אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.
ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.
עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?
ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.
יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].
עוד כשהתחלתי ללמוד, ידעתי שתמישהו היום הזה יגיע. הביקור בהלתי נמנמע בבית מטבחיים. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. היום ביקרתי לראשונה בבית מטבחיים של חזירים, קרוב לוויק, בירת עיבוד החזיר של קטלוניה. הם כל כך חזקים בזה שבנו איזור תעשייה שלם סביב קבוצה של בתי מטבחיים, בעיקר של חזירים.
לא אכביר מילים, את התיאורים הפלסטיים אני שומרת לפוסט מאוחד של הביקור הנ"ל והביקור הכפול (שני בקרים) שעוד מחכה לי, בעוד שבועיים בדיוק. רק אספר לכם שזו הייתה החוויה הגרועה ביותר בחיים שלי, שמעולם לא הרגשתי כל כך להיות בן-אנוש, שהתביישתי בהתנהגות הנצלנים והאכזרית הזו. מאחר שלחזור לצמחונות מלאה זו לא אופציה בספרד (יש פה רק סוג אחד של גבינה רזה, וגם הוא עם 7% שומן!( החלטתי שאת הבשר נתחיל לקנות בחנויות טבע, שאני לא מוכנה להשתתף כלכלית באכזריות כזו.
בינתיים, אני הולכת לשטוף מעליי את ניחוח המוות. אתם יכולים להנות מהסרטון הנ"ל, ההיתוך הקר מעולם לא קלע כל כך להלך רוחי ברגע נתון כלשהו
פצ'ס הוא סוס (פוני, לפי המראה והגודל) שחי לפי כל חוקי הדרום - נוסע באוטו עם גג נפתח, אוכל צ'יזבורגר ויודע להביא לאבא בירה מהמקרר. הוא אפילו יודע לענות לטלפון. מרשים ביותר.
התהייה האישית שלי היא לגבי תפקוד המעיים שלו. רוב הסיכויים שהוא סובל כל הזמן מקוליק. באמת. סוס שאוכל המבורגר. על הפרה המשוגעת לא שמעת?
כל מי שיודע דבר או שניים על חיות מחמד, יודע שצריך לסרס/לעקר אותן לטובת בריאותן ובריאות הנפש של בעליהן. עכשיו הולכי-על-ארבע מביעים את דעתם בנושא, ואפילו עושים זאת באופן מוזיקלי.
צ'ארלי הוא חתול שסובל מהיפופלזיה צרבלרית. זהו פגם מולד, שמתבטא בקואורדינציה פגומה עקב תת-התפתחות עוברית של הצרבלום, שאחראי, בין היתר, על הקואורדינציה של השרירים ותנועתם. צ'ארלי הולך קצת מוזר, ואולי קצת פחות חינני מחתולים אחרים, אבל הוא חתול בריא, שאוהב לשחק ולא נראה שמפריע לו הפגם המולד שלו. הוידאו שמספר עליו, אותו מצאתי דרך StumbleUpon, מנסה להגדיל את המודעות לבעיה הזו, שאיננה קטלנית בהרבה מקרים, ושגורמת להמתה של גורים שסובלים מהפגם.
וקצת רקע כללי - היפופלזיה צרבלרית בחתולים היא פגם מולד שנובע מהדבקה של העובר בעודו ברחם אמו בוירוס הפאנלויקופניה (Panleucopenia). בחתלתולים הוא יכול לגרום לחתלתלת, אבל אם ההדבקה מתרחשת במהלך ההריון, לאחר הדבקת העובר, הוירוס משתכפל בתאי הצרבלום והורס אותם. עוד סיבה לחשיבות החיסון המשולש.
כמובטח לפני זמן רב מדי, תמונות מהחווה של הפקולטה שלי. התמונות צולמו זמן קצר לאחר הבקשה, אך התעכבתי עם הפרסום. מה לעשות, הזמן הוא משאב מוגבל.
האיכות של חלק מהתמונות אינה מדהימה, בעיקר כי גדיים אינם נוהגים לשתף פעולה עם צלמים ולעמוד בשקט יותר ממחצית השנייה. את הפרות והעגלים לא צילמתי, כי הם מוחזקים בתנאים מחפירים שאני קצת מתביישת להראות בפומבי. לא ככה צריכה להיראות חווה אוניברסיטאית של פקולטה לווטרינריה.
