היום הצבעתי. בבחירות המקומיות של בארסה. תרמתי את קולי למפלגה הירוקה, שמצעה דומה מאוד למצע של מפלגת השמאל ERC. התלבטתי ארוכות בסוגיה, והחלטתי לקדם קצת את המגדר הנשי, כי בראשות המפלגה הירוקה עומדת אשה. כמובן שהגברת לא תזכה להיות ראש-עיר, אבל אם הסוגיות הירוקות יקבלו משנה חשיבות, אני את שלי עשיתי.

הקלפי השכונתי נמצא בבית-גמלאים מרחק בלוק וחצי מהבית. בלי תורים, בלי בלגן. רק להכנס, להזדהות ולשלשל מעטפה. אפילו נותנים לך אפשרות להגיע עם המעטפה מהבית - כחלק מהפרופגנדה לרגל הבחירות קיבלתי הביתה מעטפה + הפתק של המפלגה (לפחות של הגדולות).

חימם את לבי לראות גברת זקנה (מאוד) מצביעה, ושחברותיה צילמו אותה. אח"כ הבנתי מה גודל הסוגיה - הגברת חגגה את יום הולדתה המאה לפני קצת יותר משלושה חודשים. יפה לראות שכל רבדי החברה משתתפים באקט הדמוקרטי.

ובדרכי חזרה הרהרתי בנושא הבחירות, הקשר לחברה ולסביבה, והתחושה התלושה שחשים הרבה ישראלים מהגרים. חשבתי על חיי פה, ועל האינטגרציה שלי במערכת. אני רשומה כתושבת, מצביעה (אמנם רק עקב אזרחותי האירופאית, ורק בבחירות המקומיות), לומדת באוניברסיטה ציבורית, ומקבלת אפילו מלגה (אין מצב שהייתי מקבלת בארץ מלגה נדיבה כמו זו שאני מקבלת פה).

אני לא מרגישה תלושה, אלא במידה מסוימת אפילו יותר מחוברת מאשר בארץ. יש לי הרגשה שבמקום הזה, על אף השחיתות שקיימת וכל מיני דברים אחרים שאני סולדת מהם (למשל מלחמות שוורים, אבל לא רק), יש תהליך חיובי, שמעורבים בו האזרחים. כמובן שהעובדה שספרד אינה מנהלת מלחמה עוזרת, אבל זו לא הסיבה. אנשים פה מוכנים לצאת לרחוב בשביל דברים שמפריעים להם, ואלה לא חייבים להיות עניינים חמורים כמו כשלים במלחמה, אלא עניינים כביכול "פעוטים" כמו העברת קו רכבת קרוב מדי לסגרדה פמיליה.

אתמול היתה לנו (מ', המשוגעת ואני) עוד ישיבה עם רכז המסלול (אחראי על כל 5 שנות הלימודים, בנוסף יש רכז/ת שנה) בנושא המודולים. ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו על מה לא בסדר, ומה כן.

אין לי כח וגם לא סבלנות לפרט את רשימת הבעיות בפעילות שאנחנו מבצעים בבית החולים, כי נראה לי שחבל קצת על הזמן. אפשר פשוט לסכם אותן במשפט אחד בערך - הכל מתחיל ונגמר בארגון גרוע ואנשים בלי רצון טוב (ויותר מדי אגו). גם המסקנה שהדברים לא ישתנו בזמן הקרוב, או כמו שאמרתי - אני לא אזכה לראות את זה - לא ממש מעודדת.

יחד עם זאת, יצאתי מהישיבה מאוד מעודדת. לא בגלל שחשבתי שיצא איזשהו שינוי כתוצאה מהישיבה, אלא בגלל שבכל זאת מאוד משחרר לדבר על הדברים שמציקים ולא יוצאים החוצה, על כל התסכולים וההרגשה שהסטודנטים (כלומר אנחנו) עובדים שחורים שחוסכים כסף לבית החולים (מחשבה מקוממת במיוחד כשיודעים כמה כסף הם עושים ושאו-טו-טו מפריטים את המקום).

דיברנו גם קצת על ההפרטה, ושהסטודנטים כן מעוניינים לדעת מה קורה שם. אני הבהרתי את דעותיי בנושא - שמן הסתם לא עומדות בקנה אחד יחד עם דעותיהם של בעלי ההחלטה באוניברסיטה.

כדי לסיים את היום בטעם טוב, המשוגעת ואני הלכנו לשתות קפה במקום החביב עלינו. כנראה שדיברנו בעיקר על שטויות, כי אני לא מצליחה לזכור שום נושא שיחה בעל משמעות כרגע.

