אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].

עוד כשהתחלתי ללמוד, ידעתי שתמישהו היום הזה יגיע. הביקור בהלתי נמנמע בבית מטבחיים. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. היום ביקרתי לראשונה בבית מטבחיים של חזירים, קרוב לוויק, בירת עיבוד החזיר של קטלוניה. הם כל כך חזקים בזה שבנו איזור תעשייה שלם סביב קבוצה של בתי מטבחיים, בעיקר של חזירים.

לא אכביר מילים, את התיאורים הפלסטיים אני שומרת לפוסט מאוחד של הביקור הנ"ל והביקור הכפול (שני בקרים) שעוד מחכה לי, בעוד שבועיים בדיוק. רק אספר לכם שזו הייתה החוויה הגרועה ביותר בחיים שלי, שמעולם לא הרגשתי כל כך להיות בן-אנוש, שהתביישתי בהתנהגות הנצלנים והאכזרית הזו. מאחר שלחזור לצמחונות מלאה זו לא אופציה בספרד (יש פה רק סוג אחד של גבינה רזה, וגם הוא עם 7% שומן!( החלטתי שאת הבשר נתחיל לקנות בחנויות טבע, שאני לא מוכנה להשתתף כלכלית באכזריות כזו.

בינתיים, אני הולכת לשטוף מעליי את ניחוח המוות. אתם יכולים להנות מהסרטון הנ"ל, ההיתוך הקר מעולם לא קלע כל כך להלך רוחי ברגע נתון כלשהו

במחלקה בה אני "עובדת" במסגרת המלגה לשיתוף פעולה יש כל מיני פרויקטים. אחד מהם הוא הפרויקט של בנק עוברים של ארנבות. קצת רקע: פה בספרד (וגם בצרפת) מקובל לאכול ארנבים, ולכן ארנבים, כמו כל חיית משק, מורבעים בצורה היעילה ביותר לייצור בשר, כלומר באופן מאוד אינטנסיבי. הרעיון הוא ליצור בנק של עוברים עם גנטיקה טובה וללא מחלות שיכולות לגרום לנזקים כלכליים קשים לחווה המגדלת. עד כה הרקע, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.

ביום ששי היה לנו יום עוברים. ביום כזה מביאים את הארנבות, ממיתים אותן, מוצאים את הרחם והשחלות שלהן ואוספים את העוברים, שמאוחר יותר מוקפאים בחנקן נוזלי. כבר השתתפתי, באופן חלקי, ביומיים כאלה, אבל עוד לא הייתי מההתחלה, כלומר בחלק שבו הורגים את הארנבות וכל זה.

זו הרגשה מאוד מוזרה להחזיק חיה ולדעת שהיא עוד רגע תמות. לראות ארנבת לבנבנה, עם פרווה רכה, ולהחזיק לה את הראש בזמן שמזריקים לה חומר המתה. בראש אני יודעת שהארנבת לא סובלת, בטח הרבה פחות מאשר הארנבות שמגיעות לבית המטבחיים ושם ממיתים אותן למטרות אחרות. בכל מקרה הן כבר זקנות (המלטה שישית או שביעית, בדרך כלל) כך שאם הן לא היו מגיעות למעבדה שלנו, הן היו נשחטות לבשר, במקרה הטוב.

כל העניין הזה גרם לי לחשוב, שוב, על הנושא של שימוש בבעלי חיים במחקר, בעיקר מבחינת ההרגשה האישית שלי. רציונלית אני יודעת שיש צורך במחקר בבעלי חיים. נכון, ישנן הרבה שיטות מחקר שיכולות לשמש תחליף חלקי לניסויים מסוימים, אבל כשצריך לראות את התמונה הכללית, את התפקוד של אורגניזם כשלם, לא ניתן לעשות זאת עם צלוחיות פטרי. אבל רגשית, מוסרית, אישית, הרגיש לי מאוד מוזר וקשה להחזיק את הארנבת, ולדעת שאלה שניותיה האחרונות, לראות את העפעוף האחרון, ולהתמודד עם השגרתיות שברגע. אני לא יודעת מה עבר לאנשים שעבדתי איתם אתמול בראש, בזמן שאני חשבתי על הדברים האלה, אבל הייתה לי הרגשה שזו עוד מטלה שגרתית שצריך לעשות, לפחות מבחינתם. אני לא רוצה להיות ככה, אבל אולי אני אסיים עם אותו היחס לעניין, כתוצאה מהרגלים של שנים.

