בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט - אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

היום הייתה הפרקטיקה הראשונה בקורס טכנולוגיית חלב, והכנו חלב דל שומן, שמנת, וחמאה. את החמאה הכנו כהכנה לפרקטיקה הבאה, בה נכין גלידה. הקורס עצמו קצת צפוף וגדוש, אבל לפחות הפרקטיקה כיפית מאוד.

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

נרדמת כשלקחת טרמפ, וכשהתעוררת גילית את עצמך במקום מוזר. שאלת מישהו, והוא אמר לך שהגעת למקום של הדברים שמעולם לא עשית. החברה שלא הייתה לך, המקצוע שלא רכשת, והמכונית שלא הייתה לך. פרסומת אפילו די מוצלחת, למרות המבטא הארגנטינאי הכבד.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על פוסטים, שבסופו של דבר לא רואים אור, אפילו לא מגיעים להיות טיוטה. לחץ הזמן, המתח, הבעיות הטכניות, הלימודים, כולם תוקעים מקלות בגלגלי הכתיבה שלי.

אז מה לא סיפרתי, וממש רציתי?

• קיבלתי את המלגה. כבר חשבתי על הפוסט עם כל השמחה וההקלה. מישהי אמרה לי שהיא בדקה בחשבון הבנק וגילתה שהמלגה כבר נכנסה. באותו הרגע רצתי לחדר מחשבים לבדוק את החשבון שלי, וקפיצת האושר שלא יכולתי להחזיק בפנים קצת הפחידה את הסטודנטים שהיו עסוקים בצ'אט סוער*. מזל שהגיע לפני יומיים מכתב שמודיע רשמית על קבלת המלגה. אחרת לגמרי הייתי שוכחת מזה.
• שהבלוג, שאוטוטו יש לו בלוגולדת, עבר כבר את הפוסט המאה. רציתי לכתוב משהו, להזכיר את זה, אבל איכשהו לא יצא. לא נורא. אבל בשבילי זו בכל זאת מיני-נקודת-ציון.
• המחשב החדש סופסוף בבית, עם המערכת הפעלה כמו שצרי, וכפי שאתם יכולים לראות, עברית שוטפת. יש עוד הרבה עבודה, להתקין אופיס, טיונינג עדין שלא נדבר על כל העבודה שהמחשב הישן צריך. בין היתר כל ההתעסקויות הטכניות עם המחשב גזלו בלי סוף זמן ובעיקר עצבים. כמה טוב שנגמר.
• סופסוף סיימתי את העבודה שלא נתנה לי לישון בלילה. איזו הקלה. באמת. 20 עמודים תיאור מקרה. ארוך ומורכב. חשבתי לרגע לפרסם את העבודה פה בבלוג (למען סטודנטים שמתעניינים וכאלה), אבל החלטתי בסוף שלא. אם יש לכם עניין מיוחד בנזקי חמצון ורבדומיוליזיס בכלבים, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר במייל.

וזהו, בערך.

*מה חשבתם, שהם באמת למדו?

תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אתם נכנסים לחדר קטן, ועל השולחנות השחורים אתם מוצאים מיני כבלים ורצועות קשירה, ווים, קרסים, מחטים ענקיות וגם כמה מכשירי עינויים ענקיים, שקשה לכם לדמיין מה חשב המוח החולני שעיצב אותם. ליד הדלת עומד גם מין מתקן מוזר שיושב בו תיש מת. נשמע לקוח מסרט אימה על כת השטן?

עכשיו דמיינו את החדר הזה בקומה השנייה של הפקולטה הווטרינריה, והכל יראה אחרת.

נושא הפרקטיקה של היום - מכשירי מיילדות בחיות גדולות. כי אין מה לעשות, כדי למשוך עגל ששוקל חמישים קילו (בלי שלייה) צריך להפעיל הרבה כוח. אם אתה צריך לעשות את זה לבד, אתה יכול להשתמש בג'ק מיוחד. באמת. זה היה אחד מהמכשירים הגדולים והאימתניים. חוצמזה צריך איכשהו לקבע את הסייח או את העגל, ובשביל זה קיימות השלשלאות. לפעמים אתה לא מצליח לתפוס את הראש, או את האגן של הרך-שעוד-לא-נולד. מאחר והלידה מסובכת, יש לו סיכוי טוב לצאת כבר ז"ל. אז מה זה כבר משנה לתפוס אותו עם קרס אימתני בפה, בעין או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע בו קרס? ולבסוף, אם אתה לא מצליח להוציא אותו כדרך הטבע, יש לך מכשיר אימתני שמנסר עוברים. איך קוראים לו? פטוטום. מנסר-עוברים. מפחיד. והמחטים הענקיות? כדי לתפור את שפתי הפות של הפרה, אם היא סובלת מצניחת רחם.

