השבוע, בנוסף להיותו השבוע הראשון שאני באמת מגיעה לשיעורים מדי יום* היה השבוע הראשון שלי במעבדה. השנה, בנוסף למלגה הרגילה שאני מבקשת מדי שנה, הגשתי מומדות למלגת שיתוף פעולה (Beca de colaboración) שמוענקת לתלמידים מצטיינים בשנת הלימודים האחרונה. בתמורה למלגה הם עובדים שלוש שעות ביום במשך השנה, חוץ מבחגים ובתקופות מבחנים.

אז השבוע התחלתי. בחרתי את המחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה, במעבדה לאמבריולוגיה. בכל "חלון" שיש לי אני מגיעה למעבדה, ולאט-לאט לומדת את השגרה של מעבדת מחקר אוניברסיטאית. מאחר ואנחנו עדיין נמצאים בספרד, יש הרבה כאוס בסגנון ספרדי. העובדה שהדוקטורנטית הבכירה נמצאת בבלגיה בחודשיים הקרובים לא ממש עוזרת… אבל כ', שהתחילה השנה את המאסטר במחלקה הזו ומשכה אותי לכיוון, מאוד עוזרת, עד כמה שהיא יכולה, כי גם היא די הולכת לאיבוד. היא כל הזמן אומרת, כמה שאני מתגעגעת לא' (הדוקטורנטית הבכירה)…

בסך הכל החבר'ה שם נהדרים. מ', שהיה המרצה שלי לאנטומיה בשנה ראשונה, מקסים כתמיד. כ' נהדרת. את א' ול' אני עדיין לא מכירה לעומק, אבל הן עושות רושם נחמד. וגם שאר החבר'ה במחלקה נהדרים. ק', שהוא גם רכז הלימודים (וגם היה אחד המרצים שלי לאנטומיה) הוא אחד האנשים הכי נחמדים בפקולטה, אם לא הכי מכולם. אני די מרוצה מהמקום ש"נפלתי" אליו. וחוצמזה כל פעם יש מישהו שמכין עוגיות/עוגות וכו', כך שנראה לי שמצאתי חבורה של שפני נסיון להפיל עליהם את כל נסיונות האפיה (מוצלחים, כמובן, אבל אני לא אוכלת מהם הרבה…).

אני עדיין לא יכולה לספר כל כך הרבה על מה שאנחנו עושים, וגם צריכה לשמור טוב-טוב על המידע כי אמנם בעברית יש מעט קוראים אבל אי אפשר לדעת אף פעם מי קורא אותך, ולא ממש בא לי לגלות ש"חוטפים" את הרעיונות של החבר'ה שלי דרך הדברים שאני כותבת. מובן, נכון?

ועוד התחלה השבוע - הפגישה הראשונה של ועדת ההוראה. החלטתי שבשנתי האחרונה באוניברסיטה אני רוצה לנסות להשפיע קצת יותק על התכנון לעתיד בפקולטה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בונים את תוכנית הלימודים החדשה. בפגישה הראשונה לא הבנתי כל כך חלק מהדברים שנאמרו, אבל מתישהו אשאל את ק', רכז הלימודים, והוא בטח יספק לי הרבהההה חומר קריאה בנושא.

*חוץ מביום רביעי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. הייתה ישיבה של ועדת ההוראה והייתי שם שלוש (!) שעות.

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל

כמו שאתם בודאי יכולים לדעת, אתמול היה יום הולדתי. אני לא ממש מחבבת את היום הזה, כי בנוסף להרגשה הלא חביבה עליי במיוחד של "מרכז תשומת הלב", התחושה של "עוד שנה עברה והנה איפה אני עכשיו" לא ממש אהובה עליי. כמובן, התחושות הללו לא נובעות מחוסר התקדמות, כי דווקא בכל נקודה שכזו, כאשני מביטה לאחור יש לי הרבה הישגים להתגאות בהם.

אבל אתמול היה יום נחמד, יחסית. אמנם הייתי עסוקה בלימודים, אבל אמא ואבא ואחותי התקשרו לברך, וגם הסבתא החורגת מגרמניה, וגם אמא של הזוגי. כך שלא הפריעו לי יותר מדי. גם החברות עסוקות בלימודים, ובהזדמנות אחרת נחגוג.

