פירגן, לפרגן, פרגון – לתת קרדיט, לעודד. במקור מגרמנית (Vergoennen)*
efyska העבירה לי את שרביט הפרגון, אולם עקב קוצר זמן (כמו תמיד) לא מצאתי את הזמן לכתוב את פוסט הפרגון שלי.
קודם כל, אני חייבת לפרגן לזוגי, שתמיד מפרגן לי את כל הזמן שאני צריכה, ללימודים, ולכל שאר השטויות שמעסיקות אותי, כולל אלה שתופסים חצי משטח הסלון. אני גם מפרגנת למשפחה שלי, שתומכת בי (מרחוק) בכל ההחלטות שהחלטתי לאורך השנים האחרונות.
אני מפרגנת לחברות שלי לקבוצת הסריגה, חברותיי לשיגעון הסיבים (המידבק). תמיד עוזר לדעת שיש אנשים אפילו יותר פריקים ממני, ושאני לא היחידה שמפנטזת על כדורי צמר-משי-אלפקה… באותה הנשימה, אני מפרגנת לגוגי הסורגת, מאחר והבלוג שלה נתן לי השראה לחלק מהפרויקטים שלי, ותמיד כיף להציץ אצלה. חוצמזה, הקצב שלה מרשים ביותר, אולה-אולה, גוגי.
אני מפרגנת לפורד, שהקריאה אצלו הייתה, כנראה, אחד הקטליזטורים לפתיחת בלוג משלי. אני מפרגנת אפילו יותר לטל מבוקרטוב, שעזר לי לצאת לעצמאות, וגם לשרון, שתמכה מנטלית והקשיבה להגיגי ה-"לעזאזל עם זה, זה לא עובד" שהשפרצתי בתחילת הדרך.
וחוצמזה, אני מפרגנת לואנדר, שאמנם לא כותבת הרבה, אבל כל פוסט שלה פשוט גורם לי להתגלגל על הרצפה בצחוק, ולאתון עיוורת, שהפוסטים שלה מכניסים אותי למצב מדטטיבי משהו. לגיא ועירא מגיע הפרגון על הכתיבה הכנה, ללא שמץ פחד מנושאים פולמוסיים למדי, והאומץ לדבר על רגשות, בניגוד לתדמית המאצ'ו הרווחת בין זכרי הארץ.
ואם כבר בארץ עסקינן, אני מפרגנת להיתוך הקר, על כל צוותו, על המחויבות הבלתי נלאית לדיווח על הנושאים החשובים באמת. חזק ואמץ!
וכמובן, כמו אפיסקה, גם אני מפרגנת לאחיי בגולה, שכתיבתם מגלה שכולנו סובלים מאותן הבעיות, בהולנדית, אנגלית, שבדית או ספרדית. צרת רבים חצי נחמה?
ברכות ואיחולים למכבי תל-אביב לרגל עלייתם לפיינל פור במדריד. באמת, סחטיין. אבל האוהדים החוליגנים שלהם - אותם באמת היה צריך להרחיק. התנהגות כזו מחפירה לא ראיתי כבר הרבה זמן. מאה אוהדים שמחכים בנתב"ג לקבוצה, ומקבלים אותה בקריאות היחו פוטה, קטלוניה אס אספניה? מי אתם, חולירות, לצעוק דברים כאלה? איזו מין התנהגות ספורטיבית זו? איך הייתם מגיבים אם היו מחכים למכבי בדל פראט* או בבראחס** אולטראס*** שצועקים "ישראל זה פלסטין" ו"בני זונות"? אנטישמים, עוכרי ישראל הייתם קוראים להם.
עבור אנשים רבים, ספורט הוא חיבור בין תרבויות. לא מעט אנשים פה בספרד לא מתעניינים במיוחד במתרחש בשאר העולם (חוץ מספורט), חלקם לא משכילים מאוד, כך שרוב ידיעותיהם לגבי מדינת ישראל מתגבשות בהתאם למהדורות החדשות בטלויזיה המקומית, והאירוע הנ"ל קיבל כיסוי נרחב. מיותר לציין שהתקשורת בספרד ככלל, ובקטלוניה בפרט, אינה פרו-ישראלית בלשון המעטה. כך שהתדמית שלנו גם כך אינה חיובית במיוחד, ואירועים כאלה אינם תורמים לה.
רק תחשבו, תנסו להבין, איזו בושה זו שמקומיים שואלים מה הקטע עם האוהדים של מכבי, כי הם ראו את זה, וחושבים, שהכל אצלנו חייב להיות "מלחמה כל הזמן".
פשוט בזיון. לפעמים צריך להוציא את הראש מהתחת ולחשוב, ויותר חשוב, להתנהג כמו בני אדם.
התנצלות לאוהדי מכבי השפויים - אין לי שום כוונה לפגוע, כל הטענות מופנות אך ורק לחוליגנים.