אבל בסך הכל הייתה אחלה פרקטיקה, רק בגלל המרצה. אשה מדהימה. נכה בכסא גלגלים לאחר תאונת עבודה שלא מוותרת על שום דבר בגלל הנכות, גם לא על השחייה בברכה. וחוצמזה אני מחבבת את ההשקפות שלה בנושא רפואה הוליסטית.

המשוגעת ואני צלמנו כמה ממכשירי העינויים האלה (אפילו המרצים מתייחסים אליהם בשמות כאלה, אז למה שאני "אכבס" אותם?). כשהיא תעביר לי אותן, תזכו להציץ באוסף האפל.

לפני מספר שבועות נערכו הבחירות לחונטה של הפקולטה. אין לי מושג מה התרגום של זה לספרדית, אבל אני מעריכה שהמונח העברי הוא מועצה, דירקטוריון או ועד. זהו פורום שכולל נציגים מכל המחלקות של הפקולטה, סגל לא אקדמי וסטודנטים. אחרי שדיברתי עם כמה מרצים לגבי הנושא, החלטתי להציג את מועמדותי בבחירות הללו. כשאני אומרת "להציג מועמדות" אני מנפחת את העניין הרבה מעבר למה שהוא, מכיוון שאף פעם לא מצליחים למצוא 18 איש שבאמת מעוניינים להיות נציגי הסטודנטים בחונטה. אז ממלאים את רשימת המועמדים בחברים, שעושים לך בעצם טובה שהם מציגים מועמדות. אני הייתי אחד מהשלושה שבאמת רוצים להשתתף בעניין.

הישיבה התחילה בתשע וחצי, רבע שעה אחרי השעה המיועדת (הפתעה). חתמנו על הניירות, אין לי מושג למה (השבעה? נוכחות?). הדיקן התחיל בעדכונים על מה היה קודם, ומה הוחלט. התפוד הלוהט של הישיבה הייתה ההודעה שהוציאה אוניברסיטת ליידה (Lleida) שבמערב קטלוניה, בה היא מודיעה שהאוניבסיטה תציע החל משנת הלימודים הבאה תוכנית לימודי מדעי בעלי חיים (Animal science and health) , משכה 4 שנים, כאשר לסטודנטים שמסיימים את התואר תהייה זכאות להמשיך ישירות לשנה רביעית וחמישית של לימודי וטרינריה אצלנו בפקולטה. כמובן שההחלטה הזו היא 100% פוליטית (ספרד בשנת בחירות) והפוליטיקאים מנסים לרצות את תושבי ליידה. הבקשה הראשונית הייתה להקים שם פקולטה לוטרינריה. מה שלא ברור זה למה בדיוק תושבי ליידה רוצים פקולטה לווטרינריה, כאשר בקטלוניה, בספרד ובאירופה יש עודף וטרינרים?

כל המרצים (כמעט) דיברו על כמה זה לא בסדר, כמה זה יפגע ברמת ההוראה, כמה זה חוקי (למה תואר של ליידה כן, ושל האוניבסיטה בקנריים לא?) . גם אנחנו הערנו שבסופו של דבר זה יפגע בנו, בין אם במספר הסטודנטים שיוכלו ללמוד, או מבחינת העבודה לאחר סיום הלימודים. מטריד, אבל באמת מחוץ להשפעתי. אני אפילו לא מצביעה בבחירות. היה משעשע לראות את כל הפרופסורים המלומדים חוזרים אחד על דברי השני, כאילו שזה מה שיעשה את ההבדל. נו, גם משהו.

