באיחור של שבוע*, אני מתיישבת לכתוב את הביקורת הנרגנת שלי על מסעדת טאפאס-אחד-העם. למרות העוינות הבסיסית שלי**, נכנעתי ללחצי הזוגי, שנכנע ללחצי בן-דודו וזוגתו שנורא רצו ללכת. אז הוזמן מקום, והזוגי ביקש במיוחד שאהיה עם ראש פתוח, וגם ציין לא פעם ולא פעמיים שהשף החתום על היצירה הוא לא פחות מרושפלד, אז שאתן לזה סיכויי. עכשיו, לא זכור לי שאי פעם סעדתי אצל רושפלד, אבל ספרי הבישול שלו מוצלחים למדי, אז קיוויתי שיהיו סטנדרטים מינימליים.

לא היו לנו תקוות גדולות לערב שקט, לאור העובדה שמדובר היה במוצאי החג, ואכן, המקום היה הומה למדי, והמוזיקה כוונה לעוצמה שמטרתה לא רק להחריש כל שיחה במסעדה, אלא גם כנראה במסעדות מעבר לשדרות רוטשילד הסמוכות. בשלב מסוים הבנו שאין לנו מה לבנות על שיחה. למרות הבקשות הנשנות להנמיך טיפה את העוצמה ("אני מבינה אתכם, אבל זה חלק מהאווירה") המוזיקה השתלטה על הכל, אבל כשהמלצרית צעקה במלוא ראותיה ועדיין לא שמענו אותה, זה הוכיח לנו סופית מהי מטרת המקום, מעל לכל דבר אחר: פוזה, ורק זה. אכלתי בהמון מקומות טאפאס בכל ספרד, ובאף אחד, אף לא בגרועים או ברועשים שבהם, לא הייתה "אווירה" שכזו. ראשית, בכולם, אבל בכולם, אם הייתה מוזיקה, היא הייתה משנית לקולות האנשים שמדברים, צוחקים ונהנים בחברה. שנית, האוכל הוא הכוכב במקומות האלה, ולא ה"אווירה", כי אחרי הכל, אנשים באים לשם בשביל לאכול.

טוב, אחרי ההקדמה הזו על ה"אווירה" בטאפאס אחד העם, נעבור לאוכל. שיחקנו את המשחק וכשהמלצרית רצתה להסביר לנו על התפריט (ובדרך גם טעתה בשמות) הקשבנו, עד שנמאס כי אי אפשר היה לשמוע כלום. החלטנו להתחיל בטונה צרובה, קלמרי, חמון איבריקו, גבינת מנצ'גו, פאן קון טומאטה וחצילים וקסדייה לאחי הצמחוני שהצטרף אלינו, בתור סיבוב ראשון. הטונה הצרובה הייתה מבושלת לגמרי, וחתוכה באופן שהולם יותר סשימי מטונה צרובה, בלי להיכנס לעד כמה המנה הזו אופיינית למטבח הספרדי. בקלמרי טעו בהזמנה והגישו את הקלמרי על הפלנצ'ה במקום המטוגן שהזמנו, עוד נקודה לרעת הרעש שמשבש הזמנות. היה סביר ולא יותר. לגבי החמון לא ממש יכולנו להעביר ביקורת, מאחר והמנה, שמתומחרת ב-40, כללה בעיקר פאן קון טומאטה (גרוע) ופרוסת חמון בעובי שני מיקרון, בהחלט תמחור יקר מדי לתמורה. הצבע הכללי שלה רמז שמדובר בכלל בפלטייה, הרגל הקדמית של החזיר, ולא בחמון. גבינת המנצ'גו הגיעה כחריץ עם פרוסת דולסה דה ממבריו, והיה המנצח לסיבוב הזה, אבל עם שתי הסתייגויות: האחת, נהוג להגיש את הגבינה כבר פרוסה, ואם לא, אז לפחות תנו סכין הולם לחיתוך גבינה, ושתיים, כטאפה מקובל להגיש מנצ'גו מיושן יותר, ולא סמי-קוראדו, אבל זו הקטנוניות שלי. הפאן קון טומאטה פשוט ביזה את השם, תוך שימוש בלחם טרי ורך שעליו עגבניות מרוסקות, במקום הלחם היבש (או קלוי, אם הוא טרי) שסופג את העגבניה (השלמה) שמשפשפים עליו. לגבי החצילים והקסדייה, שהיו סבירים אבל יקרים מאוד, אין לי מה לומר מעבר לזה שאלה לא מנות טאפאס: קסדייה היא מנה מקסיקנית בכלל, וחצילים בגריל אולי יכולים להחשב בני דודם של הטאפאס, המזטים, אבל כמעט ולא תפגשו אותם בסרווסריות אלא בתור אסקאליוואדה, מנה קטאלנית אופיינית שועשה חסד עם הירק.

