תרומתי הצנועה לבלוגדיי היא העשרת תחום הבלוגים על וטרינרים או וטרינריה. חיפשתי במיוחד, למרות שאני חייבת לציין שכבר זמן מה אני מתכננת לעשות כן. מזל שיש אירועים שמחייבים באמת לנקות יוזמה ;).

אז אלה הבלוגים שהעלית בחכתי, כולם באנגלית, כמובן, וכולם נכנסו כבר ל-RSS שלי.

• VETBLOG. וטרינר יהודי קנדי שגר בטורונטו. הוא מספר על העבודה וגם על החיים. זהירות, יש כמה תמונות שעשויות להיראות לא סימפטיות לבעלי קיבה חלשה.
• One fourth a veterinarian. הבלוג של לאורה, סטודנטית לוטרינריה שנה שניה בקולג' לוטרינריה של פלורידה. היא כותבת בעיקר על חייה כסטודנטית ועל הלימודים.
• Senior year - I am 3/4 a veterinarian. הבלוג של אקה סילברגריי (שאני מנחשת שמדובר בבחורה עקב הניק dvmgal וגם הסתברותית יותר סביר שמדובר באישה), סטודנטית שנה רביעית לוטרינריה. גם פה עיקר הכתיבה עוסקת בלימודים ובעניינים שסביב.
• Thoughts of an (almost) middle-aged veterinarian, or is it mother?. הבלוג של happytaill, שכמו ששם הבלוג מעיד היא וטרינרית בגיל העמידה. כמו האחרים, היא כותבת על העבודה וחייה הפרטיים.

הגעתי רק לארבעה, וכדי להשלים לחמש - בלוג בעברית שעוסק בוטרינריה - הבלוג של ד"ר שלומית לוי, "וטרינריה - לא מה שחשבתם". מקווה שתיהנו.

שבת שלום,

CrazyVet

הלילה יצאתי לבלות עם הדודנית י', לרגל החזרה לבארסה הממשמשת ובאה (כלומר מחר בחמש אחרי הצהריים). הכיוון הכללי היה רוטשילד בין אלנבי לנחלת בנימין, ולראות משם לאן אנחנו מתקדמות.

איך שהתקרבנו לנחלת בנימין, עיני צדה פרט מעניין – מקום שמוכר קאווה. אני לא יכולה לבלוע את הסקרנות שלי כשאני רואה מקום שבאמת יודע מה זה קאווה, שלא נדבר על מוכר אותה. אז מדובר בשמפנרייה, בסגנון השמפנריות של בארסה עירי, אבל בתל-אביב. הם מגישים מיני קאווה שונים (אבל רק של יקב אחד, לאכזבתי הקלה) וגם טאפאס קטנים ללוות. המקום נושא בגאווה את החמור הקטלני כלוגו, ובצמוד לכיתובים בעברית ניתן למצוא כיתובים בקטלנית. איזה יופי. היה פשוט נהדר להתחיל ככה את הערב – עם כוסית קאווה ברוט נטור, וקצת אמבוטידו ליד, ולקנח בטראפל. אני לא יודעת אם היחס החם נבע מההתלהבות שלי לראות עוד שגרירות בארסה בתל-אביב, או שמא הייתה זו ההערה של הדודנית לגבי יום-ההולדת הממשמש ובא (רמז – אתם יכולים לדעת מתי הוא, אבל אני לא אגלה).

אחר כך רצינו להמשיך למקום אחר, והתחלנו לחפש. קצת התאכזבתי לראות שתל-אביב די נמקה ושהאזור שפעם היה כל כך שוקק חיים פשוט איבד את כל חיי הלילה שלו. אני מאוד מכבדת את מנוחת השכנים וחושבת שחשוב מאוד להגיע לאיזון בין בליינות וחיים נורמליים, אבל הדרך לעשות זאת היא ע"י חוקי עזר עירוניים שמגבילים, אבל לא חונקים לחלוטין, את פעילות הבארים והפאבים. קחו דוגמא מבארסה – אפשר לחיות עם בארים שעובדים רק עד שתיים לפנות בוקר (ושלוש בסופ"שים). דרך בלוגים שונים גם גיליתי שציוני דרך בהכשרתי האלכוהולית כבר הלכו לעולמם (או בדרכם לעשות זאת), כמו הגוזניק והמנזר. עצוב.