היום נסענו מ' (להלן המשוגעת) ואני לביקור בחוות חזירים. זו היתה חווה פשוט מחרידה, או כמו שאמר הווטרינר מ' אליו הצטרפנו, החווה הגרועה ביותר תחת טיפולו. לכלוך, ארגון גרוע ובורות חוברים ויוצרים בעיות קשות.

בחווה בה ביקרנו מגדלים פרות חולבות (בערך מאה) וחזירים במחזור סגור (כלומר יש גם חזירות ממליטות, בערך מאתיים, וגם פיטום של החזירונים). התכנון של האינסטלציות פשוט זוועתי, וההיגייינה פשוט לא קיימת. לא צילמתי תמונות, כי חשבתי שזהו בזבוז פיקסלים. כתוצאה מהתנאים הירודים, התמותה בחווה גבוהה מאוד (סביב 20%), וזה מתרגם להרבה הפסדים לבעלים. כמו תמיד, קשה לשכנע חוואים שעובדים באופן מסוים במשך שנים לשנות את דרכיהם, ופשוט בלתי אפשרי לבער מחלות מסוימות, במיוחד כאשר הן מפסיקות להגיב לטיפול אנטיביוטי.

אחרי שסיימנו את הסיור בחווה, דיברנו קצת עם הווטרינר. כמובן שהתפאורה לשיחה המלבבת לא יכלה להיות אחרת מגוויותיהן של שתי חזירות שלא שרדו את הפיטום, כנראה כתוצאה ממחלה בדרכי הנשימה, לשתיהן יצא דם מהאף [אפיסטקסיס] מעורב בקצף [מצביע על בצקת ריאות]. דיברנו על התפקיד של הווטרינר בהנחיית החוואי בניהול החווה, דרכים לגדול והשינויים שעוברים על הסקטור. לדוגמא, לפני 20 שנה חוואי היה יכול להתפרנס בכבוד מגידול מחצית החזירות (או פחות) ופיטום צאצאיהן, משום שחלק גדול יותר ממחיר הבשר ללקוח הגיע למגדל (70%). היום רק כ-20% מגיעים למגדל, והמחיר נשאר כמעט אותו הדבר. לעומת זאת, ההוצאות של המגדל עלו (מזון, טיפולים וטרינריים, עלויות שונות….) ולכן כדי להתפרנס, מגדלים רבים נאלצו להתרחב, בדרך כלל ע"י הגדלת כמות בעלי החיים. כל ההתרחבות הזו מתרחשת בדרך כלל ללא תכנון, או עם תכנון מוגבל לטווח ארוך. דיברנו על האפשרויות להתרחבות וצמיחה בכיוונים אחרים, כמו התמחות באיכות (לדוגמא בשר אורגני) או בעיבוד הבשר בשיטות מסורתיות (נקניקים) ומכירתו בחווה פתוחה לקהל (מה שנקרא תיירות חקלאית או חקלאות תיירותית), באופן שמאפשר למצוא נישה מתמחה שנותנת יתרון יחסי וממקסמת רווחים.

סיימנו את השיחה בסימן - צריך למצוא דרכים ללקוחות להתפרנס, כי פרנסתם פרנסתנו. גם למדנו שווטרינרים בעלי ניסיון בתחום החזירים יכולים לעשות כסף טוב במזרח אירופה (רומניה, פולין) וגם במקומות אקזוטיים יותר, כמו סין או ברזיל. תמיד אפשר לפנות לכיוון הזה, למרות שמבחינתי ההתמחות הזו היא לא מאוד מעניינת או בעלת סיכויי הצלחה (כמה ווטרינרים מומחים לגידול חזירים צריך בארץ?).

מ' הסיע אותנו חזרה לעיר, והשאיר אותנו ממש במרכז העיר העתיקה של ויק (Vic), שהיא עיר המחוז של אוסונה (Osona). זו עיר קטנה (במונחים ספרדים, רק 30,000 תושבים) במרחק 70 ק"מ מבארסה, אולם הנסיעה לשם ברכבת אורכת כמעט שעה וחצי. החלטנו, המשוגעת ואני, שאם אנחנו כבר מפסידות לימודים, נהנה מהיום ונשחק בלהיות תיירות. כמובן שלפני שנפרדנו מהווטרינר ביקשנו המלצות למסעדות מקומיות, כי אי אפשר לפספס עם המלצה.

התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית (Plaça Major), שבימי שלישי ושבת משמשת שוק. בימים עברו התקיים בכיכר הזו שוק בעלי החיים, שכן ויק הייתה מרכז מסחרי חשוב במחוז, שעיקר הפעילות החקלאית שלו היא גידול בעלי חיים. עברנו את העירייה, בניין קטן וחמוד עם שעון ומגדל פעמונים, ושמנו פעמינו לעבר משרד התיירות של העיר. שם מצאנו גברת נחמדה שסיפרה לנו על המסלול לתיירים (מסומן עם חיצים והכל) ונתנה לנו מפות מפורטות מאוד. היא גם סיפרה שהיום במקרה הוא יום המוזיאונים הבינלאומי ועל כן הכניסה למוזיאונים היא חופשית, והמליצה לנו לבקר במוזיאון האפיסקופלי לאמנות ימי הביניים ובמוזיאון לאמנות בעור.

