לא ברור לי איך פיספסתי את הידיעה בעיתונים המקומיים, טוב שהארץ דואג לפרסם סוגיות כאלה. מסתבר שבמסגרת המאמץ של הממשלה המקומית (Generalitat de Catalunya) לקדם את השימוש בשפה הקטלונית, יתוגמלו יוצרי סרטים אירוטיים שמשתמשים בשפה. משעשע שמביאים את תגובתו של קונרד סון, אחד מבמאי הפורנו היותר אקטיביים באזור. אבל מה אפשר לצפות מממשלה שיושבת בעיר שמארגנת את אחד מירידי הפורנו הנחשבים באירופה?

לקריאה נוספת, מהמקצוענים.

ובארץ מה? מישהו יכול לדמיין את ממשלת אולמרט מממנת שימוש הולם בשפה העברית בסרטי פורנו?

במסגרת המחויבויות שלקחתי על עצמי (חוץ מלהיות סטודנטית, בת-זוג לג' ובעלת חתול שמן, רע מזג וזללן) אני הנציגה של השכבה שלי מול האוניברסיטה. מה זה אומר? רוב הזמן כלום. ברגעים קריטיים, אני צריכה לשאת את קולו של העם (כלומר, חבורה של ילדים קונפורמיסטיים בני 20) למרומי הפרופסורה האוניברסיטאית. היום היה אחד מהרגעים הקריטיים האלה. פעמיים בשנה, בסוף כל סמסטר, נפגשים נציגי הסטודנטים עם רכז הלימודים ורכז/ת השנה, ונציגים של כל אחד מהקורסים (לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים אף לא אחד).

אז מה היה לנו היום? הרבה דברים. הפגישה ארכה כמעט שעתיים וחצי, ודיסקסנו בסך הכל 4 קורסים (קורסי בחירה ביום שני, וזה הולך להיות לא נעים. למה? כי רק אני ואנוכי נהייה שם, לבד). כמו תמיד,היו רגעים מצחיקים, מביכים ורגעים שרציתי להפוך לננסית ולהתחבא מאחורי הכסא.

כדי להכין את החומר למפגש, קבענו אסיפת סטודנטים ביום רביעי, בנסיון להוציא קצת יותר משתי דעות (הממוצע של שנים קודמות). הגיעו בערך 40-30 סטודנטים, הישג מרשים. לא אזקוף לנו את ההצלחה, אלא לאסיפה שערכו אח"כ בנושאים אחרים.

התחלנו לפי סדר ההגעה של המרצים. כמו תמיד, מ' ואני הגענו ראשונות, וכמו תמיד, שתי הנציגות האחרות הבריזו. הראשון בתור, ד', נציג רדיולוגיה. המרצה החביב עליי הסמסטר הזה. לא אלאה בפרטים (את מי מעניין באמת שהסמינרים של הקורס התנגשו בפרקטיקה אחרת?), רק אספר שעשינו לו את היום, כשנתנו לקורס שלו ציון 5 מתוך 5 בסקר שביעות רצון. מספר שתיים בתור, מחלות טפיליות, עבר גם כן די בשלום. שיעשע אותי שהמרצה סיפר שלסטודנטים, לא רק בשנה זו, סובלים מבלבול קשה לגבי ההבדלים בין פציעות (lesions) לסימפטומים, והעלה את התהייה, כיצד סטודנטים, שזו שנתם הרביעית (או יותר) בלימודי וטרינריה שוגים כך. אין לי תשובה לזה, אלא להגיד שרבים מהסטודנטים מקומם לא באוניברסיטה.

מספר שלוש ברשימה, כירורגיה כללית, צפוי היה להיות קשה. לא היו חסרות תלונות: שינויים בלוח הזמנים, מבחן מעשי לא ממש ברור ומבחן תאורטי, קצר מדי, עם ציונים לא משהו, ששונו פעמיים (אחרי שלקח חודש (!) לפרסם את תוצאותיו. בנוסף, נאמר לנו במפורש, שכל מי שקיבל ציון 6, יופיע לו ציון סופי 5 (התנהלות מוזרה בהחלט).