החמורים שתראו למטה משתייכים לגזע הקטלאני. הם חמורים מגודלים עם פרווה די ארוכה. חמודים מאוד. די נעלמים, כי יש בעיה להרביע אותם. המחלקות לרבייה ולגנטיקה של הפקולטה מנסות לבנות תוכנית הרבעה כדי שהגזע לא ייעלם.
במחלקה בה אני "עובדת" במסגרת המלגה לשיתוף פעולה יש כל מיני פרויקטים. אחד מהם הוא הפרויקט של בנק עוברים של ארנבות. קצת רקע: פה בספרד (וגם בצרפת) מקובל לאכול ארנבים, ולכן ארנבים, כמו כל חיית משק, מורבעים בצורה היעילה ביותר לייצור בשר, כלומר באופן מאוד אינטנסיבי. הרעיון הוא ליצור בנק של עוברים עם גנטיקה טובה וללא מחלות שיכולות לגרום לנזקים כלכליים קשים לחווה המגדלת. עד כה הרקע, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.
ביום ששי היה לנו יום עוברים. ביום כזה מביאים את הארנבות, ממיתים אותן, מוצאים את הרחם והשחלות שלהן ואוספים את העוברים, שמאוחר יותר מוקפאים בחנקן נוזלי. כבר השתתפתי, באופן חלקי, ביומיים כאלה, אבל עוד לא הייתי מההתחלה, כלומר בחלק שבו הורגים את הארנבות וכל זה.
זו הרגשה מאוד מוזרה להחזיק חיה ולדעת שהיא עוד רגע תמות. לראות ארנבת לבנבנה, עם פרווה רכה, ולהחזיק לה את הראש בזמן שמזריקים לה חומר המתה. בראש אני יודעת שהארנבת לא סובלת, בטח הרבה פחות מאשר הארנבות שמגיעות לבית המטבחיים ושם ממיתים אותן למטרות אחרות. בכל מקרה הן כבר זקנות (המלטה שישית או שביעית, בדרך כלל) כך שאם הן לא היו מגיעות למעבדה שלנו, הן היו נשחטות לבשר, במקרה הטוב.
כל העניין הזה גרם לי לחשוב, שוב, על הנושא של שימוש בבעלי חיים במחקר, בעיקר מבחינת ההרגשה האישית שלי. רציונלית אני יודעת שיש צורך במחקר בבעלי חיים. נכון, ישנן הרבה שיטות מחקר שיכולות לשמש תחליף חלקי לניסויים מסוימים, אבל כשצריך לראות את התמונה הכללית, את התפקוד של אורגניזם כשלם, לא ניתן לעשות זאת עם צלוחיות פטרי. אבל רגשית, מוסרית, אישית, הרגיש לי מאוד מוזר וקשה להחזיק את הארנבת, ולדעת שאלה שניותיה האחרונות, לראות את העפעוף האחרון, ולהתמודד עם השגרתיות שברגע. אני לא יודעת מה עבר לאנשים שעבדתי איתם אתמול בראש, בזמן שאני חשבתי על הדברים האלה, אבל הייתה לי הרגשה שזו עוד מטלה שגרתית שצריך לעשות, לפחות מבחינתם. אני לא רוצה להיות ככה, אבל אולי אני אסיים עם אותו היחס לעניין, כתוצאה מהרגלים של שנים.
מה אתם חושבים? איך אפשר להתמודד עם סוגיות כאלה בלי להפוך אותן לשגרה?
היום היה יום מיוחד. התייצבנו מוקדם בבוקר* בכניסה לגן החיות של בארסה, שם חיכה לנו דריל אחד לאיסוף זרע ודרילית אחת להזרעה מלאכותית. מ', ראש המחלקה, א', גם היא סטודנטית מהמחלקה, ד', מרצה אורחת מברזיל, ואני.
אז מה זה דריל, אתם שואלים, ובצדק. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן. בפשטות, זהו קוף אפריקאי שדומה למנדריל אבל הפנים שלו לא כחולות. התמונה מהפליקר של ucumari ומשוחררת ברשיון CC.
יותר בפירוט (ויקי), זהו יונק (Mandrillus leucophaeus**) ממשפחת הפרימטים של העולם הישן (Cercopithecidae), כלומר אפריקה. הם קרובים של הבבונים, אך יותר דומים למנדרילים. במראם החיצוני הם דומים למנדריל, אך ללא פיגמנטציה צבעונית בפנים. הדריל נמצא בקמרון, ניגריה, ובגינאה המשוונית. הדריל נמנה על הקופים בסכנת הכחדה.
