ברכות ואיחולים למכבי תל-אביב לרגל עלייתם לפיינל פור במדריד. באמת, סחטיין. אבל האוהדים החוליגנים שלהם - אותם באמת היה צריך להרחיק. התנהגות כזו מחפירה לא ראיתי כבר הרבה זמן. מאה אוהדים שמחכים בנתב"ג לקבוצה, ומקבלים אותה בקריאות היחו פוטה, קטלוניה אס אספניה? מי אתם, חולירות, לצעוק דברים כאלה? איזו מין התנהגות ספורטיבית זו? איך הייתם מגיבים אם היו מחכים למכבי בדל פראט* או בבראחס** אולטראס*** שצועקים "ישראל זה פלסטין" ו"בני זונות"? אנטישמים, עוכרי ישראל הייתם קוראים להם.

עבור אנשים רבים, ספורט הוא חיבור בין תרבויות. לא מעט אנשים פה בספרד לא מתעניינים במיוחד במתרחש בשאר העולם (חוץ מספורט), חלקם לא משכילים מאוד, כך שרוב ידיעותיהם לגבי מדינת ישראל מתגבשות בהתאם למהדורות החדשות בטלויזיה המקומית, והאירוע הנ"ל קיבל כיסוי נרחב. מיותר לציין שהתקשורת בספרד ככלל, ובקטלוניה בפרט, אינה פרו-ישראלית בלשון המעטה. כך שהתדמית שלנו גם כך אינה חיובית במיוחד, ואירועים כאלה אינם תורמים לה.

רק תחשבו, תנסו להבין, איזו בושה זו שמקומיים שואלים מה הקטע עם האוהדים של מכבי, כי הם ראו את זה, וחושבים, שהכל אצלנו חייב להיות "מלחמה כל הזמן".

פשוט בזיון. לפעמים צריך להוציא את הראש מהתחת ולחשוב, ויותר חשוב, להתנהג כמו בני אדם.

התנצלות לאוהדי מכבי השפויים - אין לי שום כוונה לפגוע, כל הטענות מופנות אך ורק לחוליגנים.

*דל פראט (Del Prat) - שדה התעופה של בארסה
**בראחס (Barajas) - שדה התעופה של מדריד
***אולטראס - חוליגנים בספרדית

כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".

כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).

מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.

שוב ללכת לדרמטולוג. שוב להתקל בבית המרקחת באותו אחד מהפעם הקודמת, ולחשוב, הוא תמיד עובד בימי חמישי בערב? לתהות, אולי הפעם, המשחות בקרוב ל-40 יורו באמת יעשו את העבודה, וסופסוף אני אפטר מהאקזמה המעצבנת הזו (שלא רק שלא נעלמה, היא גם פלשה לעפעפיים, וזה ממש מעצבן). או פשוט לחכות לסוף החורף, ללחות קצת יותר נסבלת, או לפחות עד שיעבור האנטיציקלון הנוכחי. להתנחם בעובדה שמחר בערב, בשעה הזו, כל המבחנים יהיו מאחורי, ואוכל באמת להתפנות לדברים החשובים באמת.

זה עתה חזרתי מביקור אצל הדרמטולוג, שרשם לי איזו משחת קורטיזון לאקזמת קור-חורף-יובש ממנה אני סובלת לאחרונה [מזג אוויר ארור, חורף...] וגם קרם לחות עצבני, למניעה. כמו ילדה טובה אני הולכת לבית המרקחת וקונה את המשחה (קרם לא היה, לחזור מחר…). בית המרקחת מול הבית עובד 24 שעות ביממה, ואוסף העובדים שלו יכול לשמש חומר גלם מעולה לספרות/קומיקס על פריקים, או לחילופין גרסת בית-מרקחת על סמים ל-Clerks.