אז שירכנו את דרכינו לכיוון לילנבלום, ובסוף החלטנו להיות נוסטלגיות ולחזור לננוצ'קה. שתינו שם קוקטייל שמפנייה, שלה עם תות ושלי עם קמפרי. מוצלח למדי, בעיקר לאור החיבה שלי לדבוק במשקה אחד ללילה. אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי, והמשכנו הלאה.

החלטנו לתת צ'אנס לעוד מקום, אבל מיד כשהתיישבתי הרגשתי שעוד כוסית אחת הקיבה שלי תפצח בשביתה איטלקית עם נטייה לסילוק תוכן (היא סבלה מאוד בשבוע האחרון – ארוחות לא מסודרות, כדורים נגד כאבי מחזור, סטרס מטורף…), אז החלטנו על מזון במקום אלכוהול. קצת התאכזבתי לגלות שאצבעות הבטטה לא הגיעו עם איולי, וכשהערתי לברמן על כך הוא הביא לנו מין רוטב עם שום ועשבים ירקרקים, שבינו לבין איולי מקשר רק אולי השום, וגם זה בקושי. נו, שוין, לפחות הבטטה הייתה טעימה.

סיכמנו את הערב מרוצות בכלליות, ועכשיו אולי אחרי שאסיים לצרוב את הגיבוי הארור לחומר לימודי אוכל ללכת לישון. הגיע הזמן.

אתמול ישבתי עם ר', שהיה שכן שלנו כשהזוגי ואני גרנו בקיבוץ אי שם לפני 5 שנים. פגשתי אותו בסופ"ש שעבר, כשנסעתי לקיבוץ לרגל חג המשק. בשניות הראשונות הוא לא ממש זיהה אותי, כי השיער שלי ארך (מאוד מאוד) וגם עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לפחות שלוש שנים.

ישבנו פה ליד הבית, מרחק הליכה, ודיברנו כמעט שעתיים. על הלימודים שלו ושלי, על אקדמיה ושיטות בחינה, ועל עוד ענייני לימודים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ מחנונים אמיתיים כמונו. הרגשתי כאילו לא עברו אי אלו שנים מאז השיחה האחרונה, ולרגע חשבתי על כל השיחות הנהדרות שהייתי יכולה לערוך עם כל החברים פה אם הייתי חוזרת. אבל כל זה כרגע הוא רק תיאוריה יפה ובינתיים אנחנו נשארים בבארסה. כל השיחות שבעולם לא יכולות לבוא במקום סיום תואר, נכון?

אחרי שסיימנו לעבור על רוב הנושאים החשובים (שיכולנו לחשוב עליהם באותו הרגע) יצאנו, ונזכרתי שדודניתי האהובה סיפרה שמקרינים את אביבה אהובתי ממש ליד, מאחורי תיאטרון גבעתיים. אז הצטרפנו אליה ואל ידידה א', וישבנו לראות את מחציתו השנייה של הסרט (הערה לעצמי – מתישהו לנסות לראות את הסרט במלואו). כשהסתיים הסרט ישבנו ארבעתנו וצחקנו, בעיקר עם הומור עצמי עליי ועל ר', אבל אולי קצת גם על י'. ברגעים מסוימים פשוט חזרתי לתקופה ההיא, בקיבוץ (כי זהו מקור מעולה לבדיחות). וכמו כל פעם שאני חושבת על הזמן ההוא, אני מגיעה למסקנה שזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי, אם לא היפה ביותר.

