כשעוד גרתי אצל ההורים, לינדה* חתולתי האהובה נפצעה בראשה מנשיכה, כנראה. הוטרינר פסק שבוע בבית, עם פעמון, כדי שהפצע יבריא מעצמו, מאחר והוא לא היה מספיק נקי לתפרים. לחתולה כמו לינדה לא לצאת מהבית שבוע זו פשוט כליאה אכזרית, כי היא רגילה ואוהבת לצאת ולתור את השכונה, לרחרח וגם להיאבק עם שאר חתולי השכונה על פיסת הטריטוריה שלה. לשמור עליה שלא תברח היה משימה לא קלה. ויום אחד, היא הצליחה לחמוק וברחה החוצה. דאגנו לה, כי עם הפעמון היא לא בדיוק הצליחה ללכת בקו ישר ונתקעה בדברים, ופחדתי שהיא תרוץ לכביש או משהו בסגנון. אחותי ואני התחלנו בחיפוש, ובסוף מצאנו אותה מתחת לשיח בבניין השכן, עם הפעמון מפורק, מתלקקת במרץ. מסתבר שהדבר שהכי עצבן אותה בכל הסיפור היה העובדה שלא הצליחה להתלקק כראוי.
בשבוע האחרון הרגשתי קצת כמו לינדה, אז. עקב בדיקות אלרגיה לא יכולתי להתקלח כראוי במשך חמישה ימים, והתחושה הזו של איכס פנימי לא עוברת, גם אחרי שתי מקלחות בפחות מ-6 שעות. טוב, לפחות אני יודעת בוודאות שאני אלרגית לניקל**. גם משהו.
.*כן, היא השם קצת פרחי, אבל היא נקראה כך לפני שלמדתי את הקונוטציות השליליות ורק ידעתי שפירוש המלה בספרדית הוא "יפה"
**היו לי חשדות מבוססים, אבל רק עכשיו קיבלתי את הגושפנקא הרשמית.
פצ'ס הוא סוס (פוני, לפי המראה והגודל) שחי לפי כל חוקי הדרום - נוסע באוטו עם גג נפתח, אוכל צ'יזבורגר ויודע להביא לאבא בירה מהמקרר. הוא אפילו יודע לענות לטלפון. מרשים ביותר.
התהייה האישית שלי היא לגבי תפקוד המעיים שלו. רוב הסיכויים שהוא סובל כל הזמן מקוליק. באמת. סוס שאוכל המבורגר. על הפרה המשוגעת לא שמעת?
כל מי שיודע דבר או שניים על חיות מחמד, יודע שצריך לסרס/לעקר אותן לטובת בריאותן ובריאות הנפש של בעליהן. עכשיו הולכי-על-ארבע מביעים את דעתם בנושא, ואפילו עושים זאת באופן מוזיקלי.
צ'ארלי הוא חתול שסובל מהיפופלזיה צרבלרית. זהו פגם מולד, שמתבטא בקואורדינציה פגומה עקב תת-התפתחות עוברית של הצרבלום, שאחראי, בין היתר, על הקואורדינציה של השרירים ותנועתם. צ'ארלי הולך קצת מוזר, ואולי קצת פחות חינני מחתולים אחרים, אבל הוא חתול בריא, שאוהב לשחק ולא נראה שמפריע לו הפגם המולד שלו. הוידאו שמספר עליו, אותו מצאתי דרך StumbleUpon, מנסה להגדיל את המודעות לבעיה הזו, שאיננה קטלנית בהרבה מקרים, ושגורמת להמתה של גורים שסובלים מהפגם.
וקצת רקע כללי - היפופלזיה צרבלרית בחתולים היא פגם מולד שנובע מהדבקה של העובר בעודו ברחם אמו בוירוס הפאנלויקופניה (Panleucopenia). בחתלתולים הוא יכול לגרום לחתלתלת, אבל אם ההדבקה מתרחשת במהלך ההריון, לאחר הדבקת העובר, הוירוס משתכפל בתאי הצרבלום והורס אותם. עוד סיבה לחשיבות החיסון המשולש.