מעבר לזה, א' ואני רשמנו לעצמנו הישג ראשון בפורום הזה: להכניס סטודנט לוועדה שמתכננת את תוכנית הלימודים העתידית. בישיבה הקודמת (שהייתה טרם הבחירות ולכן לא יכולתי להשתתף) הוחלט הרכב הוועדה, ועל אף בקשתו של מ' (מנהל המחלקה בה אני "עובדת"), לא הוכנסו סטודנטים (לא הגיעו סטודנטים לישיבה, ולכן הוא נענה: "איזה סטודנטים אתה רוצה להכניס לוועדה?"). הבקשה התקבלה ללא התנגדות, עם ההסתייגות שנציג הסטודנטים חייב להיות מהשנתיים האחרונות, ולכן אני זוכה גם בתפקיד הזה. הולכת להיות לי שנה עמוסה…

וזהו. בינתיים. סיימתי (סופסוף) את הסוודר לג'וניור של פורד, והוא כבר בדרך. כמובן שעם הדואר הספרדי (חיכיתי יותר מחצי שעה בשביל לשלוח את החבילה), וכל ימי החופש ייקח לו קצת זמן להגיע, אבל נראה לי שההמתנה שווה. מבטיחה פוסט מפורט עם תמונות ואפילו הסברים לגבי הדוגמה של הסריגה (בקשו ממני להכין בשביל הקבוצה של BCNKnits).

כמובטח לפני זמן רב מדי, תמונות מהחווה של הפקולטה שלי. התמונות צולמו זמן קצר לאחר הבקשה, אך התעכבתי עם הפרסום. מה לעשות, הזמן הוא משאב מוגבל.

האיכות של חלק מהתמונות אינה מדהימה, בעיקר כי גדיים אינם נוהגים לשתף פעולה עם צלמים ולעמוד בשקט יותר ממחצית השנייה. את הפרות והעגלים לא צילמתי, כי הם מוחזקים בתנאים מחפירים שאני קצת מתביישת להראות בפומבי. לא ככה צריכה להיראות חווה אוניברסיטאית של פקולטה לווטרינריה.

החמורים שתראו למטה משתייכים לגזע הקטלאני. הם חמורים מגודלים עם פרווה די ארוכה. חמודים מאוד. די נעלמים, כי יש בעיה להרביע אותם. המחלקות לרבייה ולגנטיקה של הפקולטה מנסות לבנות תוכנית הרבעה כדי שהגזע לא ייעלם.

נו, מה אתם אומרים? מתי שתרצו אתם מוזמנים לביקור אמיתי (בתיאום מראש, כמובן )

השבוע, בנוסף להיותו השבוע הראשון שאני באמת מגיעה לשיעורים מדי יום* היה השבוע הראשון שלי במעבדה. השנה, בנוסף למלגה הרגילה שאני מבקשת מדי שנה, הגשתי מומדות למלגת שיתוף פעולה (Beca de colaboración) שמוענקת לתלמידים מצטיינים בשנת הלימודים האחרונה. בתמורה למלגה הם עובדים שלוש שעות ביום במשך השנה, חוץ מבחגים ובתקופות מבחנים.

אז השבוע התחלתי. בחרתי את המחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה, במעבדה לאמבריולוגיה. בכל "חלון" שיש לי אני מגיעה למעבדה, ולאט-לאט לומדת את השגרה של מעבדת מחקר אוניברסיטאית. מאחר ואנחנו עדיין נמצאים בספרד, יש הרבה כאוס בסגנון ספרדי. העובדה שהדוקטורנטית הבכירה נמצאת בבלגיה בחודשיים הקרובים לא ממש עוזרת… אבל כ', שהתחילה השנה את המאסטר במחלקה הזו ומשכה אותי לכיוון, מאוד עוזרת, עד כמה שהיא יכולה, כי גם היא די הולכת לאיבוד. היא כל הזמן אומרת, כמה שאני מתגעגעת לא' (הדוקטורנטית הבכירה)…

בסך הכל החבר'ה שם נהדרים. מ', שהיה המרצה שלי לאנטומיה בשנה ראשונה, מקסים כתמיד. כ' נהדרת. את א' ול' אני עדיין לא מכירה לעומק, אבל הן עושות רושם נחמד. וגם שאר החבר'ה במחלקה נהדרים. ק', שהוא גם רכז הלימודים (וגם היה אחד המרצים שלי לאנטומיה) הוא אחד האנשים הכי נחמדים בפקולטה, אם לא הכי מכולם. אני די מרוצה מהמקום ש"נפלתי" אליו. וחוצמזה כל פעם יש מישהו שמכין עוגיות/עוגות וכו', כך שנראה לי שמצאתי חבורה של שפני נסיון להפיל עליהם את כל נסיונות האפיה (מוצלחים, כמובן, אבל אני לא אוכלת מהם הרבה…).

