היום התחלתי את הפרקטיקה. ההרגשה הכללית שלי הייתה כמו בצבא, טופס טיולים שכזה, רק בצרפתית מהירה במיוחד ותחושה של תלישות. לא נעים במיוחד. החזקתי את עצמי במחשבות על הפרספקטיבה, ואיך בעוד שישה שבועות ההרגשה המזופתת הזו תיראה לי כמדע בדיוני.

ולמה טופס טיולים? כי כמו בצבא, קודם כל חיכיתי אצל הש"ג שייתנו לי להיכנס וינפיקו לי אישור כניסה. אחר כך באה המזכירה של המנחה שלי לאסוף אותי מהש"ג, וישבתי וחיכיתי (בסבלנות) שהוא יסיים את שיחת הועידה ויסביר לי קצת מה כל הסיפור. ככה התחילו ההסברים, ועד עכשיו לא ממש ברור לי אם הפנמתי את כל האינפורמציה. כל כך הרבה אינפו בכל כך מעט זמן פשוט גורמת לקריסת מערכות כללית אצלי. ואז, הלכנו לאכול. בשתיים-עשרה בצהריים. לצרפתים יש שעון ביולוגי מוזר. אחרי כל זה, קיבלתי עוד קצת הסברים מאת מנהלת הפרויקטים באירופה ומהווטרינרית שאחראית על בריאות בעלי החיים שמשמשים בניסויים, אישורים של ועדות אתיקה וענייני סניטציה. ואז, ללכת לפגוש את האנשים במעבדה. משם ללכת למשאבי אנוש, לקבל ניירות ולחתום על עוד כמה (לדוגמא, שאני מתחייבת לא לעשות שימוש פרטי באינטרנט), לקבל הסברים על איך הכל עובד (ולהבין בערך חצי, כי הכל בצרפתית עם מבטא מוזר ומאוד מהירה). להמשיך לאבטחה, ולראות שם סרט על האבטחה במתקנים (את הסרט דווקא הבנתי יופי). שוב חתימות. משם ללכת למרפאה, לתת להם להציץ בפנקס החיסונים שלי, ולגלות שאני צריכה לחזור מחר שוב, ובעוד שבועיים, כשיחזור הרופא, שוב. ורק אחרי כל זה, לחזור שוב למעבדה ולראות חצי שעה מהעבודה האמיתית.

נו, שוין. ימים ראשונים תמיד כאוטיים, לא?

עברו יותר משש שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במונפלייה. בשתי הפעמים שפקדתי את העיר, עברתי בה לרגע, מחליפה רכבת מהירה ברכבת מקרקשת ורעועה, או להפך. ועכשיו, שש שנים מאוחר יותר, אזכה באמת להכיר קצת את העיר הזו, בתקווה לגלות שיש בה יותר מאשר תחנת מעבר בין ה-TGV לכיוון פריז והרכבות שנוסעות לבארסה.

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר - וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת - אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט - אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

השבוע, בנוסף להיותו השבוע הראשון שאני באמת מגיעה לשיעורים מדי יום* היה השבוע הראשון שלי במעבדה. השנה, בנוסף למלגה הרגילה שאני מבקשת מדי שנה, הגשתי מומדות למלגת שיתוף פעולה (Beca de colaboración) שמוענקת לתלמידים מצטיינים בשנת הלימודים האחרונה. בתמורה למלגה הם עובדים שלוש שעות ביום במשך השנה, חוץ מבחגים ובתקופות מבחנים.

אז השבוע התחלתי. בחרתי את המחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה, במעבדה לאמבריולוגיה. בכל "חלון" שיש לי אני מגיעה למעבדה, ולאט-לאט לומדת את השגרה של מעבדת מחקר אוניברסיטאית. מאחר ואנחנו עדיין נמצאים בספרד, יש הרבה כאוס בסגנון ספרדי. העובדה שהדוקטורנטית הבכירה נמצאת בבלגיה בחודשיים הקרובים לא ממש עוזרת… אבל כ', שהתחילה השנה את המאסטר במחלקה הזו ומשכה אותי לכיוון, מאוד עוזרת, עד כמה שהיא יכולה, כי גם היא די הולכת לאיבוד. היא כל הזמן אומרת, כמה שאני מתגעגעת לא' (הדוקטורנטית הבכירה)…

בסך הכל החבר'ה שם נהדרים. מ', שהיה המרצה שלי לאנטומיה בשנה ראשונה, מקסים כתמיד. כ' נהדרת. את א' ול' אני עדיין לא מכירה לעומק, אבל הן עושות רושם נחמד. וגם שאר החבר'ה במחלקה נהדרים. ק', שהוא גם רכז הלימודים (וגם היה אחד המרצים שלי לאנטומיה) הוא אחד האנשים הכי נחמדים בפקולטה, אם לא הכי מכולם. אני די מרוצה מהמקום ש"נפלתי" אליו. וחוצמזה כל פעם יש מישהו שמכין עוגיות/עוגות וכו', כך שנראה לי שמצאתי חבורה של שפני נסיון להפיל עליהם את כל נסיונות האפיה (מוצלחים, כמובן, אבל אני לא אוכלת מהם הרבה…).

אני עדיין לא יכולה לספר כל כך הרבה על מה שאנחנו עושים, וגם צריכה לשמור טוב-טוב על המידע כי אמנם בעברית יש מעט קוראים אבל אי אפשר לדעת אף פעם מי קורא אותך, ולא ממש בא לי לגלות ש"חוטפים" את הרעיונות של החבר'ה שלי דרך הדברים שאני כותבת. מובן, נכון?

ועוד התחלה השבוע - הפגישה הראשונה של ועדת ההוראה. החלטתי שבשנתי האחרונה באוניברסיטה אני רוצה לנסות להשפיע קצת יותק על התכנון לעתיד בפקולטה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בונים את תוכנית הלימודים החדשה. בפגישה הראשונה לא הבנתי כל כך חלק מהדברים שנאמרו, אבל מתישהו אשאל את ק', רכז הלימודים, והוא בטח יספק לי הרבהההה חומר קריאה בנושא.

*חוץ מביום רביעי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. הייתה ישיבה של ועדת ההוראה והייתי שם שלוש (!) שעות.

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל

זה הפוסט הראשון פה בבית החדש שלי. אני יושבת ומסדרת אותו עכשיו, באחת וחצי לפנות בוקר, למרות שהשכל הישר וגם הגוף אומרים שאני צריכה בעצם להיות עכשיו במיטה, מכורבלת עם החתול, ולא מול מסך המחשב, מקלידה. אבל לעזאזל עם השכל הישר ועם ההגיון, יש דברים שצריך לעשות, ותמיד כיף לשחק עם צעצוע חדש.

אז פה יש לי עולם ומלואו של אפשרויות, כמו ששרון אמרה לי פעם - בלוג עצמאי פותח עולם שלם בפניך, ואני עניתי - הכל שאלה של זמן. אז אם קודם בקושי הצלחתי למצוא את הזמן לעדכן, עכשיו אני אצטרך למצוא גם זמן לתחזק. אבל נסתדר, תמיד אפשר למצוא עוד איזו דקה פה וחצי שעה שם. אני כותבת כאילו אני עושה את זה, ובאותה נשימה צריכה להתנצל שאני לא כותבת מספיק. יש לי רעיונות. המונים. אבל זמן מוגבל… בשבועות האחרונים הייתי עמוסה, טבעתי בעבודה ממש. את כל מה שבחופשת קיץ רגילה עשיתי בחודש וחצי דחסתי לשבועיים וקצת, כי ארבעה שבועות הלכו על פרקטיקה בבית החולים. ועכשיו אני בהיסטריה של נסיעה, שוב. אני חוזרת הביתה. אבל הבית שלי גם פה, לכן הנפש כל כל מבולבלת. אם אני באה או הולכת, תמיד יש כאב של פרידה, מבית אחד או מבית אחר. אויש, אני באמת צריכה ללכת לישון, התחלתי להתפייט יותר מדי.

ובכל זאת, רציתי לספר קצת על מה שעשיתי בימים האחרונים, אבל נראה לי שזה כבר יחכה למחר, אבל לא מעבר לזה, כי אחר כך החזרה תתערב לה בלימודים לבחינות (יש לי שתי בחינות, ב-6 וב-12) ובביקור שצפוי לנו (גם הוא בין אותם התאריכים). אבל אני מבטיחה למצוא את הזמן ולספר.

לילה טוב,

CrazyVet