אתמול מלאו ליאסר, החתול שלנו, ארבע שנים. חשבתי שזוהי הזדמנות מעולה לספר עליו קצת, כי אחרי הכל, הוא לא סתם חתול, הוא חצול*.
את יאסר לקחתי בתחילת השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, מזוג סטודנטיות תאומות שלמדו בשנה רביעית. היו שלושה חתלתולים אפורים, והתלבטתי ארוכות בינהם. אחד היה מיועד למישהו, וחשבתי אולי לקחת שניים, אבל הזוגי לא כל כך התלהב ועד היום אני קצת מצטערת על זה. ניסיתי לבחור לפי המין, אבל לי לא היה מושג ולבנות משנה רביעית גם לא (בדיעבד) כי הן אמרו שנראה להם שהוא נקבה**
היום ההוא היה קשה לו, לקחתי אותו בקופסא במטרו, ובדרך מהמטרו הביתה, בתוך המעיל. כנראה שהוא ממש סבל באותו היום, כי הוא עשה פיפי במיטה המיוחדת שקנינו בשבילו, הקיא על השמיכה שלנו ואחר כך עשה עליה שוב פיפי. אבל למחרת הוא כבר היה בסדר, והיום הוא עושה מחוץ לארגז רק כשהוא ממש מרוגז עלינו.
לא ידענו איך לקרוא לחתלתול הקטנטן שהבאתי, גם בגלל שלא היינו סגורים על המין וגם בגלל שלא ממש ידענו מה יתאים לו. אבל אחרי חודש, החבוב חשף את אופיו האמיתי - טרוריסט. יאסר, בצעירותו, אהב יותר מהכל להתחבא מאחורי כל דבר שהוא ולתקוף אנשים שעוברים, במיוחד אותי. היום זה כבר די עבר לו*** אבל מדי פעם הוא עדיין מתחבא ותוקף.
מלבד נטיותיו המרושעות לתקוף עוברי אורח תמימים, יאסר גם היה חשמלאי חובב. עד היום יש לו חיבה לכבלים. הוא ביצע חיווט מחדש לרמקולים של המערכת, למטענים של הניידים וגם למטען של המחשב הנייד שלי, ועוד כמה כבלים של מתח גבוה. גם חיבה זו נרגעה קצת, אבל לא לגמרי.
ועוד דבר שיאסר אוהב לעשות - לאכול פלסטיק. אני לא מבינה את זה, אבל כנראה יש לו איזשהו חוסר בתוצרי נפט או משהו כזה. אסור להשאיר לידו שקיות משום סוג, ובמיוחד לא עטיפות ניילון. מדי פעם אני עדיין מוצאת שאריות אצלו בארגז, ואני מקווה שהוא לא יארגן לעצמו איזה חסימת מעיים קטנה עם כל הפלסטיק הזה.
אז יאסר - יום הולדת שמח. אנחנו אוהבים אותך, למרות שאתה נזק לא קטן ולא ממש חתולי באופייך. אבל אתה מצחיק וזה מפצה על הכל
* חצול, המונח הביתי לחתול וחציל גם יחד, שיבוש שלי כשאמרתי לזוגי, בוא נכין סלט חצולים, ונשאר.
** אחרי חודש ירדו לו האשכים וראו שהוא לא.
*** הגיל וכל זה.
אתם כבר יודעים שסיגריות עושות לכם רק רע, אבל עכשיו תצטרכו לחיות עם הנזק לחיות שלכם על המצפון. הד"ר קרולין מקאליסטר מאוניברסיטת אוקלהומה מספרת שהחתול עלול לסבול מסרטן הפה ולימפומה, הכלב מסרטן האף והתוכים - סרטן ראות, דלקת ראות ופגיעה בעור, בלב ובמערכת הרבייה.
וחוץ מזה, תמיד יש את הסיכון שהכלב ינסה לאכול את הסיגריות, ויחטוף הרעלה.