לסיבוב שני החלטנו לטעום מהבשרים, ובחרנו איזו מנת בקר, פנסטה, בראבס ואמפנדה. הבקר היה מוצלח למדי, אבל מתומחר באופן שערורייתי לגודל המנה. הפנסטה הייתה טעימה למדי (לא לטעמי, אני לא חובבת חזיר גדולה, אבל שאר יושבי השולחן חיבבו) והבראבס היו עלבון למנה הנהדרת הזו, עם רוטב שאיננו דומה כלל לרוטב הפיקנטי המקורי, ותפוחי אדמה מטוגנים בבלילה מוזרה. האמפנדה, שדמתה יותר לאמפנדה דרום אמריקאית מאשר לאמפנדות הספרדיות (כמו הגאייגה, שממולאת בטונה לדוגמא), הייתה קטנטנה ומאכזבת ביותר. ג', אמו של הדודן, מכינה אותן הרבה, אבל הרבה יותר טעימות.

לצד האוכל שתינו יין שהיה לא פחות מאכזב – רוזה של יקב קסטל. כשהזוגי טעם ואמר שזה לא כל כך לטעמו ומתוק מדי, המלצרית הלכה וחזרה לומר ש"שאלתי מישהו שמבין, ככה היין, תנו לו כמה דקות, הוא יישתפר". הוא לא. בכלל, המבחר של היין היה מאוד מצומצם ולא מאוד מוצלח.

בקיצור, חוויה גרועה ביותר, כל זה בלי לציין את הסלידה שלי משגיאות הכתיב המביכות בתפריט, על הגהה שמעתם? אם כבר לכתוב בתפריט את שמות המנות בספרדית, תוודאו שהן כתובות נכון.

לפני כמה ימים סיפרתי את קורותינו במקום לידידנו השף, שגער בנו: בפירוש הוא אמר לזוגי לא ללכת לשם, שהמקום הוא פשוט פוזה ללא כיסוי, ובנוסף גם יקר. אז חברים, למדו מהטעויות שלנו, וותרו על טאפאס אחד העם. את ה-200 ש"ח לאדם (בלי קינוח, לא היה להם כלום) שימו בצד ותשמרו לנסיעה לבארסה, שם תוכלו לאכול טאפאס כמו שצריך.

*שוב קרסה לי מערכת ההפעלה בסופ"ש האחרון, מה שאומר שהייתי צריכה להתקין אותה מחדש. אובונטו פשוט לא אוהב אותי, או את המחשב, או את שניהם. למה? אולי לפינגוין חם מדי אצלי.
**"למה שנלך לאכול טאפאס בארץ? רוב הסיכויים שנתאכזב, אין סיכוי שהם יעשו את זה כמו שצריך", נבואה שהגשימה את עצמה.

הפוסט הזה משום מה נעלם בטיוטות ולא התפרסם בזמן. את התמונות אני עדיין צריכה להוריד מהמצלמה ולהעלות לפליקר. כשאני סופסוף אמצא את הכבל *אנחה*.

