היום לפני שנה בדיוק, אולי בשעה מעט יותר מאוחרת, התחלתי לכתוב. בלוגלי ארחו אותי יפה מאוד, אולם אחרי מספר חודשים החלטתי לצאת לעצמאות, בעידודו של טל מבוקרטוב (אצלהם האתר מתארח).

ועכשיו, 118 פוסטים ו336 תגובות יותר מאוחר, אני יושבת ומהרהרת בשנה שחלפה. בדיוק כמו לפני שנה, אני חושבת על הפרקטיקה של אתמול ועל האופן בה היא משפיעה ומעצבת את תפיסת העולם שלי. העתיד המקצועי שלי מטריד אותי לא פחות, ואולי אף יותר, כי הסוף כבר מתקרב. אני רוצה לחשוב שאני חכמה יותר, אבל אני יודעת שאני בעיקר צינית יותר, והרבה פחות מאמינה באנשים. אני מרגישה לפעמים תקועה, ושכל הרצון הטוב פשוט לא עוזר מול קירות של בירוקרטיה טפשות ובורות. ובכל זאת, יש נקודות קטנות של אור פה ושם, בעיקר מחוץ לחיים ה"מקצועיים" שלי.

הייתי מפרטת לגבי הסטטיסטיקה של הבלוג, אולם זו אינה מלאה משום המעבר לאתר העצמאי ואובדן נתונים. אולי כשתמלא שנה לעצמאות…

וחוצמזה, שרון, שיהיה יומולדת נהדר

עוד כשהתחלתי ללמוד, ידעתי שתמישהו היום הזה יגיע. הביקור בהלתי נמנמע בבית מטבחיים. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. היום ביקרתי לראשונה בבית מטבחיים של חזירים, קרוב לוויק, בירת עיבוד החזיר של קטלוניה. הם כל כך חזקים בזה שבנו איזור תעשייה שלם סביב קבוצה של בתי מטבחיים, בעיקר של חזירים.

לא אכביר מילים, את התיאורים הפלסטיים אני שומרת לפוסט מאוחד של הביקור הנ"ל והביקור הכפול (שני בקרים) שעוד מחכה לי, בעוד שבועיים בדיוק. רק אספר לכם שזו הייתה החוויה הגרועה ביותר בחיים שלי, שמעולם לא הרגשתי כל כך להיות בן-אנוש, שהתביישתי בהתנהגות הנצלנים והאכזרית הזו. מאחר שלחזור לצמחונות מלאה זו לא אופציה בספרד (יש פה רק סוג אחד של גבינה רזה, וגם הוא עם 7% שומן!( החלטתי שאת הבשר נתחיל לקנות בחנויות טבע, שאני לא מוכנה להשתתף כלכלית באכזריות כזו.

בינתיים, אני הולכת לשטוף מעליי את ניחוח המוות. אתם יכולים להנות מהסרטון הנ"ל, ההיתוך הקר מעולם לא קלע כל כך להלך רוחי ברגע נתון כלשהו

היום הייתה הפרקטיקה הראשונה בקורס טכנולוגיית חלב, והכנו חלב דל שומן, שמנת, וחמאה. את החמאה הכנו כהכנה לפרקטיקה הבאה, בה נכין גלידה. הקורס עצמו קצת צפוף וגדוש, אבל לפחות הפרקטיקה כיפית מאוד.

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

למרות הסימנים המנבאי-רעות (עייפות קשה, לפספס את הרכבת, גשם) היום הראשון של הסמסטר הלך יופי. קודם כל, בגלל שפספסתי את הרכבת הגעתי רק למחצית האחרונה של השיעור הראשון בהיגיינה II. פיכסההההה. לעומת זאת, לא פספסתי את המצגת המשעשעת בצורה לא רגילה שהעלה הפרופסור לתרפויטיקה, כולל אפקטים של סאונד וסרטונים. נראה לי שהוא בסדר, אם חוש ההומור יכול לנבא משהו לגבי מרצים…

עוד סימן ליום טוב - לא לאכול בקפטריה של האוניברסיטה ולקבוע עם הזוגי לאכול בבית. לנצל את ההזדמנות ולראות את הסרט ב-DVD שלא ראינו אתמול בלילה. נחמד.

