לפעמים, בורחות לי מלים מהראש, בדיוק כשאני צריכה אותן. ואז, לא משנה כמה אני מתאמצת להיזכר במילה (שאת המקבילות שלה בשתיים או שלוש שפות אני כן זוכרת), היא פשוט מסרבת לצוץ. ככל שאני מתאמצת לזכור אותה, כך היא מתחפרת יותר, ורק לכשאני מניחה לעניין, וחולפות כמה שעות טובות, היא מוכנה לחזור. כמובן שבדרך כלל זה לגמרי לא רלוונטי.

עכשיו אני נתונה במצב דומה. אני צריכה להחליט על עתידי האישי והמקצועי, ולפרקים נדמה לי שככל שאני חושבת, כך אני קרובה פחות למצוא את דרכי. הלך רוחי בקומי ובשוכבי לישון, גם אם זהה, משתנה מספר פעמים ביום. המטוטלת הזו מטלטלת אותי ומותירה אותי עייפה ומותשת.

פתאום צפים רגשות ומחשבות שקודם לא הראו סימן חיים. ברגע אחד, מתישהו לפני יומיים, הוצפתי געגועים לזוגי, שהזכירו לי שלברלין יהיה מחיר כבד מבחינה אישית. האם אני באמת רוצה את זה?

מעל כל הערבוביה הזו מרחפת כל הזמן החרדה, נוכחותה כמעט פיזית. הפחד לטעות, להכשל מזין אותה. בדרך כלל אני לא מפחדת מטעויות וכשלים, כי מהם אני למדה הכי הרבה על עצמי, אולם אני מותשת מדי מכדי לעבור שוב את אותו הסיפור – לעבור למקום חדש ולגלות שזה לא ממש זה די מרוקן את האנרגיות, ובהחלט גורם להרפתקה חדשה להראות מפחידה למדי.

הפוסט הזה לא מאוד קוהרנטי. הוא לא אמור להיות. הוא בסך הכל מנסה לשקף את מה שעובר עליי, שאינו קוהרנטי במיוחד בפני עצמו.

טל גלילי שואל, אז אולי תענו גם אתם?

המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?

כבר סיפרתי לכם שאחד מהארגזים שלי לא הגיע. אחרי הרבה שיחות טלפון ואימיילים, מסתבר שלא מצאו את הארגז האבוד. לטענת הנציג, מאחר וחתמתי על נייר המשלוח הוא לא יכול להפעיל את הביטוח, מה שנראה לי קצת בולשיט, כי בשום מקום על הנייר הזה לא כתוב מספר הפריטים שקיבלתי. בשיחת הטלפון האחרונה, הוא אמר לי שהם יחזירו לי את הכסף על העגלה. שלחתי מייל, וזו התשובה שקיבלתי:

As I told you over the phone, I cannot contact the insurance company for this claim as you signed the paperwork. When you sign that means everything has arrived. Like I told you, we will cover you for this (Corase) as an act of good faith. Having said this, the shopping trolley is too expensive. Is it made out of gold? We can cover upto 40€. I hope you can find one for this. I have been looking over the internet and the average price is 15€-19€.

Please come back to me with your comments.

Rgds

העגלה שאבדה היא עגלה מתקפלת, שבזמנו עלתה הון קטן אולם הייתה שווה כל גרוש, כי היא תופסת כלום מקום. באופן מפתיע, המחירים באתרי אינטרנט גבוהים יותר מאשר בחנויות בבארסה, אבל עדיין לא עוברים את המאה יורו. במהלך השיחה ציינתי את המחיר, וציינתי שבאחד האימיילים, שלחתי לו את הדגם (פלוס תמונה) דרך אתר מכירה (שכלל את המחיר), כך שלדעתי זו לא הייתה צריכה להיות הפתעה גדולה.

כשקיבלתי את המייל אתמול, רציתי ללחוץ על "רפליי" באופן כמעט אוטומטי. עצרתי את עצמי, ופירוורדתי להורים. לא עונים לדבר כזה עם הראש מחומם. אבל 24 שעות אחרי, ולא מעט התהפכויות במיטה (בארבע בבוקר), אני עדיין לא יודעת כל כך מה לענות לחולירות האלה. גם איחרו במשלוח, גם איבדו לי ארגז, וגם מסרבים להחזיר לי את מה שמגיע, כשהכל מבוטח? מה אתם חושבים? איך עונים ליצורים נאלחים שכאלה, וגורמים להם לכבד את ההסכם הראשוני?

עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…

אחרי שבועות ארוכים של המתנה, סופסוף הגיע המחשב שלי. אל תטעו, על אף התלונה המשתמעת במשפט הקודם, אינני מתלוננת כלל וכלל. אחרי הכל, על מה יש להתלונן? את המחשב העבודה הזמינה עבורי, וניתנה לי האפשרות, לבחור את הדגם כאוות נפשי. ההחלטה לא הייתה קלה, מאחר והיו אי אילו ניגודי אינטרסים בין השאיפה שלי לשמור על בריאות הגב שלי והצורך במסך גדול לצורך העבודה*. שיקול המשקל ניצח, ושיחה קצרה עם הבוס נתנה לי אישור להזמין יחד עם המחשב גם מוניטור גדול, כך שגם העיניים וגם הגב מצליחים לשמור על איזון. מאחר והמחלקה כולה (או לפחות רובה האבסולוטי) משתמש במאק, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לגבש דעה משלי על המחשבים שלהם, האם זה רק המיתוג המוצלח, או שמא באמת המוצר שלהם טוב יותר? לבסוף, ההחלטה נפלה על מקבוק פרו 13 אינץ', כי הגודל כן קובע.

בינתיים אני עדיין מתרגלת. כל קיצורי הדרך הקבועים שלי חסרי ערך, והמקלדת עדיין קצת זרה לי. אבל בסך הכל, הממשק והעבודה מולו הרבה יותר אינטואיטיביים, ולמרות שעוד לא עברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המחשב, אני מצליחה להסתדר עם (כמעט*) כל מה שאני צריכה לעשות.

קצת מוזר לי, אחרי כל כך הרבה זמן ללא מחשב צמוד בבית, לשבת בערב וסתם לשוטט ברשת, לבדוק אימיילים ולהציץ ברסס. במידה מסוימת, הייתי מנותקת לחלוטין מהעולם הוירטואלי שלי. נכון, בדקתי מיילים והייתי זמינה כל יום (כמעט), אבל התקשורת שלי הוגבלה אך ורק להכרחי ביותר. הרידר שלי, אותו ניסיתי לרוקן מדי שבת או ראשון, בביקור מיוחד בעבודה למטרות התחברות לרשת, עדיין מלא. יש דברים יותר חשובים לבדוק, כרגע. כמו הרידר שלי, גם הבלוג הוזנח באופן משווע בתקופה האחרונה. אולם יש לי תחושה שזה הולך להשתנות, ובתור התחלה יש כמה וכמה פוסטים עמוסי חוויות שנכתבו בעט, על נייר, ומחכים לפרסומם הדיגיטלי. כך שאתם יכולים לצפות להצפת הרסס שלכם, והתנצלותי עמכם מראש (אלא אם אתם מוצאים את זה מעניין וחינני, כמובן).

*משום מה לא הצלחתי להתחבר לאחד מהשרתים, אבל לשרתים אחרים באותו דומיין כן. משהו מוזר למדי, שאבדוק יותר לעומק מחר.

אתמול הגיע המשלוח, וגם נסעתי (שוב) לאיקאה, לקנות צלחות, כוסות ושאר כלים שלא יכולתי לשלוח עם הרהיטים. כך שהיה עמוס למדי. למעשה היה כל כך עמוס, שאת המחשב, שהגיע אתמול, השארתי במשרד ולא לקחתי הביתה. יותר מדי דברים לטפל בהם.

עוד אתמול התחלתי לסדר ולארגן את הכל. הייתי כל כך עסוקה ברחיצת כלים וסידורם שאפילו לא בדקתי את הארגזים שהגיעו מבארסה. רק עכשיו, אחרי שספרתי חמש פעמים, גיליתי שאחד מהארגזים חסר. מחר אתקשר למובילים, ואבקש להפעיל את הביטוח. אני מקווה שהכל יסתדר, כי בארגז הזה שכנה עגלת השוק שלי, אחד מפריטי הרכוש היותר שימושיים שברשותי, ושמקל מאוד את החיים.