מאז שחזרתי, בטוחני, התעלומה הכי גדולה שהטרידה אתכם, הייתה מן הסתם מקום הימצאו וקורותיו של החצול המפורסם – החצול הראשון בבלוגוספירה – הלוא הוא יאסר.

אל דאגה, החצול שלום לו. מאז שחזרתי הוא שוכן לבטח אצל סבתא. הוא כל כך נבהל מהחתולים אצל ההורים שלי, שנכנס מתחת לאחת המיטות וסירב לצאת, ואף נמנע ממים, אוכל או אפילו ביקור בשירותים (המשוכללים). אז קמתי בבוקר, והבאתי את החצול למשמורת אצל סבתא.

בתחילה נאלצתי לשכנע את סבתא שהחצול מחונך וממושמע, מה שכמובן התגלה מהר מאוד כבדייה. עם זאת, החצול הפעיל את קסמיו והיא התאהבה בו. כל כך נקשרה אליו, שהיא מסרבת להיפרד מהשובב השמנמן. למעשה, לכשסופסוף שכרנו דירה (נכנסו לפני כמעט חודש), רק במשא ומתן, תוך הבטחה למצוא חצול מוצלח ורגוע יותר הגענו להסכמה שנקבל את החצול בחזרה.

אז התחלנו לחפש חצול תחליף לסבתא. אחד העובדים במקום עבודתו של הזוגי חיפש "קונה" לחצול שלו. הוא קנה גור פרסי (או לפחות זה מה שאמרו לו) ב-2000 זוזים, רק כדי שזמן קצר אחריו יתחלף השותף ויתגלה שהנכנס החדש אלרגי לחצולים. אז הגורון אופסן אצל חבר, עד שיימצא פתרון. בינתיים, למרות שלא מעט אנשים הביעו עניין ברכישת החצול, הבחור סרב מאחר והוא חיפש "בית חם" למחמל נפשו. הזוגי אמר שאנחנו מחפשים חצול, אבל לא מוכנים לשלם, מה שכן, הבית בטוח יהיה חם ואוהב. אז לבסוף, כשהגיעו מים עד נפש אצל החבר המארח, הבחור החליט לתת לנו את החצול.

אז יופי, יש חצול, והוא גם ממש בובה, רק עם רסטות. וצריך גם לסרס אותו. כשהבאנו אותו הוא נראה ממש מותק ורגוע כמו שיאסר לא היה מעולם, בן לוויה מעולה לסבתא. אולם כל זה השתנה אחרי התספורת, כשהגיח מתחת למעטה הפרווה העבותה חצול שובב ביותר. עכשיו אנחנו בדילמה – להפיל על סבתא חצול שובב מאוד, ולקחת את יאסר, או להתמודד איתו בעצמנו, ובדרך גם לעשות נחת לאישה שנקשרה כל כך, למרות הכל, לחצול הידוע לשמצה?

אכן, דילמה קשה. מה דעתכם בנידון?

גדולים וחכמים ממני, אמרו כבר, שהזמן לא מחכה לאף אחד, כך שלא פלא שהוא לא מחכה לי. בלי לשים לב, חולפים חודשים, שהופכים לשנים, ופתאום, אחרי למעלה משלושה חודשי שתיקה רועמת, יש לי סיבה לשבת ולכתוב שוב. הרי לא קל לשוב לכתוב לאחר זמן רב כל כך. במשך החודשים האחרונים לא חסרו לי נושאים לכתיבה, אולם לא התחשק לי להציף את הרגשות המעורבים שמלווים אותי יום יום, שעה שעה, מאז שעזבתי את גרמניה. לא התחשק לי לפרסם קבל עם ועדה, שהנה, חזרתי, ולא כפי שרציתי או מתי שרציתי, ואין בכלל שמץ של מושג מה אני רוצה לעשות עם עצמי, עם חיי, מכל הבחינות. ועכשיו, לרגל הבלוגולדת של המקום הקטן והפרטי שלי, החלטתי שהגיע הזמן לעשות מעשה, להעיר את הקול הפנימי שלי, לנער מעליו את האבק שצבר בחודשים האחרונים, ולהכריח אותו לחזור לעבוד. הרי יש כל כך הרבה על מה לכתוב, לא? חזרה למקורות, על כל ההיבטים והפנים שלה, אינה קלה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שנים, ובפרט חזרה שאינה מבחירה חופשית. גם הזוגיות, שצריך לבנות ולהגדיר מחדש, לא רווה נחת. בקיצור, לא באנו להנות.