לטענה הראשונה, מוצדקת לכל הדזעות, המרצים פ' וא' ענו, שזו אינה אחריותם ושהם המתינו לאישור המועצה האקדמית לביצוע המעבדות. טוב ויפה. ואז נפתח דיון, שנמשך קרוב ל-20 דקות, לגבי הסיבה לעיכוב במתן האישור. מסתבר שמדי 3 שנים מתחלפים בינהם המרצים, וכל פעם מחדש משתנה תוכן הקורס. המועצה האקדמית אמרה, חלאס, תחליטו, מה שזה לא יהיה, אבל שזה יהיה קבוע (צודקים). במשך רגעים ארוכים רציתי להעלם…

כשנגמר הקטע הזה, התחילו אחרים. ד' פתח במונולוג על פחדנות ושבכל מקום אחר (פרטי) היו מעיפים אותו לשבת על לווין, עדיף קרוב לשבתאי, כי הוא לא מוכן להתפשר על הנושאים האלה. מיותר לציין, ד' לא מנתח בבית החולים אלא רק מלמד, מן הסתם בגלל שדעותיו הלא פופלריות (הוא חושב שההוראה יותר חשובה מעבודה בבית החולים) די הרחיקו אותו מהעבודה שם. הוא סיפר לי (בהזדמנות אחרת) שכמעט העיפו אותו בגלל הדרישה שלו לשינויים. הבהרנוכל מיני סוגיות (לא משנים ציון לאף אחד, אבל כל מי שהציון שלו בין 5 ל-6 יקבל 4.9, או נכשל. זכרנו להדגיש את ההיבטים החיוביים - ההתנסות בטכניקות כירורגיות בסיסיות, על אף החוסר במרצים במעבדות, והזכות שנפלה בחיקנו, לבצע עיקור בחתולה.

כשסוף-סוף סיימנו את האודיסאה הזו, הגיע תורם של מחלות מידקות. הקורס הנ"ל גבה 80% נכשלים בשנה שעברה (כך אומרת השמועה, לפחות) והשנה היו רק 20% (מכובד לכל הדעות). קשה להעביר עליהם ביקורת, כי לכל דבר (כמעט) יש להם תשובה. הקורס אכן קשה (ללמוד 40 מחלות על בוריין זה לא עניין של מה בכך) אבל זוהי מהות החומר.

בסך הכל נראה לי שהם קיבלו את ההצעות ברוח טובה. פ' (כירורגיה) ממש קרן מאושר כשאמרתי לו שהסיכומים שהיו זמינים באינטרנט היו שמישים ביותר, וד' שמח כל כך על ה-5 שלו (הערה: זו הפעם היחידה שקורס קיבל כזו הערכה חיובית). חוץ מזה, לא היו היתקלויות לא נעימות (כמו שנה שעברה), ופה ושם יצא לנו לשמוע ביקורת פנימית על האוניברסיטה (חשוב מאוד).

חומר למחשבה - קיימים מנגנונים כאלה גם באוניברסיטאות אחרות?

אימייל עם הכותרת הנ"ל שקיבלתי לפני מספר שנים, ועכשיו כשהגיע אליי שוב, הנה הוא מתורגם להנאתכם (מקווה שהצלחתי לנפות את כל הסיבות שלא יהיו מובנות מעולם למי שלא לומד בספרד).