בכל מקרה, המטרה היא לספר קצת על אחד העובדים שם. בעודי ממתינה בתור, אני לא יכולה שלא לשים לב שהבחור, שמנמן עם זיפים של לפחות שלושה ימים ופירסינג כפול בשפה, מטפח ציפורניים ארוכות יותר משלי (אני בתקופת רגרסיה, ציפורניים קצרות מאוד), משוחות בלק מבריק. הקומבינציה פשוט היתה מוזרה מדי. והוא גם הריח מוזר.

לפעמים נראה לי שהעיר הזו היא כר פורה לקציר אנשים מוזרים. או שאולי הם פשוט נמצאים בכל מקום, ורק צריך לפקוח עיניים כדי לשים לב?

למרות שיש לי בלי סוף דברים להספיק לעשות, את יום ראשון העברנו סתם ככה בכיף. החלטתי לסחוב את הזוגי ל-DrapArt שאורגן ב-CCCB. לא ממש הצלחנו למצוא את כל הפעילויות שפורטו באתר, אבל היה נחמד בכל זאת.

מצאנו ברחבה של המוזיאון ערימה של צמיגים שהוסבו לכורסאות נמוכות, פסל (?) וגם סטנסיל להדפסה על חולצות ומכנסיים.

המשכנו לכיוון הרחבה של ה-MACBA, שם ראינו תערוכה של דלתות. מה המשמעות? אין לי מושג. אבל היה ממש יפה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי מזון. בניתי על בית קפה נחמד שיושב ליד ה-Masana, אחד מבתי הספר לעיצוב היותר נחשבים בבארסה. המקום היה סגור, אבל מצאנו ליד תערוכת בוגרים של המסאנה עצמה, שהיתה ממש נחמדה.

אני הכי אהבתי את העבודה בקרושה.

משם המשכנו בחיפוש אחרי משהו אכיל. בסוף מצאנו מקום נחמד ברמבלה דה רבאל (Rambla del Raval) שמתמחה במטבח שוק (Cocina de mercado), כלומר מבשלים מה שטרי ובעונה. המנות היו ענקיות, והאוכל נהדר. אבל הכי מוצלח היה הציור הענק של צמד חתולים אפורים, שנראה כאילו יאסר החצול הפרטי דיגמן עבורו.

למרבה המזל, הוקדם הסמינר שהיה מתוכנן לאחר הצהריים, והצלחתי להגיע למפגש השבועי של הסורגות מבארסה. הגעתי בדיוק על הדקה לסטארבאקס, מקום המפגש (אי אפשר להתכחש לאופי יקי) וקצת הרגשתי אבודה. חשבתי שאמצא חבורה של סורגות נמרצות כבר שם. אבל לא. הייתי השניה להגיע, ומאחר והראשונה עוד לא הייתה בעיצומה של הסריגה לא ידעתי את מי אני מחפשת. אבל בסיבוב השני שאלתי אותה, וגיליתי שאני במקום הנכון. קצת אחרי הגיעה גברת מבוגרת, והלכתי להזמין לשתינו קפה.

מהר מאוד המסרגות נשלפות, ותיק תיק כל אחת בשלה. הכרתי בקבוצה הזו איטלקיה שעושה דוקטורט באנתרופולוגיה, מתמטיקאית קטלנית וגרמניה אחת שאין לי מושג מה היא עושה. כל אלה היו הקרובות אליי ביותר. היו שם עוד כמה, שהכרתי רק בשם ממש לקראת הסוף, כי הן היו בצד השני ועם הרעש והצפיפות פשוט היה בלתי אפשרי לתקשר.

בינתיים, בין הא לדא סיימתי את השרוולים לסוודר של ג'וניור. אמנם באיחור (אני תמיד מסיימת דברים באיחור, רק בגלל שאני מציבה לעצמי דדליינים בלתי אנושיים), אבל או-טו-טו מוכן, ויישלח אחר כבוד לשוודיה. אל דאגה, הסוודר מיועד לתינוקים בני שישה חודשים, כך שיתאים לו כמעט עד סוף החורף.

