לפחות בינתיים.

אחרי יום חמישי, הסופ"ש פשוט היה תוספת מרנינה: שבת בבוקר סידורים, ואחריהם משמרת של 24 שעות בבית החולים. תענוג. למרבה המזל, נתנו לי היום ללכת לנוח איזה שעה וחצי בבוקר, חיוני ביותר.

חזרתי הביתה, אוכל זריז ושנ"צ קצר. היום מגיעות אורחות נכבדות: אחותי וחברתה מהמכינה, והדירה היתה במצב די מביש. אז בשעתיים הספקתי לנקות את חדרי האמבטיה (פלוס ארגז חתולים), מטבח, לשאוב אבק, להחליף מצעים אצלי, לשים מצעים בחדר האורחים, ולזרוק מחזור.

אין לי מושג מאיפה האנרגיות האלה יצאו - מעבר למחלה המחורבנת שתפסה אותי ברגע הכי פחות מתאים (כמו תמיד), יותר מ-36 שעות ללא שינה די אמורות להרוג אותי.

נו מילא, לפחות עשיתי את כל מה שרציתי ותכננתי לעשות לפני המחלה. עכשיו רק נותר להשלים את שש השעות שהחסרתי ביום ששי, כדי לסיים באופן פורמלי את כל מחויבויות בית החולים. עכשיו אני יכולה לנוח, למלא אמבטיה עם מלח לוונדר, ולנשום קצת.

טוב שהיום הזה כבר נגמר. הוא התחיל אי שם בחמש בבוקר, כשהתעוררתי עם כאב ראש מוכר. חום. איזה כיף לי! אם להיות חולה זה לא הכי כיף בעולם, להיות חולה עם רשימת מטלות אינסופית זה ממש בעסה.

היום שלי גם ככה היה אמור להיות עמוס. בבוקר מודול אשפוז, משמונה עד שתיים. להירשם ללימודים לשנה הקרובה. לסיים את זה, ללכת לאסוף ניירות למלגה. ללכת להגיש את הניירות למלגה. לחכות בתור ארווווך מאווווד במזכירות. לסיים סופסוף, ולקחת את הרכבת הביתה. להגיע הביתה, להתארגן וללכת להירשם ללימודי גרמנית לשנה הקרובה. עכשיו רק תוסיפו כאב ראש וחום, ותקבלו את העינוי האולטימטיבי.

באמת אין לי מושג איך הצלחתי לעמוד על הרגליים שש שעות רצופות, לבצע שורה של מטלות בירוקרטיות ועוד בסוף למצוא את הכח לצאת מהבית (אחרי שכבר הגעתי אליו).

הצלחתי לעשות את כל המטלות להיום. אבל אולי אני בעצם לא רוצה/צריכה להיות סופרוומן, שמספיקה לדחוס הכל במינימום זמן, אלא לתת לעצמי לנוח ולנשום קצת מדי פעם?

היום התחלתי את השבוע האחרון בבית החולים של הפקולטה במסגרת הדרישות המינימליות לתואר (כלומר, עוד אצטרך להעביר שם איזה שבוע נוסף בגלל קורס בחירה שאני לוקחת).

איכשהו, כמו תמיד, יצאתי מהבית מאוחר מדי, אבל זה לא היה נורא כי בכל מקרה היום היה די מבולגן כי אתמול היה חופש, לכן היום, למרות שהוא יום שלישי, דומה יותר ליום שני (או ליום ראשון בארץ). בלגן של חילופי משמרות, קבלת מקרים חדשים וכיוצא בזאת.

בסך הכל אני לא יכולה לומר שהיה קשה מאוד - כמה קשה יכולה להיות משמרת של 6 שעות? מסתבר שיותר מעייף לא לעשות כלום מאשר להעסיק את עצמך עד ששכחת את השם שלך. כל פעם מחדש אני מתפעלת מהיכולת להתעלם מהסטודנטים ומחוסר הרצון ללמד שקיים אצלנו בבית החולים, חסר שבולט במיוחד מול הנסיון הנהדר שלי בבית דגן.

אז מה ראינו היום?

• ברניז שתלה את עצמו מהחלון במשך כמה שעות טובות, אחרי שניסה להוציא את הרגל החוצה ונתפס ככה. הוא הגיע במצב של הלם, סובל מנזק איסכמי לרגל ומאוד מדוכא. היום הוא היה קצת יותר שמח, אבל עדיין טכיקרדי ועם ל"ד מאוד נמוך. מטופל בלידוקאין למניעת הפרעות קצב וגם לטיפול בנזקי האיסכמיה, נוזלים לאצידוזיס ולהעלת לחץ הדם וטיפול משכך כאבים, להפחתת הטונוס הסימפטתי שלא עושה לא טוב.
• בוקסר שסובל משלשול דמי, בן 10. כנראה סרטן כלשהו במערכת העיכול.
• בוקסר עם חשד לקושינג.

ועוד כמה מקרים שאני לא ממש זוכרת עכשיו, אבל גם לא ממש חקרנו אותם לעומק. נראה מחר לאן ממשיכים, ואיזה מקרה בוחרים לכתיבת העבודה שצריך להגיש בשבוע הבא. ייפי!