אז אימצנו את המלצותיה - התחלנו בסיור רגלי ברחבי הרובע העתיק, עם התברברויות צפויות של מטר וחצי, כי אלה הרחובות של העיר. המשכנו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות המומלצות (10 יורו כולל מע"מ). היה ממש נחמד, חוץ מהקרמה קטלנה (Crema catalana, הגרסה הקטלנית לקרם ברולה) שהיה נפילה: מתוק מדי, עם יותר מדי קינמון ובלי הקרמל למעלה! פשוט בושה וחרפה.

מהמסעדה המשכנו למוזיאון האפיסקופלי. בעיקר אמנות ימי-ביניימית וגם קצת של העת העתיקה - תכשיטים וכלים שימושיים ממצריים העתיקה ומרומא ויוון. הכי אהבתי את החלקים שכללו אומנות שימושית - טקסטיל, זכוכית, קרמיקה וחרשות ברזל. רציתי לצלם, אבל אחרי שצילמתי את הגלימה של איזה קדוש/אפיפיור או משהו בסגנוןו גיליתי שאסור לצלם. לא סיפרתי להם שכבר צילמתי קצת, אבל זה לא באמת משנה, נכון?

כשיצאנו מהמוזיאון עוד היה מוקדם ללכת למוזיאון השני, שנפתח רק בחמש. הסתובבנו עוד קצת וחיפשנו בית קפה, ללא הצלחה. אז ישבנו קצת על ספסל עם כמה זקנות עד שנפתח המוזיאון. המוזיאון התגלה כנחמד מאוד, אם כי מעט מצומצם - כיסינו את כל התצוגה הקבועה פלוס שתי תערוכות מתחלפות בעשרים דקות. גם היינו כבר עייפות, וגם ניסינו להתחמק מקבוצת הזקנות שערכו במוזיאון ביקור מודרך.

עייפות אך מאוד מרוצות הגענו לרכבת, ומשם חזרה הביתה. בדרכי חזרה מהרכבת גיליתי שברמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya) ישנה תערוכה זמנית של פסלים, שרובם נמצאים בגובה העיניים. איזה כיף.

(more…)

ראשית כל, הבהרה. לא מדובר פה בפוליטיקה הנדושה והמוכרת (מפלגות, שחיתות וכיוצא בזאת) אלא בפוליטיקה הפנימית של הפקולטה והאוניברסיטה שלי (גם היא נדושה ומוכרת, רק בלי אולמרט).

היום יצא לי להבריז משיעור (אקוטוקסיקולוגיה, מרתק ומזעזע כאחד, הצטערתי להפסיד אותו) כדי לשבת לדבר עם המרצה לכירורגיה על התרגול שכולל הקורס שהיא מעבירה. היינו שלושת הנציגות (מ', מ' ואני), והגברת פ'. המרצה הזו היא טיפוס, אבל ממש. דיברנו על מה חושבים הסטודנטים, ואיך לשנות את המצב. [הבהרה - המצב כרגע כולל שבוע בבית החולים כולל משמרת לילה (ללא מנוחה למחרת) ומשמרת סופ"ש].

כמובן, אין אפילו סטודנט אחד שמפיק תועלת (קרי, לומד משהו) ביום שאחרי משמרת הלילה. אם נוסיף על זה את העובדה שמשמרת הלילה כוללת עבודה שלא ממש קשורה לכירורגיה, וכנ"ל משמרת סוף השבוע, ברור מה הדעה הכללית בנושא. הפתיע אותי דעתה של המרצה, כי חשבתי שמי שהעלה את הרעיון האווילי להעמיד סטודנט 36 שעות על הרגליים צריך לחשוב שזהו רעיון טוב. אז יש התקדמות בחזית הזו, נותרה רק החזית של השבוע אשפוז.

במהלך הפגישה גיליתי שקיימת תוכנית להפריט את בית החולים, ששייך לאוניברסיטה. פה נכנסת הפוליטיקה, אם היא לא נכנסה קודם, בקשר למי מחליט מה בבית החולים. מבחינתי, הרעיון הוא פשוט בלתי נתפש - אוניברסיטה ציבורית שמחזיקה בית חולים פרטי. כאילו שהטיפול שם כרגע לא מספיק יקר - ההפרטה פשוט תקפיץ את המחירים לשמיים. בנוסף, כל ההתנהלות הגרועה של בית החולים כמו שהוא (חוסר יעילות משווע) תחמיר ברגע שהמקום יופרט (ואז מה יקרה כשייפשטו את הרגל?). הצעד הראשון בכיוון להפרטה הוא לשכור אנשי צוות צעירים, להעיף לאט לאט את הוותיקים (ובעלי הניסיון, כמובן) ולהביא, איך לא, מומחה לשיווק (שתלה כרזות בקטלנית, אבל עם שגיאות).