*דל פראט (Del Prat) - שדה התעופה של בארסה
**בראחס (Barajas) - שדה התעופה של מדריד
***אולטראס - חוליגנים בספרדית
כשעוד גרתי אצל ההורים, לינדה* חתולתי האהובה נפצעה בראשה מנשיכה, כנראה. הוטרינר פסק שבוע בבית, עם פעמון, כדי שהפצע יבריא מעצמו, מאחר והוא לא היה מספיק נקי לתפרים. לחתולה כמו לינדה לא לצאת מהבית שבוע זו פשוט כליאה אכזרית, כי היא רגילה ואוהבת לצאת ולתור את השכונה, לרחרח וגם להיאבק עם שאר חתולי השכונה על פיסת הטריטוריה שלה. לשמור עליה שלא תברח היה משימה לא קלה. ויום אחד, היא הצליחה לחמוק וברחה החוצה. דאגנו לה, כי עם הפעמון היא לא בדיוק הצליחה ללכת בקו ישר ונתקעה בדברים, ופחדתי שהיא תרוץ לכביש או משהו בסגנון. אחותי ואני התחלנו בחיפוש, ובסוף מצאנו אותה מתחת לשיח בבניין השכן, עם הפעמון מפורק, מתלקקת במרץ. מסתבר שהדבר שהכי עצבן אותה בכל הסיפור היה העובדה שלא הצליחה להתלקק כראוי.
בשבוע האחרון הרגשתי קצת כמו לינדה, אז. עקב בדיקות אלרגיה לא יכולתי להתקלח כראוי במשך חמישה ימים, והתחושה הזו של איכס פנימי לא עוברת, גם אחרי שתי מקלחות בפחות מ-6 שעות. טוב, לפחות אני יודעת בוודאות שאני אלרגית לניקל**. גם משהו.
.*כן, היא השם קצת פרחי, אבל היא נקראה כך לפני שלמדתי את הקונוטציות השליליות ורק ידעתי שפירוש המלה בספרדית הוא "יפה"
**היו לי חשדות מבוססים, אבל רק עכשיו קיבלתי את הגושפנקא הרשמית.
אתמול, כשצפינו בפרסומת הזו של טלפוניקה, התפלאתי לשמוע מהזוגי שאינו מכיר את המקור. חיפוש זריז ב-YouTube וחמש דקות אחר כך הזוגי אמר "זה חיקוי לחלוטין, אפילו את המוזיקה הם העתיקו".
דואו של טלפוניקה
המקור
השיחה הזו גרמה לי להרהר בעצם בקונספט של מסע הפרסום, שמבוסס כולו על העתקה של וידאו ויראלי, ובהשפעה של הרשת על הסובב אותנו. אם פעם סרטונים ויראליים כאלה היו נחלתם הבלעדית של מעטים, גיקים מוזרים וחולי רשת, היום אפילו במדינה כמו ספרד הם משפיעים על הכל, אפילו על מסע פרסום של חברת ענק כמו טלפוניקה. לדעתי, זו ההוכחה הניצחת שאי אפשר לעשות הפרדה בין "הרשת" ל"עולם האמיתי", כי בסופו של דבר הרשת כיום היא רק רובד נוסף של החיים המודרניים, של הדרכים שלנו לתקשר, ליצור ולהביע.
יצרו אתי קשר היום במטרה לראיין אותי, כישראלית, לגבי העימות הישראלי-פלשתינאי ודעותיי לגביי הנושא, מטעם העיתון של האוניברסיטה. אין לי שמץ מה לומר מעבר לעציון העובדה שהמצב פקקט. מי רוצה לתרום טיעונים קצת יותר רהוטים, מנוסחים בשנינות וכולי? לא יכולה לתת קרדיט (ובינינו, מה עוזר קרדיט בעיתון של האוניברסיטה שכתוב כולו בקטלנית?), אבל מאוד זקוקה לדעות יותר קרובות למרכז העניינים. מתנדבים?
היום לפני שנה בדיוק, אולי בשעה מעט יותר מאוחרת, התחלתי לכתוב. בלוגלי ארחו אותי יפה מאוד, אולם אחרי מספר חודשים החלטתי לצאת לעצמאות, בעידודו של טל מבוקרטוב (אצלהם האתר מתארח).
ועכשיו, 118 פוסטים ו336 תגובות יותר מאוחר, אני יושבת ומהרהרת בשנה שחלפה. בדיוק כמו לפני שנה, אני חושבת על הפרקטיקה של אתמול ועל האופן בה היא משפיעה ומעצבת את תפיסת העולם שלי. העתיד המקצועי שלי מטריד אותי לא פחות, ואולי אף יותר, כי הסוף כבר מתקרב. אני רוצה לחשוב שאני חכמה יותר, אבל אני יודעת שאני בעיקר צינית יותר, והרבה פחות מאמינה באנשים. אני מרגישה לפעמים תקועה, ושכל הרצון הטוב פשוט לא עוזר מול קירות של בירוקרטיה טפשות ובורות. ובכל זאת, יש נקודות קטנות של אור פה ושם, בעיקר מחוץ לחיים ה"מקצועיים" שלי.