אני מקווה שבסופ"ש הקרוב אצליח לארגן את רוב הארגזים, או לפחות את חלקם. נמאס לי מסלון שנראה כמו מחסן, מלא בקרטונים ובבלגאן.

קצת תמונות מהשוק ליד כנסיית יאקוב הקדוש בימי שבת בבוקר:

הירקות והפירות פה מאוד יקרים, עם יוצא דופן אחד – הפירות האדומים. תענוג.

ולעדכון הרכבות קצר. המדפים גם הם מורכבים. עכשיו אני רק צריכה להחליט איפה למקם אותם. בניגוד לארונות, זו היתה מערכה קשה שלפרקים חישבתי להיכנע (זמנית, כמובן) אבל מידה לא מבוטלת של בעיטות וקללות הביאו לניצחון על כוחות האופל בדמותם של חתיכות עץ סרבניות. לסיום היום, כאילו לא התשתי את עצמי די במאבקי מול המדפים, פצחתי בכמה סיבובים של היאבקות עם קרטונים, במטרה להגיע לסלון קצת יותר מסודר ובר ניקוי (מחר יום ראשון, כלומר יום הנקיון, ואי אפשר לנקות אם יש ערימה של קרטונים באמצע החדר). חמושה בגליל ניילון נצמד (כי אין לי מסקינגטייפ או משהו בסגנון) ובהרבה נחישות, עמדתי במשימה בהצלחה סבירה. עכשיו כוך האחסון מלא בקרטונים ומחכה ליום האיסוף הקרוב, מתישהו לקראת סוף החודש הבא. הזכרתי כבר שאני שונאת את מדיניות המחזור המקומית? מה עובר לאנשים בראש כשהם מתחכננים איסוף נייר וקרטון אחת לחודש?

לטובה: הכיסא שלי הגיע. הזמנתי אותו אתמול. איזה כיף למצוא חבילה בדלת, ולקבל יחד איתה קופסא של מאפינס (מגעילים למדי, אבל המחווה נאה).

לרעה: לגלות שלמרות שהסוכן כתב במייל האחרון (לפני יומיים) וגם היום שהארגזים מבארסה יגיעו מחר, המשלוח לא רק שלא יגיע מחר, אלא שרק ביום שני ידעו מתי הוא יגיע, ורק אז יקבעו איתי. מעצבן.

בינתיים הרכבתי את הארון השני. אני כבר נהיית ממש מומחית בזה. מזל שזה השני והאחרון, אחרת הגב שלי יגמור קריירה בקרוב (והידיים, וכל השאר).

לקינוח הרכבתי גם את הכיסא, בהתלהבות של ילד שחייב להרכיב את הצעצוע החדש שלו:

אני מאוד מחבבת את השפה הויזואלית של איקאה. זו דרך נאה להעביר מידע באופן שמתעלה על הבדלים בשפות, מונחים וביוב. לא מסובך במיוחד להבין את ההוראות הללו

שאומרות בעצם (בין היתר) שאת הרהיטים האלה צריך להרכיב בשניים. טוב. אחרי הספה, שגם בהוראות ההרכבה שלה היה איור כזה ובכל זאת התמודדתי עמה, החלטתי לא לתת לזה להפיל את רוחי, ורק במידה ולא אצליח לבד לבקש עזרה, מהשכנים, נניח. נכון, זה קצת יותר כבד (וגדול) מהספה, אבל לנסות צריך. אז ניסיתי. והצלחתי. אני, לגמרי לבדי, הרכבתי ארון, ואפילו לא נזקקתי לעזרת השכנים (או כל אדם אחר).

למרות שההישג הוא זעום, המשמעות שלו עבורי גדולה. אין לי לים לתאר את תחושת הסיפוק הזו. אני משאירה לכם את המקום לדמיין את התחושה הזו, ולהעלות אנלוגיות משלכם. בינתיים, אני הולכת להתקלח ולישון. כל הגוף שלי כואב.