אתמול היה לי יום עמוס, במיוחד כשלוקחים בחשבון שיום קודם עברתי ניתוח בעין שמאל והייתי טושטושית למדי. התחלתי אותו בביקור אצל רופא העיניים, שהיה מרוצה מאוד מהתוצאה, המשיך בסיבוב קניות בעזריאלי*. אחרי ארוחת צהריים זריזה בבית הלכתי לפגוש רופא אחד של אמא שרוצה לערב אותי במחקר שלו. דיברתי איתו יותר משעה, ומעבר לעניין הפרטי שלי במחקר, הנושא ממש מרתק.
אחרי כל זה, עוד מצאתי את האנרגיה ללכת לעשות סיבוב בצפון דיזנגוף עם אמא ואחות, במטרה מסוימת. בדרך מהחניון לרחוב דיזנגוף עצמו, שמענו יללות חתול גוריות וראינו התקהלות של אנשים סביב פז'ו 206 כחולה. כמו חובבי חיות טובים, לא נמשיך ככה הלאה ובמעבר חלק הגענו לרכב המדובר. כשהבנתי שהחתול השתחל לו איפשהו מתחת למכסה המנוע ואינו מוכן לצאת משם לבדו, השתחלתי מתחת למכונית וניסיתי לחלץ אותו. בהתחלה רק עם הראש, ובסוף עם כל פלג הגוף העליון, כי לא ראיתי אותו. כשראיתי אותי, והצלחתי סופסוף לגעת בו, החתולון (אולי בן חודש, חודש וחצי) קפץ וברח החוצה. עכשיו הבעיה הייתה לצאת, והבחורים שעמדו וניסו להוציא את החתול קודם עזרו לי, והרימו מעט את הרכב.
אמנם התלכלכתי, אבל גריז יורד בכביסה** ולפחות הצלחתי חתול אחד בישראל. נראה לי שזו הולכת להיות אחת מהאנקדוטות המשפחתיות, לפחות בשבועות הקרובים.
*כי כבר היינו שם, אז ניצלנו את ההזמנות ואת מכירות סופעונה.
**אני מקווה.
היום הייתי בקבלת מקרים, ואיכשהו כל המקרים שקיבלנו (כמעט) היו של חתולים. קיבלנו רק כלב אחד, וגם המקרה הזה היה של כלבה עם בעיות עיניים, כך שבכל מקרה היא הייתה מקרה אטיפי.
החתול הראשון שקיבלנו הוא גם החתול הכי מקסים שיצא לי לפגוש בכל הקריירה הקלינית הקצרה שלי, אבל לפי ההתלהבות של כל האנשים שעזרו לנו לטפל בו, זו לא התרשמות שגויה. חתול בן 7 חודשים, יפיוף אמיתי אפור-קרמי מפוספס, עם האופי הכי רגוע בחתול. מתי שרק יכולתי החזקתי אותו על הידיים, ונראה שהוא נהנה מהיחס, כי בהתחלה הוא רעד, ואחרי זמן מה הוא נרגע, ואפילו התחיל לגרגר.
אז החתול הזה הגיע לבית החולים עם הפניה מהווטרינר שלו, אחרי 5 ימים עם הקאות (מאז יום רביעי). אתמול הוא קיבל טיפול בשמן פרפין ומאז הוא לא הקיא, אבל גם לא אכל. עשינו לו צילומי רנטגן בהם ראינו "משהו" שיושב בקיבה, שיכול להיות כדור שיער. אז עשינו לו אנדוסקופיה, אבל לא ראינו שום דבר. עכשיו הוא מטופל באנטיביוטיקה והתחלנו לתת לו אוכל ונערוך מעקבי הקאות, בתקווה לראות שהוא מפסיק להקיא. הבובי הזה כל כך מתוק שכולם רוצים שיחזור הביתה בריא ושלם (גם אלה שהיו רוצים לקחת אותו הביתה איתם).
