בשעה טובה סיימתי סופסוף (כך נראה) את התהליך הכואב של מעבר בין גרסת וורדפרס אחת לאחרת. מאחר ולא מדובר בשדרוג אלא בהחלפת גרסא, גיליתי (בדרך הקשה, כמובן) שכל הלינקים השתנו, כלומר בעיות של דפי 404 ואי תאימויות. את הבעיה הזו הצלחתי לפתור באמצעות התוסף Redirection, שעושה עבודה מעולה. מצאה חן בעיני אחת התכונות, שהוא אוסף מידע לגבי הודעות 404 ומאפשר לנטר כתובות ללא מוצא.

אמרתי לעצמי, אם כבר הכל התחרבש, נחליף את הפורמט של הלינקים. יותר נחמד. ואז גם החלפתי את ה-Slug לכל הקטגוריות. וכשגיליתי שאני לא ממש מצליחה לשנות את ה-Slug בתגיות, החלטתי לתייג הכל מחדש. בפעם השניה, כי אחרי המעבר תייגתי כבר מחדש (באמצעות אפשרות ה-Mass Tag Edit הנחמדה של Simple Tags. הפעם השתמשתי בתוסף Advanced Tag Entry שמאפשר להגדיר את ה-Slug בעת הזנת תגית חדשה. חשבתי שאם אני לא משתמשת בכל האופציות של Simple Tags, אולי עדיף למצוא תוסף אחר עבור האיחזור של פוסטים קשורים, אולם שניים מהתוספים שניסיתי סירבו לעבוד והשלישי לא מצא חן בעיני בגלל הממשק הווידג'טי. לא נורא, חזרנו ל-Simple Tags, אבל עם ממשק תגיות מוגבל.

עד כה סאגת התוספים, תיוגים, slugs ושאר עינויים סיניים. אני מסרבת להחליף גרסא שוב. זה היה פשוט מסויט. עכשיו נראה כמה קל לשדרג בין גרסאות, מאחר וזו אמורה להיות ההטבה בגרסא הזו.

ותהייה אחרונה. לפעמים נדמה לי שאני מקדישה הרבה יותר זמן לתחזוקה, שדרוגים ושאר עניינים פנימיים בבלוג, במקום להקדיש יותר זמן לכתיבה. אני מניחה שאני לא היחידה שמרגישה כך לפעמים, ומנסה להבין את עצמי, למה חשוב לי כל כך שהדברים יעבדו בצורה פחות או יותר חלקה, למה לעזאזל אני כל כך לא פשרנית, לא מוותרת, כי בסופו של דבר ההתעסקות הזו בפרטים קטנים (ולכאורה לא חשובים) גוזלת זמן, עצבים והרבה מאוד סבלנות. פרפקציוניזם זו תכונה מחורבנת. באמת.

כמעט שכחתי - אם אתם מוצאים איזה לינק שבור, אנא דווחו לי דרך טופס יצירת קשר. תודה.

לפחות בינתיים.

אחרי יום חמישי, הסופ"ש פשוט היה תוספת מרנינה: שבת בבוקר סידורים, ואחריהם משמרת של 24 שעות בבית החולים. תענוג. למרבה המזל, נתנו לי היום ללכת לנוח איזה שעה וחצי בבוקר, חיוני ביותר.

חזרתי הביתה, אוכל זריז ושנ"צ קצר. היום מגיעות אורחות נכבדות: אחותי וחברתה מהמכינה, והדירה היתה במצב די מביש. אז בשעתיים הספקתי לנקות את חדרי האמבטיה (פלוס ארגז חתולים), מטבח, לשאוב אבק, להחליף מצעים אצלי, לשים מצעים בחדר האורחים, ולזרוק מחזור.

אין לי מושג מאיפה האנרגיות האלה יצאו - מעבר למחלה המחורבנת שתפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים (כמו תמיד), יותר מ-36 שעות ללא שינה די אמורות להרוג אותי.

נו מילא, לפחות עשיתי את כל מה שרציתי ותכננתי לעשות לפני המחלה. עכשיו רק נותר להשלים את שש השעות שהחסרתי ביום ששי, כדי לסיים באופן פורמלי את כל מחויבויות בית החולים. עכשיו אני יכולה לנוח, למלא אמבטיה עם מלח לוונדר, ולנשום קצת.

טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?

היום הייתה הבחינה בנוירואנטומיה קלינית. מאוד חששתי ממנה, ורק בגלל שאני קצת פרנואידית. כולם אמרו שהבחינה קלה, אבל אני פשוט לא מסתדרת עם כל הבלגן של מה הולך איפה - זה כמו חיווט ממש לא הגיוני שצריך לזכור בעל-פה, ואחר-כך לנסות להסיק מסקנות. חלק מההיסטריה שלי נובעת מהקושי שלי לחפף דברים. את החומר אנחנו לומדים ממש על קצה המזלג, והרבה דברים לא מוסברים, ואני חופרת לפעמים בלי סוף (מזל שיש גוגל) בנסיון להבין למה. ככה אני מאבדת די הרבה זמן, ורק לפעמים יוצאת מורווחת עם קצת יותר הבנה לגבי ה"למה" שגם עוזרת לזכור - כי הגיון הרבה יותר מדבר אליי משינון.

בכל מקרה, לבחינה הזו לא היה לי ממש כח, ולמרות שלמדתי כבר מיום שבת לא ממש נכנסתי לזה ואתמול והיום הייתי קצת בהיסטריה של "אין לי מושג מהחיים שלי" שרק עושה את הכל גרוע יותר.

אני מגיעה לבחינה, מתבדחת עם המרצה, שאומר לי, לפחות בן-אדם אחד הגיע, ולמה לא ניגשתי לבחינה בינואר. כמו שחשבתי, היינו בדיוק שלושה אנשים. הלחץ שהכנסתי את עצמי אליו (ושוב, סתם) היה לשוא, ורק הקשה עליי להתמודד עם המבחן (צפוי, ידוע מראש ובכל זאת קשה מאוד לצאת מזה).

את הבחינה סיימנו בתוך פחות משעה, והמרצה תיקן לנו את הבחינות במקום ונתן לנו את הציונים. לא רק שעברתי, גם הוצאתי את הציון הגבוה מבין השלושה - 7.5. אני ממש מרוצה מעצמי, ומקווה שלהבא אלמד מזה (אבל משום מה נראה לי שלא) לא להכניס את עצמי ללחץ מיותר.

עכשיו נשארה רק בחינה אחת לסיומה הפורמלי של השנה הזו - אופתלמולוגיה ווטרינרית, או בעברית מדוברת רפואת-עיניים לחיות.

לילה טוב,

CrazyVet