אתמול אירחנו לארוחת ערב את ג'ורדי ואנה, חברים של הזוגי דרך חבר שלו מהלימודים. כמעט אחרי שש שנים פה (שבע וקצת לזוגי) סופסוף יש לנו חברים קטלניים אותנטיים, משימה קשה לפעמים - הקטלניים מאוד סגורים (אפילו ג'ורדי ואנה מודים בזה). הארוחה הייתה מוצלחת ביותר - הרבה יין לבן משובח, קאווה נהדרת (שג'ורדי ואנה הביאו). ישבנו עד שלוש לפנות בוקר, למרות שאנה התחילה לעבוד מוקדם (מצילה בקיץ, מורה בחורף).

הזוגי בישל, כרגיל, ואני הכנתי את הקינוח. למנה ראשונה הוא הכין חציל ביוגורט עזים וטחינה, וגם קלמאר עם פלפלים קלויים. זו הייתה הפעם הראשונה שהכנו קלמאר בבית, כך שהתוצאה לא הייתה אופטימלית, אבל בהחלט טעימה. למנה שנייה, שד ים ותפוחי אדמה דקיקים (מנדולינה* מנדולינה…) בתנור, יאמממי.

ולקינוח, הכנתי טירמיתות. עכשיו התותים פשוט נהדרים, ולאחרונה הכנתי כמה פעמים תות במסקרפונה, אחד התענוגות היותר שחיתותיים, אבל רציתי לצרף לתות קצת משהו אלכוהולי בלי להרוס את המרקם של הגבינה. הפתרון - להסב את המתכון הנהדר לטירמיסו, לטירמיתות. שכבה ראשונה של ביסקוטי סבויארדי ספוגים ביין מתוק. רציתי מוסקט אבל לא מצאתי, אז ערבבתי מנזנייה (Manzanilla), סוג של שרי מדרום ספרד, עם סוכר וניל, כי למרות ההמלצה של המוכר בחנות, המנזנייה בכלל לא מתוקה, אלא דומה יותר לוורמוט חלש. אחר כך סידרתי שכבה של תות פרוס (מנדולינה אהובתי), ואחריה, שכבת קרם מסקרפונה ממותק קלות עם חלמון ביצה. עוד שתי שכבות כאלה, ולמקרר ללילה. קצת לפני ההגשה קישטתי בחצאי תות מלמעלה.

בשיא הכנות, הטירמיתות דורש מקצה שיפורים. הביסקוטי יצאו רטובים מדי, מה שהקשה על ההגשה. למרות ההתפרקות הקלה, הטעם היה פשוט חלומי, כך שהעניין הוא בחלקו אסטתי. נקודות לזכור בפעם הבאה - להרטיב פחות את הסבויארדי, איכשהו, ולדאוג למצוא בקבוק מוסקט, יותר מתחבר לי.

ואי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

*קיבלנו מנדולינה במתנה מדודתו של הזוגי כשאמו באה לביקור לפני כשבוע. איזה כיף!

לאור הביקוש, כמה תמונות - השמלה, השאל, התיק והענק מהמסיבה. למעט השמלה, אותה אמי היקרה סרגה, הכל מעשה ידי.

לצערי התמונות לא עושות חסד עם הצבעים, אני פשוט לא מצליחה להוציא תוצאות טובות יותר עם המצלמה הזו (מתישהו, DSLR של ניקון, בווישליסט שלי כבר הרבה זמן…)

פירגן, לפרגן, פרגון – לתת קרדיט, לעודד. במקור מגרמנית (Vergoennen)*

efyska העבירה לי את שרביט הפרגון, אולם עקב קוצר זמן (כמו תמיד) לא מצאתי את הזמן לכתוב את פוסט הפרגון שלי.

קודם כל, אני חייבת לפרגן לזוגי, שתמיד מפרגן לי את כל הזמן שאני צריכה, ללימודים, ולכל שאר השטויות שמעסיקות אותי, כולל אלה שתופסים חצי משטח הסלון. אני גם מפרגנת למשפחה שלי, שתומכת בי (מרחוק) בכל ההחלטות שהחלטתי לאורך השנים האחרונות.

אני מפרגנת לחברות שלי לקבוצת הסריגה, חברותיי לשיגעון הסיבים (המידבק). תמיד עוזר לדעת שיש אנשים אפילו יותר פריקים ממני, ושאני לא היחידה שמפנטזת על כדורי צמר-משי-אלפקה… באותה הנשימה, אני מפרגנת לגוגי הסורגת, מאחר והבלוג שלה נתן לי השראה לחלק מהפרויקטים שלי, ותמיד כיף להציץ אצלה. חוצמזה, הקצב שלה מרשים ביותר, אולה-אולה, גוגי.

אני מפרגנת לפורד, שהקריאה אצלו הייתה, כנראה, אחד הקטליזטורים לפתיחת בלוג משלי. אני מפרגנת אפילו יותר לטל מבוקרטוב, שעזר לי לצאת לעצמאות, וגם לשרון, שתמכה מנטלית והקשיבה להגיגי ה-"לעזאזל עם זה, זה לא עובד" שהשפרצתי בתחילת הדרך.

וחוצמזה, אני מפרגנת לואנדר, שאמנם לא כותבת הרבה, אבל כל פוסט שלה פשוט גורם לי להתגלגל על הרצפה בצחוק, ולאתון עיוורת, שהפוסטים שלה מכניסים אותי למצב מדטטיבי משהו. לגיא ועירא מגיע הפרגון על הכתיבה הכנה, ללא שמץ פחד מנושאים פולמוסיים למדי, והאומץ לדבר על רגשות, בניגוד לתדמית המאצ'ו הרווחת בין זכרי הארץ.

ואם כבר בארץ עסקינן, אני מפרגנת להיתוך הקר, על כל צוותו, על המחויבות הבלתי נלאית לדיווח על הנושאים החשובים באמת. חזק ואמץ!

וכמובן, כמו אפיסקה, גם אני מפרגנת לאחיי בגולה, שכתיבתם מגלה שכולנו סובלים מאותן הבעיות, בהולנדית, אנגלית, שבדית או ספרדית. צרת רבים חצי נחמה?

*מקור: השפה העברית, השפעת היידיש על העברית.