ועכשיו, מה? שאלה טובה. אני עדיין עובדת על זה. מקווה שגם יהיה לי כח לכתוב על זה. מה שווה בלוג שמתעדכן פעם בארבעה חודשים? אז הנה, בלוג יקר. כולי תקווה ששנתך הרביעית תהייה פורה ומפרה, יצירתית ושופעת, שנונה ומושחזת, ואם אפשר גם לא מאוד מעיקה. אני מקווה שבמבט לאחור, שנה מעכשיו, יהיו לי תובנות רבות יותר, לשאלות שמעיקות עליי כבר די הרבה זמן.

וחוצמזה, עכשיו אתם יודעים. אני פה, בינתיים. לאלה מכם שראויים לשיחת טלפון אישית עם החדשות, התנצלויותיי אם פגעתי בכם בזה שלא עשיתי כן. מהרבה בחינות, אני עדיין בהכחשה, ולא ממש ממהרת לדווח על החדשות, שלא היו משמחות באופן מובהק עבורי. מקווה שמתישהו בקרוב אחזור להיות יותר כמו עצמי-של-פעם. המפפף. שינויים.

לפעמים, בורחות לי מלים מהראש, בדיוק כשאני צריכה אותן. ואז, לא משנה כמה אני מתאמצת להיזכר במילה (שאת המקבילות שלה בשתיים או שלוש שפות אני כן זוכרת), היא פשוט מסרבת לצוץ. ככל שאני מתאמצת לזכור אותה, כך היא מתחפרת יותר, ורק לכשאני מניחה לעניין, וחולפות כמה שעות טובות, היא מוכנה לחזור. כמובן שבדרך כלל זה לגמרי לא רלוונטי.

עכשיו אני נתונה במצב דומה. אני צריכה להחליט על עתידי האישי והמקצועי, ולפרקים נדמה לי שככל שאני חושבת, כך אני קרובה פחות למצוא את דרכי. הלך רוחי בקומי ובשוכבי לישון, גם אם זהה, משתנה מספר פעמים ביום. המטוטלת הזו מטלטלת אותי ומותירה אותי עייפה ומותשת.

פתאום צפים רגשות ומחשבות שקודם לא הראו סימן חיים. ברגע אחד, מתישהו לפני יומיים, הוצפתי געגועים לזוגי, שהזכירו לי שלברלין יהיה מחיר כבד מבחינה אישית. האם אני באמת רוצה את זה?

מעל כל הערבוביה הזו מרחפת כל הזמן החרדה, נוכחותה כמעט פיזית. הפחד לטעות, להכשל מזין אותה. בדרך כלל אני לא מפחדת מטעויות וכשלים, כי מהם אני למדה הכי הרבה על עצמי, אולם אני מותשת מדי מכדי לעבור שוב את אותו הסיפור – לעבור למקום חדש ולגלות שזה לא ממש זה די מרוקן את האנרגיות, ובהחלט גורם להרפתקה חדשה להראות מפחידה למדי.

הפוסט הזה לא מאוד קוהרנטי. הוא לא אמור להיות. הוא בסך הכל מנסה לשקף את מה שעובר עליי, שאינו קוהרנטי במיוחד בפני עצמו.

טל גלילי שואל, אז אולי תענו גם אתם?