הזוגי הפתיע אותי. קבענו לצהריים, כי היום הגיעו אורחים וידענו שצפויות כמה ארוחות ערב בחוץ. כשסיימתי להתלבש, שמעתי צלצול בדלת וחשבתי "מצאו זמן לצלצל, אני חייבת לצאת". הוא עמד בדלת, עם שני ורדים אדומים (וריחניים, כמו שאני אוהבת), ואמר שהוא בא להפתיע אותי. אכן, הפתיע אותי. ואז הוא הפתיע אותי שנית, כששלף את מתנת יום ההולדת - טבעת משובצת יהלום*, ושאל אם היא מוצאת חן בעיני (קשה מאוד מאוד לקלוע לטעם שלי). הוא הפתיע אותי פעמיים עם זה - גם המתנה עצמה וגם בגלל שהוא כבר שבוע מנג'ס לי לגבי המתנה.

צהריים אכלנו בקפה החביב עלינו דולסו, שפ', אחד מבעליו בדיוק חגג יום-הולדת גם כן. הוא יודע שאנחנו חוגגים ביחד, ודאג לעוגה מקושטת פלוס נר. איזה מותק של בנאדם. אנחנו גם זכרנו והבאנו לו ורד.

ואחרי כל זה - לחזור ללימודים. גם ככה קשה להתרכז, ועוד אחרי כל הסוכר הזה… אז סביב 6 עשיתי הפסקה והלכתי לקנות צמר לשני הסוודרים לתינוקות שאני מתכננת לסרוג כמתנה. כל אחד והנאות יומולדת שלו, לא?

*ולא, לא טבעת אירוסין (כבר שאלו), לא יהיה כדבר הזה אצלנו, לא בקרוב לפחות

היום נסענו מ' (להלן המשוגעת) ואני לביקור בחוות חזירים. זו היתה חווה פשוט מחרידה, או כמו שאמר הווטרינר מ' אליו הצטרפנו, החווה הגרועה ביותר תחת טיפולו. לכלוך, ארגון גרוע ובורות חוברים ויוצרים בעיות קשות.

בחווה בה ביקרנו מגדלים פרות חולבות (בערך מאה) וחזירים במחזור סגור (כלומר יש גם חזירות ממליטות, בערך מאתיים, וגם פיטום של החזירונים). התכנון של האינסטלציות פשוט זוועתי, וההיגייינה פשוט לא קיימת. לא צילמתי תמונות, כי חשבתי שזהו בזבוז פיקסלים. כתוצאה מהתנאים הירודים, התמותה בחווה גבוהה מאוד (סביב 20%), וזה מתרגם להרבה הפסדים לבעלים. כמו תמיד, קשה לשכנע חוואים שעובדים באופן מסוים במשך שנים לשנות את דרכיהם, ופשוט בלתי אפשרי לבער מחלות מסוימות, במיוחד כאשר הן מפסיקות להגיב לטיפול אנטיביוטי.

אחרי שסיימנו את הסיור בחווה, דיברנו קצת עם הווטרינר. כמובן שהתפאורה לשיחה המלבבת לא יכלה להיות אחרת מגוויותיהן של שתי חזירות שלא שרדו את הפיטום, כנראה כתוצאה ממחלה בדרכי הנשימה, לשתיהן יצא דם מהאף [אפיסטקסיס] מעורב בקצף [מצביע על בצקת ריאות]. דיברנו על התפקיד של הווטרינר בהנחיית החוואי בניהול החווה, דרכים לגדול והשינויים שעוברים על הסקטור. לדוגמא, לפני 20 שנה חוואי היה יכול להתפרנס בכבוד מגידול מחצית החזירות (או פחות) ופיטום צאצאיהן, משום שחלק גדול יותר ממחיר הבשר ללקוח הגיע למגדל (70%). היום רק כ-20% מגיעים למגדל, והמחיר נשאר כמעט אותו הדבר. לעומת זאת, ההוצאות של המגדל עלו (מזון, טיפולים וטרינריים, עלויות שונות….) ולכן כדי להתפרנס, מגדלים רבים נאלצו להתרחב, בדרך כלל ע"י הגדלת כמות בעלי החיים. כל ההתרחבות הזו מתרחשת בדרך כלל ללא תכנון, או עם תכנון מוגבל לטווח ארוך. דיברנו על האפשרויות להתרחבות וצמיחה בכיוונים אחרים, כמו התמחות באיכות (לדוגמא בשר אורגני) או בעיבוד הבשר בשיטות מסורתיות (נקניקים) ומכירתו בחווה פתוחה לקהל (מה שנקרא תיירות חקלאית או חקלאות תיירותית), באופן שמאפשר למצוא נישה מתמחה שנותנת יתרון יחסי וממקסמת רווחים.

