לפחות בינתיים.

אחרי יום חמישי, הסופ"ש פשוט היה תוספת מרנינה: שבת בבוקר סידורים, ואחריהם משמרת של 24 שעות בבית החולים. תענוג. למרבה המזל, נתנו לי היום ללכת לנוח איזה שעה וחצי בבוקר, חיוני ביותר.

חזרתי הביתה, אוכל זריז ושנ"צ קצר. היום מגיעות אורחות נכבדות: אחותי וחברתה מהמכינה, והדירה היתה במצב די מביש. אז בשעתיים הספקתי לנקות את חדרי האמבטיה (פלוס ארגז חתולים), מטבח, לשאוב אבק, להחליף מצעים אצלי, לשים מצעים בחדר האורחים, ולזרוק מחזור.

אין לי מושג מאיפה האנרגיות האלה יצאו - מעבר למחלה המחורבנת שתפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים (כמו תמיד), יותר מ-36 שעות ללא שינה די אמורות להרוג אותי.

נו מילא, לפחות עשיתי את כל מה שרציתי ותכננתי לעשות לפני המחלה. עכשיו רק נותר להשלים את שש השעות שהחסרתי ביום ששי, כדי לסיים באופן פורמלי את כל מחויבויות בית החולים. עכשיו אני יכולה לנוח, למלא אמבטיה עם מלח לוונדר, ולנשום קצת.

טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?