המערכון הנ"ל, ממנו (גם) לקוח הציטוט שבכותרת, הוא כנראה המערכון האהוב ביותר על אחי (שנמצא אי שם בסין, בטיול). איכשהו, תמיד כשאנחנו יושבים לשולחן (בהרכב מלא, סיטואציה נדירה למדי), הוא מוצא סיבה לצטט אותו, ולעשות זאת בחן שאינו נופל מהביצוע המקורי.

בלי שום קשר למערכון, הציטוט מדבריו של ג'ון לנון קרוב ללבי. במהלך השנים גיליתי, לפעמים לטובה ולעתים קרובות יותר לרעה ( או לפחות כך נדמה באותו הרגע), כמה הוא מדויק. בכל מקרה, כך מלמד נסיוני, ההפתעות האלה שפורעות לחלוטין את התוכניות הקפדניות שהותוו בדרך כלל צפנו יותר מהנראה לעין, ולמרות כל הקשיים הובילו אותי להישגים שלא תיארתי לעצמי שאני מסוגלת להם.

ממש עכשיו החיים זימנו לי טלטלה שכזו. כשסופסוף הרגשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי פה, בטובינגן, מבחינה מקצועית ואישית, המציאות קמה ואמרה לי באופן בוטה, "אז זהו, שלא". בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, הפרויקט שעבדתי עליו די התמוסס. ידעתי שאני לא רוצה להצטרף לפרויקט האחר שרץ במעבדה. במהלך שבוע הקורס בברלין (הקורס היה משעמם, השבוע היה נהדר) ניצלתי את הזמן להתבונן, להעריך מחדש את המציאות שיצרתי לי. המסקנות לא היו מאוד מלבבות. בקצרה, הגעתי למסקנה שבמצב הנוכחי, טובינגן היא לא המקום בשבילי, לא מבחינה מקצועית ולא מבחינה אישית. הבנתי כמה השיקולים שלי היו מוטעים בהחלטה לעבור לפה, ושבעצם כל ההחלטה נבעה מפשרה ראשונית שתפחה וגררה אותי איתה.

עכשיו אני צריכה להחליט – לאן הלאה. האם אני רוצה ללכת בעקבות נטיית לבי הראשונית, שאמרה (ועודנה אומרת), ברלין, או שאני בוחרת בדרך הקלה יותר, וחוזרת לארץ. טיעונים בזכות שתי האופציות לא חסרים. מיותר לציין שזו החלטה לא קלה מהרבה מאוד סיבות. העובדה שבמקביל אני צריכה לסגור כל כך הרבה קצוות פה לא ממש מקלה על העניין. אני מזכירה לעצמי ציטוט אחר משיר אהוב, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", ומקווה שאכן בקרוב תאיר עליי השמש (באופן מטפורי, אני יודעת שאם ברלין תצא לפועל, אין שם הרבה שמש עכשיו), וכל הסיטואציה הזו תשאר בגדר זכרון.

אני מנסה לחשוב על מילות סיכום, ואין לי. אני כותבת את הפוסט הזה בעיקר בגלל שנתקפתי מעט מרה שחורה, ואני צריכה לשחרר אותה. נראה לי שאני הולכת להטביע אותה באמבט עם מלח לוונדר. אם לא יועיל, לפחות לא יזיק, לא?

כבר סיפרתי לכם שאחד מהארגזים שלי לא הגיע. אחרי הרבה שיחות טלפון ואימיילים, מסתבר שלא מצאו את הארגז האבוד. לטענת הנציג, מאחר וחתמתי על נייר המשלוח הוא לא יכול להפעיל את הביטוח, מה שנראה לי קצת בולשיט, כי בשום מקום על הנייר הזה לא כתוב מספר הפריטים שקיבלתי. בשיחת הטלפון האחרונה, הוא אמר לי שהם יחזירו לי את הכסף על העגלה. שלחתי מייל, וזו התשובה שקיבלתי:

As I told you over the phone, I cannot contact the insurance company for this claim as you signed the paperwork. When you sign that means everything has arrived. Like I told you, we will cover you for this (Corase) as an act of good faith. Having said this, the shopping trolley is too expensive. Is it made out of gold? We can cover upto 40€. I hope you can find one for this. I have been looking over the internet and the average price is 15€-19€.