אני עדיין לא יכולה לספר כל כך הרבה על מה שאנחנו עושים, וגם צריכה לשמור טוב-טוב על המידע כי אמנם בעברית יש מעט קוראים אבל אי אפשר לדעת אף פעם מי קורא אותך, ולא ממש בא לי לגלות ש"חוטפים" את הרעיונות של החבר'ה שלי דרך הדברים שאני כותבת. מובן, נכון?

ועוד התחלה השבוע - הפגישה הראשונה של ועדת ההוראה. החלטתי שבשנתי האחרונה באוניברסיטה אני רוצה לנסות להשפיע קצת יותק על התכנון לעתיד בפקולטה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בונים את תוכנית הלימודים החדשה. בפגישה הראשונה לא הבנתי כל כך חלק מהדברים שנאמרו, אבל מתישהו אשאל את ק', רכז הלימודים, והוא בטח יספק לי הרבהההה חומר קריאה בנושא.

*חוץ מביום רביעי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. הייתה ישיבה של ועדת ההוראה והייתי שם שלוש (!) שעות.

הרגע חזרתי משיעור הגרמנית הראשון שלי. אני קצת מעוצבנת כי נהג האוטובוס שלו חיכיתי 10 דקות פשוט התעלם ממני ולא עצר בתחנה, ועל כן זכה לאיחולים רבים שימצוץ לסוסים*.

בתור שיעור ראשון ברמה ההתחלתית, אני לא יכולה אפילו לבנות משפט מעבר ל-"קוראים לי CrazyVet ואני מישראל", אבל יש לי כמה תובנות.

קודם כל, תמיד בשיעורי שפות יש כל מיני משחקים תפקידים מביכים כאלה, וכולם צוחקים כמו ילדים קטנים. לנו המורה חילקה כרטיסים עם שמות של אנשים ידועים, מוצאם ועיר מגוריהם, והיינו צריכים לשאול אחד/ת את השני/ה לשמו, מוצאו ועיר מגוריו. כמות הצחקוקים הייתה שווה, או אולי התעלתה, על כמות השאלות התקניות.

התובנה השניה היא שהקפטריה תהייה מפוצצת בדיוק כשיוצאים להפסקה, כי כל הכתות האחרות גם הן יוצאות להפסקה באותה העת.

והתובנה השלישית, והמהותית ביותר, היא לגבי האנשים שכותבים את הספרים האלה. לדוגמא, היום הקשבנו ל"ראפ אלף-בית" בגרמנית. זה היה כל כך פטתי שאין לי מלים אפילו להתחיל לתאר את זה. אני מעריכה שמי שכתב את השטות הזו חשב שזה "מגניב" אבל יצא לו משהו יותר לכיוון של "משפיל את האדם ששכרו אותו לשיר את דבר האיוולת הנ"ל".

וזהו, להיום. אני הולכת להתייחד עם כוס היין שלי, מאחר והזוגי בחופשה בארץ, ועם הדי-וי-די שלקחתי מהספרייה, לצפות יחד עם אחותי וחברתה. כבר הספקתי לסלוח לנהג האוטובוס, כי החזרה ברגל אפשרה לי לעבור בספריית וידאו וגם בשווארמיה הלבנונית כדי לקנות טחינה. כנראה שבאמת אין רע בלי טוב.

*אחותי אמרה על ההתבטאות הזה "זו קללה של וטרינרים?". מה אתם חושבים?

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל

היום הייתה הבחינה האחרונה לשנה זו. רפואת עיניים, מורכב ומעיק למרות שלושת נקודות הזכות הזעומות שמזכה הקורס הזה. במיוחד כשלא ממש רוצים לעשות קליניקה.

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת