זו הייתה התגובה של המשוגעת כשסיפרתי לה שאני סופסוף מחליפה טלפון. טוב, בערך. היא אמרה שירד גשם שלושה ימים, אבל זה לא נראה טוב בכותרת .

הנייד הנוכחי משרת בכוחותינו כבר בערך שמונה שנים, והוא "יד שניה" ושימש עוד איזה שנתיים אצל מישהו אחר. החיה הנדירה היא נוקיה 6120, מאלה הישנים - זוכרים אותם? סוס העבודה הישן שלי עדיין עובד, ובשום אופן לא הולך לפח. יש לאבא חבר שעוסק בשיפוץ טלפונים ישנים בתור תחביב, והוא כבר יחזיר לו את זיו נעוריו.

אז מה קרה שהחלפתי? החלטתי שצריך להחליף מפעיל סלולרי, כי החברה שאנחנו מנויים אצלה, מוביסטאר, לא ממש שמה עלינו כשהמכשיר של הזוגי התקלקל, ולא רצו להחליף לו במחיר סביר. הוא קנה מכשיר חדש, עם כרטיס נוסף ו-12 יורו לשיחות בחמישים יורו, אבל הוא לא כל כך מסתדר איתו, והתכנון הוא להשתמש בו בתור טלפון אורחים (ויש די הרבה כאלה).

החלטנו לעבור לוודאפון. התחלנו את התהליך, שכלל מילוי שמונה-עשר טפסים בערך, וזה לא פשוט עם השמות המוזרים של שנינו, בחרנו את המכשירים שרצינו (נוקיה 6288, 70 יורו כל אחד) ויצאנו לדרך. ואז, מוביסטאר פתאום קמה והציעה לנו הצעה נגדית - שני מכשירי נוקיה N70 והנחה על חיוב הטלפון בשלושת החודשים הקרובים, כמובן במסגרת התחייבות ל-18 חודש (כן, רק 18 חודש). אנחנו נסרב לחיסכון של 140 יורו? כמובן שלא.

אתמול הלכנו לאסוף את הצעצועים החדשים, ועכשיו, כשהם כבר טעונים ומוכנים, אפשר להתחיל לשחק.

זה הפוסט הראשון פה בבית החדש שלי. אני יושבת ומסדרת אותו עכשיו, באחת וחצי לפנות בוקר, למרות שהשכל הישר וגם הגוף אומרים שאני צריכה בעצם להיות עכשיו במיטה, מכורבלת עם החתול, ולא מול מסך המחשב, מקלידה. אבל לעזאזל עם השכל הישר ועם ההגיון, יש דברים שצריך לעשות, ותמיד כיף לשחק עם צעצוע חדש.

אז פה יש לי עולם ומלואו של אפשרויות, כמו ששרון אמרה לי פעם - בלוג עצמאי פותח עולם שלם בפניך, ואני עניתי - הכל שאלה של זמן. אז אם קודם בקושי הצלחתי למצוא את הזמן לעדכן, עכשיו אני אצטרך למצוא גם זמן לתחזק. אבל נסתדר, תמיד אפשר למצוא עוד איזו דקה פה וחצי שעה שם. אני כותבת כאילו אני עושה את זה, ובאותה נשימה צריכה להתנצל שאני לא כותבת מספיק. יש לי רעיונות. המונים. אבל זמן מוגבל… בשבועות האחרונים הייתי עמוסה, טבעתי בעבודה ממש. את כל מה שבחופשת קיץ רגילה עשיתי בחודש וחצי דחסתי לשבועיים וקצת, כי ארבעה שבועות הלכו על פרקטיקה בבית החולים. ועכשיו אני בהיסטריה של נסיעה, שוב. אני חוזרת הביתה. אבל הבית שלי גם פה, לכן הנפש כל כל מבולבלת. אם אני באה או הולכת, תמיד יש כאב של פרידה, מבית אחד או מבית אחר. אויש, אני באמת צריכה ללכת לישון, התחלתי להתפייט יותר מדי.

ובכל זאת, רציתי לספר קצת על מה שעשיתי בימים האחרונים, אבל נראה לי שזה כבר יחכה למחר, אבל לא מעבר לזה, כי אחר כך החזרה תתערב לה בלימודים לבחינות (יש לי שתי בחינות, ב-6 וב-12) ובביקור שצפוי לנו (גם הוא בין אותם התאריכים). אבל אני מבטיחה למצוא את הזמן ולספר.

לילה טוב,

CrazyVet

זהו. המזוודות כבר ארוזות, ואו-טו-טו נצא לשדה. הטיסה יוצאת בחצות, ותנחת בארץ הקודש בסביבות חמש בבוקר. אני משאירה את הזוגי בודד וגלמוד בששת השבועות הקרובים, כך שהקדשתי לו את מלוא הזמן ולא יצא לי לספר על הטירוף פרה-טיסה, ארגונים, הרהורים ושאר ירקות.

ביום ראשון אני מתחילה ארבעה שבועות פרקטיקה בבית דגן, אבל אין לי מושג באיזו מחלקה עדיין. נו, שוין. אני מוכנה גם לנקות כלובים כל הזמן הזה, אם מכירים לי בזה באוניברסיטה שלי…

טוב. חייבת לזוז. צריך לטרוף משהו לפני שיוצאים, לסיים לסדר עוד דבר או שניים, לוודא בפעם ה-73 שהדרכונים בתיק (כרטיס עוד אין, אני מקבלת בשדה), טלפון אחרון להורים ולהיפרד מהחצול (הזוגי מלווה אותי לשדה, אז ניפרד כבר שם).

אני שונאת לטוס. אמנם הפעם רמת הסטרס פחותה מהרגיל, אבל בכל זאת…