לגראנד פינלה, לקבל שיחה מחברה ללימודים שעברת את הבחינה מיום שישי, ואחרי זה לצאת, לפגישה של הקבוצת סריגה, בדרך לקנות חתיכת צמר מדהימה לחצאית, וגם קצת טריקו כדי לנסות עם המכונה החדשה. ואחרי שכבר נשבר מהסטארבקס, כי אי אפשר לנשום ו/או לדבר שם, ללכת לחפש מקום אחר עם החבר'ה שהכי בראש שלי מהקבוצה, ובסוף לשבת במקום מקסים ליד הבית, על בירות ובראבה'ס, לקשקש… לדבר על הכל, כולל פשיזם, פרנקו, נאציזם, דעות קדומות, מדריד מול בארסה… תענוג. וגם סיימתי את הצעיף שעבדתי עליו כבר איזה חודש. בקרוב תמונה (אחרי שהוא יגיע ליעדו).

ועכשיו, ארוחת ערב קטנה, סרט ב-DVD, ולישון. מחר יש לי ישיבה של תוכנית הלימודים החדשה, כדאי לישון טוב קודם, זה לא הולך להיות הכי נעים (בלשון המעטה).

לילה טוב…

כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".

כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).

מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.

כבר הבעתי את דעתי בעבר על פייסבוק. אני עדיין מחזיקה באותן הדעות. את החשבון שלי אני מעדכנת אולי פעם בחודשיים, ופעם בשבוע-שבועיים אני בודקת אם יש חדשות אצל החברים או אם יש אי-אלו הודעות מעניינות, ובאותה ההזדמנות מוחקת איזה עשרים הזמנות לכל מיני אפליקציות שלא ממש מזיזות לי אפילו את הקצה של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל.

אבל היום, לשם שינוי, אני צריכה לתת קצת קרדיט לפייסבוק. היום פגשתי, אחרי כמעט שש שנים, מישהו ששירת אתי בצבא. לא ידעתי מה קורה איתו עד לפני חודשיים-שלושה, עת נקרתה דרכנו דרך פייסבוק, דרך מישהי ששרתה איתנו ביחידה. אני יכולה להגיד, בשיא הכנות, שאלמלא פייסבוק לא הייתי שומרת קשר לא איתה ולא איתו. לא היתה לי שום דרך (אין לי מספרי טלפון, אימייילים… שום דרך לאתר) ליצור קשר עם השניים. ואיכשהו, האתר המשעמם והדבילי הזה מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שנמצאים מרחק ארבע שעות טיסה (רוב הזמן) ועל כך מגיע לו ח"ח, אפילו אם קטן וחד פעמי.

וחוצמזה, נהניתי. כמו שלא נהניתי הרבה זמן. קצת נוסטלגיה, קצת אלכוהול, קצת עדכונים על המצב בארץ ועל כל מיני אנשים מהצבא שלא שמעתי מהם כבר לפחות חמש שנים. לצחוק בלב שלם, בהקלה אמיתית (אחרי הכל, בכל זאת גמרתי עם המבחנים היום).

אז נכון, פייסבוק זה לא משהו. באמת בזבוז זמן, בתשעה מעשרה מקרים. אבל באחד מעשר, הוא שווה את המאמץ. אצלי כבר היה האחד מעשר, האם זה אומר שהשירות מיצה את עצמו?

פצ'ס הוא סוס (פוני, לפי המראה והגודל) שחי לפי כל חוקי הדרום - נוסע באוטו עם גג נפתח, אוכל צ'יזבורגר ויודע להביא לאבא בירה מהמקרר. הוא אפילו יודע לענות לטלפון. מרשים ביותר.

התהייה האישית שלי היא לגבי תפקוד המעיים שלו. רוב הסיכויים שהוא סובל כל הזמן מקוליק. באמת. סוס שאוכל המבורגר. על הפרה המשוגעת לא שמעת?

ועוד וידאו חיות חמוד. הכי אהבתי את הדיבורית

שוב ללכת לדרמטולוג. שוב להתקל בבית המרקחת באותו אחד מהפעם הקודמת, ולחשוב, הוא תמיד עובד בימי חמישי בערב? לתהות, אולי הפעם, המשחות בקרוב ל-40 יורו באמת יעשו את העבודה, וסופסוף אני אפטר מהאקזמה המעצבנת הזו (שלא רק שלא נעלמה, היא גם פלשה לעפעפיים, וזה ממש מעצבן). או פשוט לחכות לסוף החורף, ללחות קצת יותר נסבלת, או לפחות עד שיעבור האנטיציקלון הנוכחי. להתנחם בעובדה שמחר בערב, בשעה הזו, כל המבחנים יהיו מאחורי, ואוכל באמת להתפנות לדברים החשובים באמת.