סיכמנו את הפגישה בהסכמה על מאבק משותף, שצריך להתחיל בהצפת מידע - גם הסטודנטים צריכים לדעת מזה. בסופו של דבר, הסיבה היחידה להפעיל בית חולים לימודי היא הכשרת סטודנטים, ואם המקום יופרט, מה יהייה עלינו?

בדרך חזרה פגשתי שני מרצים, וחקרתי קצת את הנושא של מאסטרים פה (המרצה שאני צריכה לדבר איתה בנושא מאסטר שמעניין אותי) ואח"כ על מנגנוני הביקורת והאכיפה שקיימים באוניברסיטה, על הדעות שלנו כסטודנטים על ערכם של קורסים כאלה ואחרים ועל איך צריכה להיראות תוכנית הלימודים, בשונה ממצבה כיום.

באופן כללי, על אף הידיעה שכל אחד יכול לעשות קצת, השיחות האלה עזרו לי קצת, לפחות לראות שאפשר אולי לעשות משהו, אפילו אם השינוי קטן, כל השינויים הקטנים מצטברים, ובסוף אפשר לראות שיפור, קטן ככל שיהיה.

ואמירה קטנה שכן קשורה לסטודנטים בארץ - ישר כח. הלוואי וחברי ללימודים היו מראים רק קצת מהנחישות והעמידה על זכויות שאתם מראים.

ובחירות - אלה הבחירות המקומיות של בארסה, ואני הולכת להצביע (אין לי מושג למי, אבל זו עדיין חוויה).

ההזמנה שקיבלתי היום

היום סיימתי שבוע של נתיחות שלאחר המוות (necropsy או post mortem). למזלי (הטוב או הרע) השבוע הזה הסתכם רק ביומיים ובשתי נתיחות. הפעם האחרונה שביצעתי נתיחה כזו הייתה אי שם ביולי, ושכחתי כבר את רוב הטכניקה (וכמה הריח חזק).

לא הייתי כותבת על הנתיחות האלה אם כולן היו "סטנדרטיות", כלומר, חיה מתה בתוך שקית, לפעמים עם קתתר ברגל (אחרי אשפוז בבי"ח) והיסטוריה קלינית קצרה. היום היה שונה. התחלנו באיחור, כי שתיים מהגופות לנתיחה עדיין היו בחיים. המתנו מחוץ לחדר נתיחות ושמענו את הצווחות האחרונות של שתי החזרזירות שחמש דקות מאוחר יותר ננתח. חוץ מהחזרזירות חיכו בחדר סייח בן יום, וצ'ינצ'ילה אחת.

ההליך המקובל לאבחון מחלות בחיות משק הוא כזה - יש לך X בעלי חיים חולים, ואתה מנסה לגלות לאבחן את המחלה, ולפעמים שווה "להקריב" מספר מהם כדי לנתחם, לבדוק פציעות, לקחת דוגמאות מאיברים שונים לתרבית והיסטולוגיה.

ובחזרה להיום. בחרתי לנתח את אחת החזרזירות, כי מנסיון העבר אין דבר יותר מסריח מסוס מת, ולא התחשק לי להתעסק עם ייצור שגודלו רבע עוף קטן במיוחד.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים (לטובת הקיבה החלשה של רוב האוכלוסיה), כשפתחתי את בית החזה של החזרזירה לבה עדיין פעם. לא כל כך מהר, אבל עדיין. אמנם זו לא הפעם הראשונה שראיתי המתה במו עיניי, וגם לא הפעם האחרונה, מן הסתם. עם זאת, יש משהו בלב הפועם עדיין של חיה שזה עתה הומתה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ומעורר מחשבות אתיות על המתה, עם או בלי חסד.

תמיד כשאני מתמודדת עם סוגיות שכאלה אני מזכירה לעצמי שאילו החזרזירה הזו, או השניה (אולי אחותה? לא סביר) היתה בריאה, היא הייתה מסיימת את חייה תוך כמה חודשים על הצלחת של מישהו, או בעוד שלוש שנים לערך, אחרי 5 המלטות, על הצלחת של מישהו בתוך נקניקיה. זה לא עוזר הרבה, אולי קצת מקל על ההתמודדות. אבל זה מאפשר להמשיך עוד כמה רגעים במחשבה שלא עשית שום דבר רע, או בעצם איזושהי התמודדות בסגנון תחיבת הראש בחול, סטייל יען.