופן גרוטסקי, כי אין להן מושג מה עוד מחכה להן, ומאידך הן מזכירות לי את עצמי לפני 4 שנים, זכרון שגורם לי להרגיש זקנה מהסוג שאומר "איך הזמן טס". אבל הוא באמת טס, כי רק אתמול-שלשום ארזתי את המזוודות ועליתי על מטוס עם כרטיס-כיוון-אחד לבארסה, והיום אני על סף סיום הלימודים. חמש שנות לימודים, ועכשיו מה?
מה יהיה אתי עוד 3 חודשים אני לא יודעת, אבל את התוכניות לסופ"ש לפחות כבר עשיתי. את ה"היטהרות" כבר התחלתי, בטקס הקבוע של ביקור במספרה אחרי הבחינה האחרונה. הורדתי 20 ס"מ מהאורך (פחות או יותר) ועכשיו אני מרגישה משוחררת כמו כבשה אחרי הגז (טוב, רק כמעט, עדיין יש לי שיער ארוך למדי וצפוף מאוד). עכשיו הזוגי ואני הולכים לאכול צהריים (כי אין לי חשק וכוח לבשל, וגם צריך לחגוג קצת), ומחר אני מתכננת סיבוב צמר עם פרנצ'סקה, לחידוש האספקה. ולנוח. ולתפור. ולנקות קצת את הבית, באמת הגיע הזמן. מסתובבים פה גלגלי פרוות-חצול אפורה בגודל שמשתווה ליצרן.
מחר הבחינה האחרונה. לא סתם האחרונה, כנראה (ובתקווה) האחרונה לתואר. הזוגי שואל אותי אם אני מתרגשת. למען האמת, אני בעיקר עצבנית. אני יודעת שלא התכוננתי מספיק טוב (מעט זמן, מעט מוח) ואני עדיין מרגישה קצת מפוספסת בגלל הבחינה הקודמת, אליה החלטתי לגשת למרות מיעוט הזמן במטרה להימנע מבחינות בספטמבר.
אני מניחה שהעצבנות הזו היא תערובת של סוף, פחד מהלא-נודע וגם מהעובדה שלא יהיה יותר מביך מלהיכשל בבחינה האחרונה של התואר, אחרי שעברתי את כל הבחינות במועד א', לאורך כל התואר*. עכשיו נותר לי רק להתארגן על ארוחת ערב, אולי להרים טלפון לאמא כדי לשמוע קול מעודד (זה תמיד עוזר), ולקוות לטוב.
*ניגשתי רק לשתי בחינות במועד ב', לאחר שהחלטתי שמועד א' צפוף לי מדי, בשנה רביעית האיומה והלחוצה.
אם עד לפני כמה ימים אפשר היה להדחיק את עליית מחירי הנפט, היום כבר אי אפשר להתעלם. נכון, לפני 10 ימים (בערך) הפגינו דייגים במדריד, וחילקו דגים בכיכרות כדי להמחיש את השחיקה של הרווח הדל שלהם, עקב עליית מחירי הדלק. אבל זה היה במדריד, ובבוקריה לא היה רמז למחסור.
לפני כמה ימים נהגי המשאיות העצמאיים חסמו כבישים בהפגנות. מעבר לעובדה שאדם נהרג אתמול במהלך ההפגנות, מה שהביא לתגובה משטרתית אלימה שהשאירה לא מעט מפגינים ושוטרים בבית החולים, עכשיו מרגישים את השביתה קרוב לבית. הסופרים מתרוקנים, ואנשים קונים בהיסטריה של מחסור. למרות ששביתות כאלה נפתרות מהר (יחסית), כי אי אפשר לשתק את המדינה כולה במשך יותר מיומיים-שלושה, השביתה הזו משפיעה יותר. אמנם לפני שנתיים ראינו שביתות של נהגי משאיות (כשהנפט עלה משלושים לששים דולר לחבית), אולם אלה לא הגיעו לעוצמה שראינו בימים האחרונים. גם התגובה ב"רחוב" לא דומה.
כבר הרבה זמן אני מסתובבת עם הרגשה שהמשבר מתקרב, ועכשיו, כשהוא באמת מגיע, למרות שאני לא מופתעת, מפחידה אותי העוצמה שבה הוא הולך להכות, בכולנו. למרות שזה לא רק זה, יש משהו מפחיד בסופר ריק, אפילו אם אני יודעת שמחר-מחרתיים האספקה תחזור לסדרה, כי יש הסכמה עקרונית להפחתה במיסוי על הדלק.
בימים האחרונים אני מתהלכת בריחוף. כבר לפני כמה ימים סיימתי עם הפרקטיקות לנצח, עם מעבדת טוקסיקו האחרונה לשנת הלימודים. השבוע בקושי הלכתי ללימודים (רק פעם אחת, כי גם ככה לא היו הרבה שיעורים, והייתה לי בחינה ללמוד אליה), ואני מרגישה את הסוף מתקרב.
כבר הזמנתי תור למספרה, לטקס התשליך המסורתי של סיום עונת בחינות, כך שאחרי הבחינה מספר אחד לעונה זו, אני גאה להכריז, עונת הבחינות בעיצומה.
פלומה שלי איננה עוד. קפצה לה קפיצת ראש על המדרגות אתמול, ושברה את המפרקת.