במחקר סוציולוגי שכלל מידע שנאסף מלמעלה מ-17,000 איש מ-28 מדינות שונות נמצא שגברים נשואים משתתפים פחות בעבודות הבית מאשר גברים שחיים בזוגיות ללא נישואים, אך עם מגורים משותפים. ההסבר המוצא לתופעה הוא שזוגות שיוויוניים יותר נוטים פחות להתחתן. ואני חושבת, עוד נקודה לזכות החיים בחטא.

זה הפוסט הראשון פה בבית החדש שלי. אני יושבת ומסדרת אותו עכשיו, באחת וחצי לפנות בוקר, למרות שהשכל הישר וגם הגוף אומרים שאני צריכה בעצם להיות עכשיו במיטה, מכורבלת עם החתול, ולא מול מסך המחשב, מקלידה. אבל לעזאזל עם השכל הישר ועם ההגיון, יש דברים שצריך לעשות, ותמיד כיף לשחק עם צעצוע חדש.

אז פה יש לי עולם ומלואו של אפשרויות, כמו ששרון אמרה לי פעם - בלוג עצמאי פותח עולם שלם בפניך, ואני עניתי - הכל שאלה של זמן. אז אם קודם בקושי הצלחתי למצוא את הזמן לעדכן, עכשיו אני אצטרך למצוא גם זמן לתחזק. אבל נסתדר, תמיד אפשר למצוא עוד איזו דקה פה וחצי שעה שם. אני כותבת כאילו אני עושה את זה, ובאותה נשימה צריכה להתנצל שאני לא כותבת מספיק. יש לי רעיונות. המונים. אבל זמן מוגבל… בשבועות האחרונים הייתי עמוסה, טבעתי בעבודה ממש. את כל מה שבחופשת קיץ רגילה עשיתי בחודש וחצי דחסתי לשבועיים וקצת, כי ארבעה שבועות הלכו על פרקטיקה בבית החולים. ועכשיו אני בהיסטריה של נסיעה, שוב. אני חוזרת הביתה. אבל הבית שלי גם פה, לכן הנפש כל כל מבולבלת. אם אני באה או הולכת, תמיד יש כאב של פרידה, מבית אחד או מבית אחר. אויש, אני באמת צריכה ללכת לישון, התחלתי להתפייט יותר מדי.

ובכל זאת, רציתי לספר קצת על מה שעשיתי בימים האחרונים, אבל נראה לי שזה כבר יחכה למחר, אבל לא מעבר לזה, כי אחר כך החזרה תתערב לה בלימודים לבחינות (יש לי שתי בחינות, ב-6 וב-12) ובביקור שצפוי לנו (גם הוא בין אותם התאריכים). אבל אני מבטיחה למצוא את הזמן ולספר.

לילה טוב,

CrazyVet

בת הדודה שציפתה לבן הבכור הצליחה להקדים אותי, וילדה לפני שסיימתי את הסוודר בשביל הקטנצ'יק שלה. אז מה עושים? מסיימים לסרוג את הסוודר בדרך לברית. אמא עזרה לי עם התפירה, ואני סרגתי את הצווארון. היה קצת לא נוח, לסרוג במושב האחורי של המכונית, אבל הסתדרנו.

את התמונות לא יכולתי לצלם כהרגלי, כי בבית כנסת לא ממש קל למצוא את התנאים האופטימליים לצילום. אבל הנה, תמונה אחת.

אתמול היה לי יום עמוס, במיוחד כשלוקחים בחשבון שיום קודם עברתי ניתוח בעין שמאל והייתי טושטושית למדי. התחלתי אותו בביקור אצל רופא העיניים, שהיה מרוצה מאוד מהתוצאה, המשיך בסיבוב קניות בעזריאלי*. אחרי ארוחת צהריים זריזה בבית הלכתי לפגוש רופא אחד של אמא שרוצה לערב אותי במחקר שלו. דיברתי איתו יותר משעה, ומעבר לעניין הפרטי שלי במחקר, הנושא ממש מרתק.