הייתי מפרטת לגבי הסטטיסטיקה של הבלוג, אולם זו אינה מלאה משום המעבר לאתר העצמאי ואובדן נתונים. אולי כשתמלא שנה לעצמאות…
כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".
כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).
מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.
כבר הבעתי את דעתי בעבר על פייסבוק. אני עדיין מחזיקה באותן הדעות. את החשבון שלי אני מעדכנת אולי פעם בחודשיים, ופעם בשבוע-שבועיים אני בודקת אם יש חדשות אצל החברים או אם יש אי-אלו הודעות מעניינות, ובאותה ההזדמנות מוחקת איזה עשרים הזמנות לכל מיני אפליקציות שלא ממש מזיזות לי אפילו את הקצה של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל.
אבל היום, לשם שינוי, אני צריכה לתת קצת קרדיט לפייסבוק. היום פגשתי, אחרי כמעט שש שנים, מישהו ששירת אתי בצבא. לא ידעתי מה קורה איתו עד לפני חודשיים-שלושה, עת נקרתה דרכנו דרך פייסבוק, דרך מישהי ששרתה איתנו ביחידה. אני יכולה להגיד, בשיא הכנות, שאלמלא פייסבוק לא הייתי שומרת קשר לא איתה ולא איתו. לא היתה לי שום דרך (אין לי מספרי טלפון, אימייילים… שום דרך לאתר) ליצור קשר עם השניים. ואיכשהו, האתר המשעמם והדבילי הזה מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שנמצאים מרחק ארבע שעות טיסה (רוב הזמן) ועל כך מגיע לו ח"ח, אפילו אם קטן וחד פעמי.
וחוצמזה, נהניתי. כמו שלא נהניתי הרבה זמן. קצת נוסטלגיה, קצת אלכוהול, קצת עדכונים על המצב בארץ ועל כל מיני אנשים מהצבא שלא שמעתי מהם כבר לפחות חמש שנים. לצחוק בלב שלם, בהקלה אמיתית (אחרי הכל, בכל זאת גמרתי עם המבחנים היום).
אז נכון, פייסבוק זה לא משהו. באמת בזבוז זמן, בתשעה מעשרה מקרים. אבל באחד מעשר, הוא שווה את המאמץ. אצלי כבר היה האחד מעשר, האם זה אומר שהשירות מיצה את עצמו?
שוב ללכת לדרמטולוג. שוב להתקל בבית המרקחת באותו אחד מהפעם הקודמת, ולחשוב, הוא תמיד עובד בימי חמישי בערב? לתהות, אולי הפעם, המשחות בקרוב ל-40 יורו באמת יעשו את העבודה, וסופסוף אני אפטר מהאקזמה המעצבנת הזו (שלא רק שלא נעלמה, היא גם פלשה לעפעפיים, וזה ממש מעצבן). או פשוט לחכות לסוף החורף, ללחות קצת יותר נסבלת, או לפחות עד שיעבור האנטיציקלון הנוכחי. להתנחם בעובדה שמחר בערב, בשעה הזו, כל המבחנים יהיו מאחורי, ואוכל באמת להתפנות לדברים החשובים באמת.
זה עתה חזרתי מביקור אצל הדרמטולוג, שרשם לי איזו משחת קורטיזון לאקזמת קור-חורף-יובש ממנה אני סובלת לאחרונה [מזג אוויר ארור, חורף...] וגם קרם לחות עצבני, למניעה. כמו ילדה טובה אני הולכת לבית המרקחת וקונה את המשחה (קרם לא היה, לחזור מחר…). בית המרקחת מול הבית עובד 24 שעות ביממה, ואוסף העובדים שלו יכול לשמש חומר גלם מעולה לספרות/קומיקס על פריקים, או לחילופין גרסת בית-מרקחת על סמים ל-Clerks.
בכל מקרה, המטרה היא לספר קצת על אחד העובדים שם. בעודי ממתינה בתור, אני לא יכולה שלא לשים לב שהבחור, שמנמן עם זיפים של לפחות שלושה ימים ופירסינג כפול בשפה, מטפח ציפורניים ארוכות יותר משלי (אני בתקופת רגרסיה, ציפורניים קצרות מאוד), משוחות בלק מבריק. הקומבינציה פשוט היתה מוזרה מדי. והוא גם הריח מוזר.
לפעמים נראה לי שהעיר הזו היא כר פורה לקציר אנשים מוזרים. או שאולי הם פשוט נמצאים בכל מקום, ורק צריך לפקוח עיניים כדי לשים לב?