יותר מחמש שנים היינו יחד, והיא ליוותה אותי בכל השיעורים (כמעט, לפעמים היא נשארה בבית), מעבדות ושאר מטלות , עוד טרם תחילת הלימודים באוניברסיטה. פעם אחת, בשנה הראשונה או השנייה, היא עשתה איזה קונץ דומה, ואישפזתי אותה. היא חזרה כמו חדשה (כמעט).
רציתי לסיים את התואר כשהיא לצדי, אולם היא הקדימה לפרוש. יהי זכרה ברוך.
פלומה = עט נובע בספרדית. לאנשים שכותבים בציפורן יש קשר עמוק לעט שלהם. מוזרים, תגידו? אולי, אבל אין כמו להחליק את קצה הציפורן על נייר בגימור משי. תענוג.
בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.
את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).
אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.
גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.
הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.
למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.
שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.
אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.
בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.
אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.
התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.
כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט - אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.
מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.
*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…
כשעוד גרתי אצל ההורים, לינדה* חתולתי האהובה נפצעה בראשה מנשיכה, כנראה. הוטרינר פסק שבוע בבית, עם פעמון, כדי שהפצע יבריא מעצמו, מאחר והוא לא היה מספיק נקי לתפרים. לחתולה כמו לינדה לא לצאת מהבית שבוע זו פשוט כליאה אכזרית, כי היא רגילה ואוהבת לצאת ולתור את השכונה, לרחרח וגם להיאבק עם שאר חתולי השכונה על פיסת הטריטוריה שלה. לשמור עליה שלא תברח היה משימה לא קלה. ויום אחד, היא הצליחה לחמוק וברחה החוצה. דאגנו לה, כי עם הפעמון היא לא בדיוק הצליחה ללכת בקו ישר ונתקעה בדברים, ופחדתי שהיא תרוץ לכביש או משהו בסגנון. אחותי ואני התחלנו בחיפוש, ובסוף מצאנו אותה מתחת לשיח בבניין השכן, עם הפעמון מפורק, מתלקקת במרץ. מסתבר שהדבר שהכי עצבן אותה בכל הסיפור היה העובדה שלא הצליחה להתלקק כראוי.
בשבוע האחרון הרגשתי קצת כמו לינדה, אז. עקב בדיקות אלרגיה לא יכולתי להתקלח כראוי במשך חמישה ימים, והתחושה הזו של איכס פנימי לא עוברת, גם אחרי שתי מקלחות בפחות מ-6 שעות. טוב, לפחות אני יודעת בוודאות שאני אלרגית לניקל**. גם משהו.
.*כן, היא השם קצת פרחי, אבל היא נקראה כך לפני שלמדתי את הקונוטציות השליליות ורק ידעתי שפירוש המלה בספרדית הוא "יפה"
**היו לי חשדות מבוססים, אבל רק עכשיו קיבלתי את הגושפנקא הרשמית.
אתמול, כשצפינו בפרסומת הזו של טלפוניקה, התפלאתי לשמוע מהזוגי שאינו מכיר את המקור. חיפוש זריז ב-YouTube וחמש דקות אחר כך הזוגי אמר "זה חיקוי לחלוטין, אפילו את המוזיקה הם העתיקו".
דואו של טלפוניקה
המקור
השיחה הזו גרמה לי להרהר בעצם בקונספט של מסע הפרסום, שמבוסס כולו על העתקה של וידאו ויראלי, ובהשפעה של הרשת על הסובב אותנו. אם פעם סרטונים ויראליים כאלה היו נחלתם הבלעדית של מעטים, גיקים מוזרים וחולי רשת, היום אפילו במדינה כמו ספרד הם משפיעים על הכל, אפילו על מסע פרסום של חברת ענק כמו טלפוניקה. לדעתי, זו ההוכחה הניצחת שאי אפשר לעשות הפרדה בין "הרשת" ל"עולם האמיתי", כי בסופו של דבר הרשת כיום היא רק רובד נוסף של החיים המודרניים, של הדרכים שלנו לתקשר, ליצור ולהביע.
היום לפני שנה בדיוק, אולי בשעה מעט יותר מאוחרת, התחלתי לכתוב. בלוגלי ארחו אותי יפה מאוד, אולם אחרי מספר חודשים החלטתי לצאת לעצמאות, בעידודו של טל מבוקרטוב (אצלהם האתר מתארח).
ועכשיו, 118 פוסטים ו336 תגובות יותר מאוחר, אני יושבת ומהרהרת בשנה שחלפה. בדיוק כמו לפני שנה, אני חושבת על הפרקטיקה של אתמול ועל האופן בה היא משפיעה ומעצבת את תפיסת העולם שלי. העתיד המקצועי שלי מטריד אותי לא פחות, ואולי אף יותר, כי הסוף כבר מתקרב. אני רוצה לחשוב שאני חכמה יותר, אבל אני יודעת שאני בעיקר צינית יותר, והרבה פחות מאמינה באנשים. אני מרגישה לפעמים תקועה, ושכל הרצון הטוב פשוט לא עוזר מול קירות של בירוקרטיה טפשות ובורות. ובכל זאת, יש נקודות קטנות של אור פה ושם, בעיקר מחוץ לחיים ה"מקצועיים" שלי.
הייתי מפרטת לגבי הסטטיסטיקה של הבלוג, אולם זו אינה מלאה משום המעבר לאתר העצמאי ואובדן נתונים. אולי כשתמלא שנה לעצמאות…
כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".
כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).
מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.