אחרי כל זה, עוד מצאתי את האנרגיה ללכת לעשות סיבוב בצפון דיזנגוף עם אמא ואחות, במטרה מסוימת. בדרך מהחניון לרחוב דיזנגוף עצמו, שמענו יללות חתול גוריות וראינו התקהלות של אנשים סביב פז'ו 206 כחולה. כמו חובבי חיות טובים, לא נמשיך ככה הלאה ובמעבר חלק הגענו לרכב המדובר. כשהבנתי שהחתול השתחל לו איפשהו מתחת למכסה המנוע ואינו מוכן לצאת משם לבדו, השתחלתי מתחת למכונית וניסיתי לחלץ אותו. בהתחלה רק עם הראש, ובסוף עם כל פלג הגוף העליון, כי לא ראיתי אותו. כשראיתי אותי, והצלחתי סופסוף לגעת בו, החתולון (אולי בן חודש, חודש וחצי) קפץ וברח החוצה. עכשיו הבעיה הייתה לצאת, והבחורים שעמדו וניסו להוציא את החתול קודם עזרו לי, והרימו מעט את הרכב.

אמנם התלכלכתי, אבל גריז יורד בכביסה** ולפחות הצלחתי חתול אחד בישראל. נראה לי שזו הולכת להיות אחת מהאנקדוטות המשפחתיות, לפחות בשבועות הקרובים.

*כי כבר היינו שם, אז ניצלנו את ההזמנות ואת מכירות סופעונה.
**אני מקווה.

קודם כל, התנצלות. הרבה זמן לא כתבתי, אם בגלל חוסר זמן ואם בגלל עייפות טוטאלית. היו דברים לספר, ואפילו חשבתי על כמה פוסטים אפשריים. ועוד יש לי כמה חובות מקודם, על דברים שהבטחתי לכתוב, אבל אני לא שוכחת ובקרוב יפורסם, מבטיחה.

יום אחד את קמה בבוקר, ומגלה להפתעתך שארבעה שבועות מחייך חלפו ביעף, וכבר נגמר חודש שלם של עבודה די מפרכת. ביום רביעי סיימתי את תקופת הפרקטיקה שלי בבית דגן. להפתעתי נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. עשיתי ולמדתי יותר מאשר יכולתי אי פעם בבית החולים שלנו, בפקולטה, גם בגלל הנכונות ללמד וגם בגלל ריבוי ההזדמנויות.

אבל לפני שאספר על היום האחרון שלי, רציתי רק לספר קצת על אחת החוויות המהנות בכל שהותי בבית החולים. ביום שלישי הצטרפתי אל רופא העיניים של בית החולים, אליו הגיעו 12 גורי רועה אוסטרלי והוריהם לבדיקת עיניים, בגלל שגזע זה, כמו כל גזעי הקולי למינהם נוטה לסבול ממומים מולדים ברשתית העין. מיותר לציין שהגורים פשוט מקסימים, והיה כל כך כיף לראות, להחזיק אותם ופשוט להסניף קצת ריח של גור. בינתיים אינני מפרסמת תמונות, אבל יצרתי קשר עם המגדל כדי לעשות זאת.

ביום רביעי נפרדתי מכולם, הבאתי עוגיות יום-אחרון-פה שאמא אפתה לי*. החלפתי אימיילים וטלפונים, ונראה כמה נצליח לשמור על קשר. היום עצמו היה די רגוע, למרות שהיינו בהרכב חסר והיו די הרבה מקרים לקבל. אבל הסתדרנו, והגעתי הבייתה בזמן סביר. וזהו, נגמרה תקופה. עכשיו קצת חופש, זמן לעצמי, לסידורים וקצת ללמוד, כי עוד מעט יש לי שתי בחינות.
*מיותר לציין שהיו מוצלחות בצורה לא רגילה, ושכולם אמרו "אמא שלך אפתה את זה? באמת???" איזה כיף שיש אמא כזו.