אני מרוצה מעצמי, פעמיים. אחת, שהצלחתי למצוא את הזמן. שתיים, שסיימתי (כמעט) את הסוודר. וחוצמזה, נהניתי כל כך, שנראה לי שאימצתי לי הרגל חדש.

היום היה יום מיוחד. התייצבנו מוקדם בבוקר* בכניסה לגן החיות של בארסה, שם חיכה לנו דריל אחד לאיסוף זרע ודרילית אחת להזרעה מלאכותית. מ', ראש המחלקה, א', גם היא סטודנטית מהמחלקה, ד', מרצה אורחת מברזיל, ואני.

אז מה זה דריל, אתם שואלים, ובצדק. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן. בפשטות, זהו קוף אפריקאי שדומה למנדריל אבל הפנים שלו לא כחולות. התמונה מהפליקר של ucumari ומשוחררת ברשיון CC.

יותר בפירוט (ויקי), זהו יונק (Mandrillus leucophaeus**) ממשפחת הפרימטים של העולם הישן (Cercopithecidae), כלומר אפריקה. הם קרובים של הבבונים, אך יותר דומים למנדרילים. במראם החיצוני הם דומים למנדריל, אך ללא פיגמנטציה צבעונית בפנים. הדריל נמצא בקמרון, ניגריה, ובגינאה המשוונית. הדריל נמנה על הקופים בסכנת הכחדה.

אחרי שהחכמנו, אני יכולה לספר קצת על החוויה עצמה. צוות גן החיות הביא את הקוף, שממש לא נראה מהסוג שהייתם רוצים לפגוש לבד בסוואנה. גדול מאוד, שוקל בערך 30 קילו, עם ניבים שיכולים להפחיד פיטבול. מזל שהוא ישן טוב.

את הזרע אוספים בטכניקה שנקראת אלקטרואייקולציה***. מה זה כולל [אזהרה לגברים - תיאור לא ממש סימפטי] - דוחפים אלקטרודה לפי הטבעת, שמגרה את האזור וגורמת לזקפה ולאחר מכן לשפיכה. המכשיר שבו השתמשנו משמש הוא דגם שמשמש בדרך כלל לאיסוף זרע אצל גברים משותקים [אמרתי, לא סימפטי]. את החלק הזה ביצע גיניקולוג שהגיע במיוחד.

א' ואני היינו אחראיות על בדיקות המעבדה. ספירת זרע וריכוז, הכנת משטחים וכל החישובים הנחוצים כדי להעריך את איכות הזרע. לצערנו החבוב ניסה להזדווג**** והספירה שלו הייתה נמוכה מאוד, מה שמפחית את סיכויי ההצלחה של ההזרעה.

אחרי שסיימנו את החלק הזה, הגיע שלב ההמתנה, כי הגינקולוגית שאחראית על ההזרעה מגיעה רק באחת. היינו אמורים לסרס שלושה למורים ולאסוף זרע מהאשכים (שטיפה אפידידימרית) אבל זה התבטל. אז אחרי הקפה של הבוקר ד' וא' ואני הלכנו לטייל קצת בגן החיות. יש לי אפילו איזו תמונה או שתיים בטלפון, אבל בטח האיכות לא משהו. את המצלמה לא טרחתי להביא מאחר וידעתי מראש שאי אפשר לצלם את התהליך עצמו.

המצב של גן החיות לא רע, החיות מטופלות יפה ומצבן טוב. אבל בכל זאת, רואים שאלה אינם תנאים עבורם, במיוחד עבור הטורפים הגדולים. בגן חיות אורבני, שנמצא כל כך במרכז העיר, השטח מוגבל מאוד, והחיות נכלאות בשטחים שאינם מספקים את צרכיהם. ישנה תוכנית להעתקת גן החיות לכיוון הפורום, אמנם לא ממש מחוץ לעיר, אבל יותר בפריפריה, ועל כן יותר שטח. נקווה שאז יהיה שיפור.