מה אתם חושבים? איך אפשר להתמודד עם סוגיות כאלה בלי להפוך אותן לשגרה?

אתמול הגיעה אלינו כלבה שהופנתה ע"י הווטרינר הפרטי בעקבות התמוטטות אקוטית. בבוקר היא פשוט "נפלה" ולא הסכימה ללכת . זו כלבה מעוקרת בת 12 ללא היסטוריה של מחלות, למעט קשיי נשימה בארבעת החודשים האחרונים. בכלבה מבוגרת הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו הוא בעיית לב.

אז קודם כל לקחנו לה דם, והחלטנו לעשות לה EKG, בדיקת לחץ דם וצילום חזה. ה-EKG והלחץ דם היו תקינים. בצילום בית חזה ראינו ריאה אחת מלאה בנוזל. במקביל קיבלנו גם את תוצאות בדיקות הדם, שהראו מדדי כליה גבוהים. החלטנו להכניס אותה לאולטרסאונד, בו ראינו גידול בבלוטת האדרנל, שחוסם את הוריד החלול האחורי (Caudal vena cava).

אז יש לנו כלבה עם קשיי נשימה, בעיית לב, כשל כליה וגידול באדרנל. מה עושים במקרה כזה? היא לא מועמדת לניתוח במצבה הנוכחי, וגם אילו הייתה יציבה הניתוח הוא "הירואי" - הסבירות להצליח להוציא את הכלבה בחיים ממנו היא נמוכה מאוד.

ישבתי וחשבתי מה עושים במקרה כזה. זו כלבה מאוד אהובה, ובעליה היו רוצים לנתחה, אילו הייתה יציבה מספיק. אבל המצב הכללי שלה חמור מאוד, וספק אם ניתן בכלל לייצבה מספיק כדי לנתחה. האם נכון יותר להשאיר אותה מאושפזת, בידיעה שייתכן שאשפוז זה לא ייספק את התוצאות הרצויות? או שמא עדיף לשלוח אותה הביתה, שתהייהרגועה בביתה, כי בית החולים אינו מקום רגוע ונעים עבור החיות?

אני לא יודעת מה הייתי מחליטה במקרה כזה. אחד הרופאים אמר לי, שהוא (בהיותו וטרינר), היה מנסה לייצב אותה בבית, ובמידה ואמצעים אלה מצליחים לייצבה, לנסות לנתח. אני חשבתי קצת אחרת - יותר בכיוון של טיפול תומך הביתה, והרדמה כשהכלבה מגיעה לסבל משמעותי.

היא חזרה הביתה, ואני מעריכה שהיא לא תאריך ימים. המקרה שלה השאיר אותי עצובה מאוד, כי היא הייתה כלבה מאוד חמודה ואהובה (רואים את זה על הבעלים, איך הם מדברים על הכלב, או עם הכלב). עצוב לדעת שלפעמים אי אפשר לעשות כמעט כלום, למרות שזו דרך הטבע וכולם בסוף מסיימים איכשהו.

הרגע נכנסתי הביתה, ואני מתיישבת לכתוב רק כדי לנסות לזכור קצת מכל מה שעובר עליי במשך 12 שעות כל כך אינטנסיביות. אפילו עכשיו כשאני מנסה להיזכר אני מתקשה קצת. אתמול לא כתבתי בגלל העייפות, וגם בגלל שאני תוהה לגבי האתיקה בכתיבה מסוג זה. אני חושבת על מה היו מרגישים הבעלים, אם במקרה יקראו את מה שאני כותבת. לפעמים קשה להימנע מפרטים בסיסיים, שיכולים להסגיר - יש רק בית חולים אחד, והמקרים לא רבים כמו בחדר מיון של הולכי-על-שתיים.