• כי השוט והשעווה החמה על החזה שיעממו אותי.
• כי בכל מקום אני רואה וירוס, בקטריות וטפילים.
• כי אני רואה מחלות היכן שאת/ה רואה אי נעימות.
• כי החיים הם ארבעה ימים, ולי יש שלושה מיותרים.
• כי ראיתי את כל הפרקים של "החיים".
• כי אני מזוכיסט/ית ואני אוהב/ת שרופאים מזלזלים בי.
• כי לא ידעתי מה לעשות בזמני החופשי.
• כי לא ידעתי מה אני עושה.
• כי אני מת/ה על מבחנים אמריקאים שמחסירים שאלות שגויות וגם כאלה שלא נענו והציון עובר מעל שבע.
• כי הידע לא תופס מקום, ואני מנסה להכניס את כולו בתוך הראש שלי.
• כי אמא שלי רוצה שאגור בבית הרבה, הרבה זמן.
• כדי לעזוב את הרחוב ולהכיר יותר טוב את הספרייה.
• בגלל אהבת החיות.
• כי אני אוהב/ת לרפא חיות, ובכל זאת מלמדים אותי לשים אותן בסוללות, לבשל אותן, להרוג אותן ללא כאב, לסרס אותן, לנתח אותן בעודן בחיים ולהמיתן המתת חסד כדי שלא יסבלו… המסכנים…
• כי מגיע לי.
• כי מי שיכול ,עושה, ומי שלא, הולך ללמוד הוראה או סיעוד.
• כי לגעת באברי מין של חיות נותןטעם לחיי.
• כי זו הפקולטה האחרונה בספר של האוניברסיטה והאחרונות תמיד מגיעות ראשונות.
• כי נולדתי עני ואני רוצה למות כך.
• כי הייתי צריך לדעת כמה אלכוהול אני יכול/ה לשתות, כמה אוכל גרוע וכמה קפה אני יכול/ה לסבול.
• כי רדבול ממכר.
• וגם הריח של הפורמלין.
• כי לקבל סלמונלוזיס מרגיע.
• כי ארפא חיות שלא ידעתי שקיימות.
• כי אני יודע/ת על מחלות שלא מופיעות ב-ER, האוס או האנטומיה של גריי וגם לא באיקס פיילס.
• כי לא רציתי להיות מופתע/ת כשבג'אקאס הכניסו לפרה יד לתחת.
• כי החיות תמיד אסירות תודה… ומחרבנות לי על הדלת.
• כי תמיד רציתי לחיות בכפר…
• כי וטרינריה זה כמו פרויקט Y, בית אחד, הרפתאות באפריקה, חווה עם מפורסמים וכל מה שתרצו.
• כי … כי…. למה? אני שואל/ת את עצמי כל הזמן… כי קראתי פעם שמתים אחרי 72 שעות ללא שינה ורציתי לבדוק אם זה נכון.
• כי אני אוהב/ת לאכול ארוחת ערב כשזורחת השמש.
• כי אני מת/ה על מבחנים של 5-4 שעות ועדיין חסר זמן.
• כי לטענת הפרופסורים, יש לנו 3 שבועות חופש אחרי 3 חודשי בחינות.
• כי בתחילת הקיץ יש מעט מסיבות ואי אפשר למצוא זיון… אז אני הולכ/ת לספרייה.
• כי לספריה יש ריח מיוחד בקיץ.
• כי המיזוג אוויר בקיץ לא מקפיא את תאי המוח.
• כי אני מת/ה על המסיבות באוניברסיטה, ורק במקצוע הזה אפשר ללכת אליהן עד גיל 40.
• כי באף קפטריה אחרת באוניברסיטה קוראים לך בשמך בפרטי… ויודעים מה תזמין לפני שאמרת מילה.
• כי בא לי חזיון ולא רציתי לא להקשיב לו.
• כי אני יותר משוגע/ת משרציתי להראות לאנשים.
• כי להרכיב משקפיים זה מודרני ולהסתכל במיקרוסקופ במשך 3 שעות תורם לזה.
• כי התלבטתי בין וטרינריה ולגיון הזרים, כי שם גם יש עזים.
• כי רציתי להמציא פרנויה פוסט-מבחנים שגם הפסיכיאטרים לא יכולים לפתור.
• כי רציתי לעבור שלושה מבחנים מעשיים, ארבעה מבחנים חלקיים, שני מבחני שקופיות ולמרות זאת, לעשות מבחן סופי.
• כי ההיא מהמזכירות יודעת אפילו איפה נולדתי ולא מרשה לי להחליף מקצוע.
• כי רציתי מעבדות בכל שעות היום, בכל ימות השבוע, ואם אפשר שיהיו רחוק מאוד…
• כי חיפשתי קורסים קשים, ובווטרינריה כולם כאלה.
• כי ללמוד 800 עמודים בשבועיים זה כיף.
• כי ממשהו צריך למות, ואני לא מעשן.
• כי לא היו לי חיי חברה לפני הלימודים, אז אמרתי "נמצא אותם בספרייה".
• כי רציתי קמפוס מרוחק מכל הרעש, שכדי להגיע אליו צריך לחצות כבישים מהירים ולטפס על הרים.
• כי כשהגב שלי נתפס, זה נשמע כמו מקרנה.
• כי אני מאמינ/ה בעננים ורטודים.
• כי בעוד כמה שנים אהיה וטרינר/ית, מהנדס חקלאי, אנטומיסט, טכנאי מזון, מפקח היגיינה, ברומטולוג, מנתח וטכנאי סביבתי ובתעודה יהייה כתוב "DVM".

בתור הוכחה שוטרינרים חייבים להיות משוגעים, רצ"ב וידאו קצר שצילמו חברי ללימודים.

מוקדש באהבה לכל הסטודנטים לווטרינריה באשר הם.

היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה - החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים - ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה - ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה - שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה - שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.

המשימה היום: חיסון 608 עגלות נגד IBR וBVD. החיסון מגן מפני מחלות בדרכי הנשימה והפלות שנגרמות ע"י וירוסים (Bovine Herpesvirus ו-Bovine Viral Diarrhea Virus).