באחת הביאו את הקופה, שנראתה כשייכת בכלל למין אחר. היא שקלה פחות מ-10 קילו, ונראתה קטנטונת בהשוואה לזכר. היה מרשים לראות את ישבנה, שבעת הייחום משלש או מרבע את נפחו בגלל ההתנפחות של הפות. הפות כל כך נפוחה שפי הטבעת נדחף למעלה, וקצת קשה למצוא אותו (למדידת חום, כמובן, מה חשבתם?). ההזרעה הייתה פשוטה ממה שחשבתי. כולה לדחוף קנולה פנימה ולדחוף. התכנון היה להזריע יותר עמוק, אבל בסוף ההזרעה הייתה רק וגינלית. ראינו גם את האולטרסאונד של הקופה, שהדוקטורית אמרה שדומה מאוד לרחם נשי. מי אמר שאנחנו לא חיות?

את היום סיימתי בארוחת צהריים נדירה עם הזוגי בדולסו, הקפה החביב עליינו. הוא הזמין מרק אפונה עם קוקוס וחזה ברווז על פירה דלעת, ואני בחרתי סלט ירוק עם אננס, סלרי וקצף ברי, ובקלה למנה שנייה. יאם.

ביום ראשון, שהיה היומולדת של המשוגעת, היתה גם הדיאדה של קבוצת Castellers de Vila de Gràcia בה היא חברה. הדיאדה זה היום האחרון של העונה, והיא הזמינה את כל החבר'ה לאירוע. אני חורגת הפעם מהרגלי לשחרר את הפוסט במלואו ל-RSS, עקב עומס התמונות.

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

הפוסט הזה מוקדש ללרמן

לפני מספר חודשים נרשמתי לשירות Bicing, אולם עד היום לא טרחתי ללכת לאסוף את הכרטיס שבכלל היו אמורים לשלוח לי בדואר. לא אציין כמה זמן התעכבתי עם זה, קצת מביך. שעות קבלת הקהל לא ממש נוחות, והמשרד לא ממש קרוב לבית, כך שהתעצלתי. עכשיו, כשסופסוף אספתי את הכרטיס והשתמשתי לראשונה בשירות, אני מצטערת שלא הלכתי לאסוף אותו קודם. איזו תחושת התעלות לרכב שוב על אופניים, להגיע הביתה בצ'יק וגם לא לשלם על זה כלום (פירוט בהמשך). נראה לי שביסינג ואני עוד נהייה חברים טובים מאוד.

זהו שירות השאלת אופניים ששייך ליזם סיני ופועל בשיתוף עם העירייה. מאז שהשירות הושק הביקוש קפץ לשמיים, והיום אפשר למצוא פינות חנייה רבות. מנויי השירות משלמים מנוי שנתי ורשאים לשאול זוג אופניים בכל נקודת חנייה ל-30 דקות חינם. על השכרה מעבר משלמים 30 סנט ל-30 דקות, ומותר לשאול את האופניים עד שעתיים. מי שעובר את השעתיים משלם קנס (לא זוכרת כמה).

מטרת השירות לשמש כלי תחבורה עירוני ולשמש תחליף למכוניות, טוסטוסים וגם תחבורה ציבורית. משך ההשכרה תואם את המטרה הזו. על פניו, בארסה אינה העיר האופטימלית לאופניים - היא לא שטוחה כמו אמסטרדם (השיפועים בחלקים מהעיר מאוד לא נוחים לרכיבה) וגם רשת שבילי האופניים עודנה בחיתוליה. אבל למרות כל הסיבות הנ"ל ביסינג משגשגת, ואפילו סובלת מעודף ביקוש.

נו, לרמן, מה אתה אומר על שירות כזה בתל-אביב?