מה אתם חושבים? אמנם אף פעם לא נתתי פרטים מזהים, כמו שמות, והשתדלתי לקצר בהיסטוריה כדי להקשות על הזיהוי. אבל אני מתלבטת, ולכן מבקשת עצה.

את שאר אירועי היום אשמור בטיוטא, ולפי הדיון שיתעורר (אם בכלל) אולי אפרסם.

טוב, לאור התגובות ההמונית בעניין יממה לאחר פרסום השאלה, החלטתי לגנוז את הרעיון. לא עוד פוסטים על חיות וחוליהם. אני מבינה שאין עניין, או שאני טועה?

אתון צודקת - כשיש ספק, אין ספק, כך שהחלטתי שהפוסטים בנושא יהיו מוגני סיסמא. צרו קשר במייל לקבלתה.

היום סיימתי שבוע של נתיחות שלאחר המוות (necropsy או post mortem). למזלי (הטוב או הרע) השבוע הזה הסתכם רק ביומיים ובשתי נתיחות. הפעם האחרונה שביצעתי נתיחה כזו הייתה אי שם ביולי, ושכחתי כבר את רוב הטכניקה (וכמה הריח חזק).

לא הייתי כותבת על הנתיחות האלה אם כולן היו "סטנדרטיות", כלומר, חיה מתה בתוך שקית, לפעמים עם קתתר ברגל (אחרי אשפוז בבי"ח) והיסטוריה קלינית קצרה. היום היה שונה. התחלנו באיחור, כי שתיים מהגופות לנתיחה עדיין היו בחיים. המתנו מחוץ לחדר נתיחות ושמענו את הצווחות האחרונות של שתי החזרזירות שחמש דקות מאוחר יותר ננתח. חוץ מהחזרזירות חיכו בחדר סייח בן יום, וצ'ינצ'ילה אחת.

ההליך המקובל לאבחון מחלות בחיות משק הוא כזה - יש לך X בעלי חיים חולים, ואתה מנסה לגלות לאבחן את המחלה, ולפעמים שווה "להקריב" מספר מהם כדי לנתחם, לבדוק פציעות, לקחת דוגמאות מאיברים שונים לתרבית והיסטולוגיה.

ובחזרה להיום. בחרתי לנתח את אחת החזרזירות, כי מנסיון העבר אין דבר יותר מסריח מסוס מת, ולא התחשק לי להתעסק עם ייצור שגודלו רבע עוף קטן במיוחד.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים (לטובת הקיבה החלשה של רוב האוכלוסיה), כשפתחתי את בית החזה של החזרזירה לבה עדיין פעם. לא כל כך מהר, אבל עדיין. אמנם זו לא הפעם הראשונה שראיתי המתה במו עיניי, וגם לא הפעם האחרונה, מן הסתם. עם זאת, יש משהו בלב הפועם עדיין של חיה שזה עתה הומתה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ומעורר מחשבות אתיות על המתה, עם או בלי חסד.

תמיד כשאני מתמודדת עם סוגיות שכאלה אני מזכירה לעצמי שאילו החזרזירה הזו, או השניה (אולי אחותה? לא סביר) היתה בריאה, היא הייתה מסיימת את חייה תוך כמה חודשים על הצלחת של מישהו, או בעוד שלוש שנים לערך, אחרי 5 המלטות, על הצלחת של מישהו בתוך נקניקיה. זה לא עוזר הרבה, אולי קצת מקל על ההתמודדות. אבל זה מאפשר להמשיך עוד כמה רגעים במחשבה שלא עשית שום דבר רע, או בעצם איזושהי התמודדות בסגנון תחיבת הראש בחול, סטייל יען.