אחרי שהכנסנו את החבוב לאישפוז, קיבלנו עוד חתולה להחלפת חבישה בעקבות שבר. החתולה, בת חצי שנה, נפלה מקומה שניה ושברה את הטיביה (רגל אחורית). היינו צריכים להכניס לה קטטר דם, וזה היה פרויקט. חתולה ששוקלת כולה 2.8 קילו עם כוח שצריך שני אנשים לרסן. היא אפילו נשכה אותי דרך השמיכה בה כיסינו אותה. רק אחרי זריקה של רומפון הצלחנו להכניס לה קטטר, וגם זה עם מידה רבה של מאבק. מזל שאת החבישה החלפנו לה תחת טשטוש עמוק עם פרופופול.
ועוד חתול אחד. אסופי בן 3-4 חודשים, ננשך על ידי כלבים. אגן ופמור (רגל אחורית) שבורים. רק גילחנו אותו ונתנו לו נוזלים, אנטיביוטיקה ותרופות לשיכוך כאבים. אנחנו מקווים שמישהו במחלקה הכירורגית ירצה לנתח אותו מחר, כי אם הוא לא ינותח השבר יתחיל להתאחות בצורה לא נכונה, והחתול תמיד יצלע.
בשמונה בבוקר התייצבתי בבית החולים לחיות, בלי לדעת אפילו באיזו מחלקה אני אמורה להיות משובצת. לצערי פחדי הגדולים התאמתו, ושובצתי למחלקת חירום. הבעיה היא לא עם המחלקה - אלא עם חוסר הנסיון שלי בתחום. מעולם לא התמודדתי עם בעלי חיים במצב קריטי, לא הוכשרתי להתמודדות כזו, ואפילו לא למדתי את התיאוריה מאחורי זה.
אבל מאחר ולא באנו להנות, אלא להשלים את המטרה העליונה (לסיים את הלימודים בחמש שנים בדיוק), בולעים את הצפרדע ומתמודדים עם הפחדים.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה מסביבי, אחד הכלבים מסר את נשמתו לבורא. וקצת אחרי זה, כשהתבקשתי על ידי אחת הסטודנטיות להשגיח לרגע על חתולה שהייתה במצב קשה, זו הפסיקה לנשום והתחילו לבצע בה החייאה. אתם יכולים לדמיין כמה זה נעים.
לא מפתיע, אם כך, שבארוחת הצהריים חטפתי מיני התקף פניקה, ולמזלי אחת הסטודנטיות הרגיעה אותי, והסבירה שבדרך כלל לא עמוס כל כך, ובדרך כלל קצת יותר רגוע, ושכדאי לדבר עם הרופא האחראי ולהבהיר מה אני יכולה לעשות, ומה לא, ואיך נעשה את זה לאט אבל בטוח. נרגעתי קצת, הייתי כבר די לחוצה. גם העובדה שרק חזרתי ארצה, ועודי מתאקלמת בחדר שהיה חדר הילדות שלי (ולא ממש ישנה בלילה), לא ממש עוזרת. הכל ביחד מעמיס יותר מדי על המעגלים.
אז דיברתי עם הרופא האחראי, והבהרנו את הסוגיה, ולמרות שהתאמצתי לא הצלחתי לבלוע את כל הדמעות שעמדו לי בגרון. לא נורא, אני לא מתביישת ברגשות שלי, אני יודעת שזה טבעי - זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם סיטואציות שכאלה, ורק טבעי להרגיש מעט מבועתת, אם לא הרבה.
בשאר היום עשיתי מהכל - עזרתי איפה שיכולתי. אפילו הכנסתי קטטר שתן בפעם הראשונה בחיי, והצלחתי. את החתולה מקודם הנשמתי קרוב לשעתיים ברצף. בשלב מסוים מישהי אמרה לי שהחתולה נראית קצת לא מחוברת - וכשהרופאה בדקה לה דופק, עלינו על זה שהיא החזירה את נשמתה לבורא החתולים. אפשר לומר שזו טבילת האש שלי - ואני די מבולבלת, ועדיין בסערת הרגשות. אני מניחה שלעולם לא אשכח את החתולה.
אני מקווה שמחר יהייה קצת יותר טוב. אני לא אוכל לעמוד בשבועיים עם כל כך הרבה חיות שמזדכות על הנשמה.