Please come back to me with your comments.

Rgds

העגלה שאבדה היא עגלה מתקפלת, שבזמנו עלתה הון קטן אולם הייתה שווה כל גרוש, כי היא תופסת כלום מקום. באופן מפתיע, המחירים באתרי אינטרנט גבוהים יותר מאשר בחנויות בבארסה, אבל עדיין לא עוברים את המאה יורו. במהלך השיחה ציינתי את המחיר, וציינתי שבאחד האימיילים, שלחתי לו את הדגם (פלוס תמונה) דרך אתר מכירה (שכלל את המחיר), כך שלדעתי זו לא הייתה צריכה להיות הפתעה גדולה.

כשקיבלתי את המייל אתמול, רציתי ללחוץ על "רפליי" באופן כמעט אוטומטי. עצרתי את עצמי, ופירוורדתי להורים. לא עונים לדבר כזה עם הראש מחומם. אבל 24 שעות אחרי, ולא מעט התהפכויות במיטה (בארבע בבוקר), אני עדיין לא יודעת כל כך מה לענות לחולירות האלה. גם איחרו במשלוח, גם איבדו לי ארגז, וגם מסרבים להחזיר לי את מה שמגיע, כשהכל מבוטח? מה אתם חושבים? איך עונים ליצורים נאלחים שכאלה, וגורמים להם לכבד את ההסכם הראשוני?

עוד שנה עברה. אם הייתה עוגה, כמות הנרות היתה קרובה באופן מפחיד לשלושים. אבל לא הייתה עוגה, והיה רק יום עבודה, אמנם לא ארוך, אבל די מפרך, בעיקר בגלל הדברים מסביב. היום הגיע הפלטה לשולחן העבודה שלי, ולצערי הרב הבחור שהביא את המשלוח היה לבד, והייתי צריכה לעזור לו להעלות אותה. לקומה שישית. במדרגות, כי הפלטה לא נכנסה במעלית. אבל גם זה היה ונגמר, ועכשיו, סופסוף, יש לי שולחן עבודה. בקרוב תמונות, לכשהסלון יראה כמו משהו יותר מאשר מחסן, עם כל הארגזים מברצלונה והדברים מאיקאה.

החבר'ה בעבודה זכרו, וקיבלתי ספר (על אלצהיימר, כמובן) ופתק חמוד עם חצול. אבל עדיין אני מרגישה לבד, ואני שמחה שהעומס לא מאפשר לי לחשוב על זה הרבה. ברגעים האלה אני מרגישה את המרחק כמו שהוא באמת, ולא כפי שהוא מרגיש בשאר הזמן, מוגבל בעזרת אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים לי לגשר על הקילומטרים במילים.

מחר יהיה רצת יותר נחמד. אני מקווה שמזה האוויר יהיה נדיב, כי יחד עם חבר לעבודה שחולק איתי יום הולדת, נחגוג עם הקולגות בחצר בית הוריו בברביקיו. אני מקווה למזג אוויר נחמד יותר מהיום, שהיה גשום ואפור*. מעבר לעובדה שנחמד לחגוג יומולדת בצוותא, זו הפעם הראשונה שאפגוש את אנשי המחלקה מחוץ לעבודה, ונראה לי שזו נקודה קריטית ליצירת קשרים חברתיים עם האנשים האלה מעבר למכנה המשותף התעסוקתי.