אחרי שהחכמנו, אני יכולה לספר קצת על החוויה עצמה. צוות גן החיות הביא את הקוף, שממש לא נראה מהסוג שהייתם רוצים לפגוש לבד בסוואנה. גדול מאוד, שוקל בערך 30 קילו, עם ניבים שיכולים להפחיד פיטבול. מזל שהוא ישן טוב.
את הזרע אוספים בטכניקה שנקראת אלקטרואייקולציה***. מה זה כולל [אזהרה לגברים - תיאור לא ממש סימפטי] - דוחפים אלקטרודה לפי הטבעת, שמגרה את האזור וגורמת לזקפה ולאחר מכן לשפיכה. המכשיר שבו השתמשנו משמש הוא דגם שמשמש בדרך כלל לאיסוף זרע אצל גברים משותקים [אמרתי, לא סימפטי]. את החלק הזה ביצע גיניקולוג שהגיע במיוחד.
א' ואני היינו אחראיות על בדיקות המעבדה. ספירת זרע וריכוז, הכנת משטחים וכל החישובים הנחוצים כדי להעריך את איכות הזרע. לצערנו החבוב ניסה להזדווג**** והספירה שלו הייתה נמוכה מאוד, מה שמפחית את סיכויי ההצלחה של ההזרעה.
אחרי שסיימנו את החלק הזה, הגיע שלב ההמתנה, כי הגינקולוגית שאחראית על ההזרעה מגיעה רק באחת. היינו אמורים לסרס שלושה למורים ולאסוף זרע מהאשכים (שטיפה אפידידימרית) אבל זה התבטל. אז אחרי הקפה של הבוקר ד' וא' ואני הלכנו לטייל קצת בגן החיות. יש לי אפילו איזו תמונה או שתיים בטלפון, אבל בטח האיכות לא משהו. את המצלמה לא טרחתי להביא מאחר וידעתי מראש שאי אפשר לצלם את התהליך עצמו.
המצב של גן החיות לא רע, החיות מטופלות יפה ומצבן טוב. אבל בכל זאת, רואים שאלה אינם תנאים עבורם, במיוחד עבור הטורפים הגדולים. בגן חיות אורבני, שנמצא כל כך במרכז העיר, השטח מוגבל מאוד, והחיות נכלאות בשטחים שאינם מספקים את צרכיהם. ישנה תוכנית להעתקת גן החיות לכיוון הפורום, אמנם לא ממש מחוץ לעיר, אבל יותר בפריפריה, ועל כן יותר שטח. נקווה שאז יהיה שיפור.
באחת הביאו את הקופה, שנראתה כשייכת בכלל למין אחר. היא שקלה פחות מ-10 קילו, ונראתה קטנטונת בהשוואה לזכר. היה מרשים לראות את ישבנה, שבעת הייחום משלש או מרבע את נפחו בגלל ההתנפחות של הפות. הפות כל כך נפוחה שפי הטבעת נדחף למעלה, וקצת קשה למצוא אותו (למדידת חום, כמובן, מה חשבתם?). ההזרעה הייתה פשוטה ממה שחשבתי. כולה לדחוף קנולה פנימה ולדחוף. התכנון היה להזריע יותר עמוק, אבל בסוף ההזרעה הייתה רק וגינלית. ראינו גם את האולטרסאונד של הקופה, שהדוקטורית אמרה שדומה מאוד לרחם נשי. מי אמר שאנחנו לא חיות?
את היום סיימתי בארוחת צהריים נדירה עם הזוגי בדולסו, הקפה החביב עליינו. הוא הזמין מרק אפונה עם קוקוס וחזה ברווז על פירה דלעת, ואני בחרתי סלט ירוק עם אננס, סלרי וקצף ברי, ובקלה למנה שנייה. יאם.
*שמונה ורבע, מוקדם למדי במונחים ספרדיים.
** השם המדעי אמור להיות ב-italics, אבל ה-CSS משנה לי את זה! אההה!
***אין לי מושג אם יש לזה שם בעברית, כך שנשאר עם זה בינתיים. מכירים תרגום?
****כנראה ללא הצלחה, מאחר ובמשטח הוגינלי שעשינו לנקבה לא ראינו תאי זרע.
תגיות: אלקטרואייקולציה, בארסה, גן-חיות, דולסו, דריל, הזרעה, צהריים
אז מה זה דריל, אתם שואלים, ובצדק. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן. בפשטות, זהו קוף אפריקאי שדומה למנדריל אבל הפנים שלו לא כחולות. התמונה מהפליקר של 