שוב, לקום בחמש בבוקר. צריך להגיע לגראנויירס (Granollers) מרחק 40 דקות ברכבת, שם אסף אותנו הוטרינר א'. התלווה אלינו גם סטודנט פורטוגזי, ל', שעושה חלק מהפרקטיקה הנדרשת ממנו (9 חודשים, אנחנו עושים רק חודשיים וחצי) במרכז הווטרינרי טונה (Tona). משם נסענו לכפר קטן ליד פיגראס (Figueres) שם נמצא מרכז עגלות שהוקם ע"י שלוש מהחוות הגדולות באזור כדי לחסוך בעלויות הגידול של העגלות. במרכז נמצאות עגלות המיועדות להחליף את הפרות החולבות, כאשר אלה "יצאו לפנסיה" בבית המטבחיים. העגלות שוהות בחווה עד גיל שנתיים בערך, כאשר הם בהריון מתקדם - חודש שביעי.

הגענו בשמונה וחצי, בדיוק מרבי (קבענו עם הווטרינר שמנהל את החווה בדיוק בשעה הזו). החלפנו בגדים, והתחלנו להתארגן. להכין מנות חיסון ל-600 פרות זה לא צחוק, במיוחד לאור העובדה שמשתמשים במזרק ומחט חדשים עבור כל פרה ופרה.

החיסון נגד IBR ניתן דרך האף, ומרססים אותו עם "אקדח חיסונים" שנראה בעצם כמו אקדח סיליקון, למי שמכיר. במקום לחבר מחט בקצה, מחברים אפליקטור לאף. מרססים 2 מ"ל, אחד בכל נחיר. והפרות לא משתגעות על זה, אם לדבר לשון המעטה. החיסון השני, BVD, ניתן בהזרקה לשריר. יותר קל, דורש יותר הכנה מראש. לטעון 600 מזרקים, ואח"כ להזריק אותם… לוקח די הרבה זמן.

כשהיו לנו בערך 300 מנות חיסון מוכנות, התחלנו במשימה. פ' ואני קיבלנו את המשימה של להזריק את החיסון, כי החיסון האפי דורש מיומנות (וגב חזק מאוד). כך שיצא שכל אחד מאיתנו חיסן בערך 300 עגלות. לא רע בשביל יום אחד.

לקראת אחת בצהריים סיימנו את החיסון. קיפלנו את הציוד והתארגנו לזוז. לאור העובדה שהבנות התקשרו להודיע שהן סיימו את היום והן בדרך לפקולטה, ידענו שאת דרכנו חזרה הביתה נמצא ברכבת. לכן, כשא' הציע שנאכל ארוחת צהריים בדרך ואחר כך ניסע לטונה כדי לקחת משם את הרכבת, הסכמנו, די בשמחה.

אכלנו במסעדה כפרית למדי. אוכל נחמד, במחיר די שווה - 8 יורו לארוחה "עסקית" שכוללת מנה ראשונה, שנייה, קינוח ושתייה. מה רע? אכלתי מרק אופייני לאזור - מין מרק עוף עם אטריות ואורז. נחמד, אבל הבנזוג מכין יותר טוב. ולמנה שנייה, אורז עם פטריות ופירות ים. אחלה מנה, חבל שכבר הייתי מלאה למדי. ולקינוח - קיווי (המסעדות הקטלניות לא מצטיינות בקינוחים). החברה הייתה סבבה - הקשבנו קצת לאנשים בעלי קצת יותר נסיון בתחום, ונהנינו לצחוק על חיי הסטודנט והווטרינר (דיברנו די הרבה על האנימלאדה, החגיגה נטולת העכבות, פרטים בהמשך).

יצאנו לכיוון טונה, ועברנו בדרך באחת החוות השותפות במרכז העגלות. זו חווה די גדולה, עם בערך 400 או 500 פרות חולבות. התנאים שם די טובים, במיוחד בהשוואה לחוות הקטנות שראינו בימים הקודמים. לא התעכבנו הרבה, כי כבר היה די מאוחר. לטונה הגענו סביב ארבע וחצי, וסיכמנו עם הוטרינר ר', אליו נתלווה מחר, איך נפגש. א' הקפיץ אותנו לרכבת, ומשם נסענו חזרה לעיר, כמעט שעה נסיעה.

בשעה טובה, שוב בחזרה בבית. היה יום ארוך כל כך…

מחר - קליניקה. סוף סוף לקום קצת יותר מאוחר - בשש.