סיימנו את השיחה בסימן - צריך למצוא דרכים ללקוחות להתפרנס, כי פרנסתם פרנסתנו. גם למדנו שווטרינרים בעלי ניסיון בתחום החזירים יכולים לעשות כסף טוב במזרח אירופה (רומניה, פולין) וגם במקומות אקזוטיים יותר, כמו סין או ברזיל. תמיד אפשר לפנות לכיוון הזה, למרות שמבחינתי ההתמחות הזו היא לא מאוד מעניינת או בעלת סיכויי הצלחה (כמה ווטרינרים מומחים לגידול חזירים צריך בארץ?).

מ' הסיע אותנו חזרה לעיר, והשאיר אותנו ממש במרכז העיר העתיקה של ויק (Vic), שהיא עיר המחוז של אוסונה (Osona). זו עיר קטנה (במונחים ספרדים, רק 30,000 תושבים) במרחק 70 ק"מ מבארסה, אולם הנסיעה לשם ברכבת אורכת כמעט שעה וחצי. החלטנו, המשוגעת ואני, שאם אנחנו כבר מפסידות לימודים, נהנה מהיום ונשחק בלהיות תיירות. כמובן שלפני שנפרדנו מהווטרינר ביקשנו המלצות למסעדות מקומיות, כי אי אפשר לפספס עם המלצה.

התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית (Plaça Major), שבימי שלישי ושבת משמשת שוק. בימים עברו התקיים בכיכר הזו שוק בעלי החיים, שכן ויק הייתה מרכז מסחרי חשוב במחוז, שעיקר הפעילות החקלאית שלו היא גידול בעלי חיים. עברנו את העירייה, בניין קטן וחמוד עם שעון ומגדל פעמונים, ושמנו פעמינו לעבר משרד התיירות של העיר. שם מצאנו גברת נחמדה שסיפרה לנו על המסלול לתיירים (מסומן עם חיצים והכל) ונתנה לנו מפות מפורטות מאוד. היא גם סיפרה שהיום במקרה הוא יום המוזיאונים הבינלאומי ועל כן הכניסה למוזיאונים היא חופשית, והמליצה לנו לבקר במוזיאון האפיסקופלי לאמנות ימי הביניים ובמוזיאון לאמנות בעור.

אז אימצנו את המלצותיה - התחלנו בסיור רגלי ברחבי הרובע העתיק, עם התברברויות צפויות של מטר וחצי, כי אלה הרחובות של העיר. המשכנו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות המומלצות (10 יורו כולל מע"מ). היה ממש נחמד, חוץ מהקרמה קטלנה (Crema catalana, הגרסה הקטלנית לקרם ברולה) שהיה נפילה: מתוק מדי, עם יותר מדי קינמון ובלי הקרמל למעלה! פשוט בושה וחרפה.

מהמסעדה המשכנו למוזיאון האפיסקופלי. בעיקר אמנות ימי-ביניימית וגם קצת של העת העתיקה - תכשיטים וכלים שימושיים ממצריים העתיקה ומרומא ויוון. הכי אהבתי את החלקים שכללו אומנות שימושית - טקסטיל, זכוכית, קרמיקה וחרשות ברזל. רציתי לצלם, אבל אחרי שצילמתי את הגלימה של איזה קדוש/אפיפיור או משהו בסגנוןו גיליתי שאסור לצלם. לא סיפרתי להם שכבר צילמתי קצת, אבל זה לא באמת משנה, נכון?

כשיצאנו מהמוזיאון עוד היה מוקדם ללכת למוזיאון השני, שנפתח רק בחמש. הסתובבנו עוד קצת וחיפשנו בית קפה, ללא הצלחה. אז ישבנו קצת על ספסל עם כמה זקנות עד שנפתח המוזיאון. המוזיאון התגלה כנחמד מאוד, אם כי מעט מצומצם - כיסינו את כל התצוגה הקבועה פלוס שתי תערוכות מתחלפות בעשרים דקות. גם היינו כבר עייפות, וגם ניסינו להתחמק מקבוצת הזקנות שערכו במוזיאון ביקור מודרך.

עייפות אך מאוד מרוצות הגענו לרכבת, ומשם חזרה הביתה. בדרכי חזרה מהרכבת גיליתי שברמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya) ישנה תערוכה זמנית של פסלים, שרובם נמצאים בגובה העיניים. איזה כיף.

(more…)

היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה - החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים - ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה - ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה - שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה - שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.