נרדמת כשלקחת טרמפ, וכשהתעוררת גילית את עצמך במקום מוזר. שאלת מישהו, והוא אמר לך שהגעת למקום של הדברים שמעולם לא עשית. החברה שלא הייתה לך, המקצוע שלא רכשת, והמכונית שלא הייתה לך. פרסומת אפילו די מוצלחת, למרות המבטא הארגנטינאי הכבד.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על פוסטים, שבסופו של דבר לא רואים אור, אפילו לא מגיעים להיות טיוטה. לחץ הזמן, המתח, הבעיות הטכניות, הלימודים, כולם תוקעים מקלות בגלגלי הכתיבה שלי.

אז מה לא סיפרתי, וממש רציתי?

• קיבלתי את המלגה. כבר חשבתי על הפוסט עם כל השמחה וההקלה. מישהי אמרה לי שהיא בדקה בחשבון הבנק וגילתה שהמלגה כבר נכנסה. באותו הרגע רצתי לחדר מחשבים לבדוק את החשבון שלי, וקפיצת האושר שלא יכולתי להחזיק בפנים קצת הפחידה את הסטודנטים שהיו עסוקים בצ'אט סוער*. מזל שהגיע לפני יומיים מכתב שמודיע רשמית על קבלת המלגה. אחרת לגמרי הייתי שוכחת מזה.
• שהבלוג, שאוטוטו יש לו בלוגולדת, עבר כבר את הפוסט המאה. רציתי לכתוב משהו, להזכיר את זה, אבל איכשהו לא יצא. לא נורא. אבל בשבילי זו בכל זאת מיני-נקודת-ציון.
• המחשב החדש סופסוף בבית, עם המערכת הפעלה כמו שצרי, וכפי שאתם יכולים לראות, עברית שוטפת. יש עוד הרבה עבודה, להתקין אופיס, טיונינג עדין שלא נדבר על כל העבודה שהמחשב הישן צריך. בין היתר כל ההתעסקויות הטכניות עם המחשב גזלו בלי סוף זמן ובעיקר עצבים. כמה טוב שנגמר.
• סופסוף סיימתי את העבודה שלא נתנה לי לישון בלילה. איזו הקלה. באמת. 20 עמודים תיאור מקרה. ארוך ומורכב. חשבתי לרגע לפרסם את העבודה פה בבלוג (למען סטודנטים שמתעניינים וכאלה), אבל החלטתי בסוף שלא. אם יש לכם עניין מיוחד בנזקי חמצון ורבדומיוליזיס בכלבים, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר במייל.

וזהו, בערך.

*מה חשבתם, שהם באמת למדו?