*כן, אני כבר מדמיינת את התגובות שלכם, "את מתלוננת על גשם וקור? אנחנו מתבשלים פה". אני יודעת, כל אחד והדברים שמפריעים לו…

אחרי שבועות ארוכים של המתנה, סופסוף הגיע המחשב שלי. אל תטעו, על אף התלונה המשתמעת במשפט הקודם, אינני מתלוננת כלל וכלל. אחרי הכל, על מה יש להתלונן? את המחשב העבודה הזמינה עבורי, וניתנה לי האפשרות, לבחור את הדגם כאוות נפשי. ההחלטה לא הייתה קלה, מאחר והיו אי אילו ניגודי אינטרסים בין השאיפה שלי לשמור על בריאות הגב שלי והצורך במסך גדול לצורך העבודה*. שיקול המשקל ניצח, ושיחה קצרה עם הבוס נתנה לי אישור להזמין יחד עם המחשב גם מוניטור גדול, כך שגם העיניים וגם הגב מצליחים לשמור על איזון. מאחר והמחלקה כולה (או לפחות רובה האבסולוטי) משתמש במאק, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לגבש דעה משלי על המחשבים שלהם, האם זה רק המיתוג המוצלח, או שמא באמת המוצר שלהם טוב יותר? לבסוף, ההחלטה נפלה על מקבוק פרו 13 אינץ', כי הגודל כן קובע.

בינתיים אני עדיין מתרגלת. כל קיצורי הדרך הקבועים שלי חסרי ערך, והמקלדת עדיין קצת זרה לי. אבל בסך הכל, הממשק והעבודה מולו הרבה יותר אינטואיטיביים, ולמרות שעוד לא עברו 24 שעות מאז שקיבלתי את המחשב, אני מצליחה להסתדר עם (כמעט*) כל מה שאני צריכה לעשות.

קצת מוזר לי, אחרי כל כך הרבה זמן ללא מחשב צמוד בבית, לשבת בערב וסתם לשוטט ברשת, לבדוק אימיילים ולהציץ ברסס. במידה מסוימת, הייתי מנותקת לחלוטין מהעולם הוירטואלי שלי. נכון, בדקתי מיילים והייתי זמינה כל יום (כמעט), אבל התקשורת שלי הוגבלה אך ורק להכרחי ביותר. הרידר שלי, אותו ניסיתי לרוקן מדי שבת או ראשון, בביקור מיוחד בעבודה למטרות התחברות לרשת, עדיין מלא. יש דברים יותר חשובים לבדוק, כרגע. כמו הרידר שלי, גם הבלוג הוזנח באופן משווע בתקופה האחרונה. אולם יש לי תחושה שזה הולך להשתנות, ובתור התחלה יש כמה וכמה פוסטים עמוסי חוויות שנכתבו בעט, על נייר, ומחכים לפרסומם הדיגיטלי. כך שאתם יכולים לצפות להצפת הרסס שלכם, והתנצלותי עמכם מראש (אלא אם אתם מוצאים את זה מעניין וחינני, כמובן).

*משום מה לא הצלחתי להתחבר לאחד מהשרתים, אבל לשרתים אחרים באותו דומיין כן. משהו מוזר למדי, שאבדוק יותר לעומק מחר.

אתמול הגיע המשלוח, וגם נסעתי (שוב) לאיקאה, לקנות צלחות, כוסות ושאר כלים שלא יכולתי לשלוח עם הרהיטים. כך שהיה עמוס למדי. למעשה היה כל כך עמוס, שאת המחשב, שהגיע אתמול, השארתי במשרד ולא לקחתי הביתה. יותר מדי דברים לטפל בהם.

עוד אתמול התחלתי לסדר ולארגן את הכל. הייתי כל כך עסוקה ברחיצת כלים וסידורם שאפילו לא בדקתי את הארגזים שהגיעו מבארסה. רק עכשיו, אחרי שספרתי חמש פעמים, גיליתי שאחד מהארגזים חסר. מחר אתקשר למובילים, ואבקש להפעיל את הביטוח. אני מקווה שהכל יסתדר, כי בארגז הזה שכנה עגלת השוק שלי, אחד מפריטי הרכוש היותר שימושיים שברשותי, ושמקל מאוד את החיים.

אני מקווה שבסופ"ש הקרוב אצליח לארגן את רוב הארגזים, או לפחות את חלקם. נמאס לי מסלון שנראה כמו מחסן, מלא בקרטונים ובבלגאן.