השבוע, בנוסף להיותו השבוע הראשון שאני באמת מגיעה לשיעורים מדי יום* היה השבוע הראשון שלי במעבדה. השנה, בנוסף למלגה הרגילה שאני מבקשת מדי שנה, הגשתי מומדות למלגת שיתוף פעולה (Beca de colaboración) שמוענקת לתלמידים מצטיינים בשנת הלימודים האחרונה. בתמורה למלגה הם עובדים שלוש שעות ביום במשך השנה, חוץ מבחגים ובתקופות מבחנים.

אז השבוע התחלתי. בחרתי את המחלקה לאנטומיה ואמבריולוגיה, במעבדה לאמבריולוגיה. בכל "חלון" שיש לי אני מגיעה למעבדה, ולאט-לאט לומדת את השגרה של מעבדת מחקר אוניברסיטאית. מאחר ואנחנו עדיין נמצאים בספרד, יש הרבה כאוס בסגנון ספרדי. העובדה שהדוקטורנטית הבכירה נמצאת בבלגיה בחודשיים הקרובים לא ממש עוזרת… אבל כ', שהתחילה השנה את המאסטר במחלקה הזו ומשכה אותי לכיוון, מאוד עוזרת, עד כמה שהיא יכולה, כי גם היא די הולכת לאיבוד. היא כל הזמן אומרת, כמה שאני מתגעגעת לא' (הדוקטורנטית הבכירה)…

בסך הכל החבר'ה שם נהדרים. מ', שהיה המרצה שלי לאנטומיה בשנה ראשונה, מקסים כתמיד. כ' נהדרת. את א' ול' אני עדיין לא מכירה לעומק, אבל הן עושות רושם נחמד. וגם שאר החבר'ה במחלקה נהדרים. ק', שהוא גם רכז הלימודים (וגם היה אחד המרצים שלי לאנטומיה) הוא אחד האנשים הכי נחמדים בפקולטה, אם לא הכי מכולם. אני די מרוצה מהמקום ש"נפלתי" אליו. וחוצמזה כל פעם יש מישהו שמכין עוגיות/עוגות וכו', כך שנראה לי שמצאתי חבורה של שפני נסיון להפיל עליהם את כל נסיונות האפיה (מוצלחים, כמובן, אבל אני לא אוכלת מהם הרבה…).

אני עדיין לא יכולה לספר כל כך הרבה על מה שאנחנו עושים, וגם צריכה לשמור טוב-טוב על המידע כי אמנם בעברית יש מעט קוראים אבל אי אפשר לדעת אף פעם מי קורא אותך, ולא ממש בא לי לגלות ש"חוטפים" את הרעיונות של החבר'ה שלי דרך הדברים שאני כותבת. מובן, נכון?

ועוד התחלה השבוע - הפגישה הראשונה של ועדת ההוראה. החלטתי שבשנתי האחרונה באוניברסיטה אני רוצה לנסות להשפיע קצת יותק על התכנון לעתיד בפקולטה, במיוחד לאור העובדה שעכשיו בונים את תוכנית הלימודים החדשה. בפגישה הראשונה לא הבנתי כל כך חלק מהדברים שנאמרו, אבל מתישהו אשאל את ק', רכז הלימודים, והוא בטח יספק לי הרבהההה חומר קריאה בנושא.

*חוץ מביום רביעי, אבל הייתה לי סיבה מוצדקת. הייתה ישיבה של ועדת ההוראה והייתי שם שלוש (!) שעות.

הרגע חזרתי משיעור הגרמנית הראשון שלי. אני קצת מעוצבנת כי נהג האוטובוס שלו חיכיתי 10 דקות פשוט התעלם ממני ולא עצר בתחנה, ועל כן זכה לאיחולים רבים שימצוץ לסוסים*.

בתור שיעור ראשון ברמה ההתחלתית, אני לא יכולה אפילו לבנות משפט מעבר ל-"קוראים לי CrazyVet ואני מישראל", אבל יש לי כמה תובנות.

קודם כל, תמיד בשיעורי שפות יש כל מיני משחקים תפקידים מביכים כאלה, וכולם צוחקים כמו ילדים קטנים. לנו המורה חילקה כרטיסים עם שמות של אנשים ידועים, מוצאם ועיר מגוריהם, והיינו צריכים לשאול אחד/ת את השני/ה לשמו, מוצאו ועיר מגוריו. כמות הצחקוקים הייתה שווה, או אולי התעלתה, על כמות השאלות התקניות.

התובנה השניה היא שהקפטריה תהייה מפוצצת בדיוק כשיוצאים להפסקה, כי כל הכתות האחרות גם הן יוצאות להפסקה באותה העת.

והתובנה השלישית, והמהותית ביותר, היא לגבי האנשים שכותבים את הספרים האלה. לדוגמא, היום הקשבנו ל"ראפ אלף-בית" בגרמנית. זה היה כל כך פטתי שאין לי מלים אפילו להתחיל לתאר את זה. אני מעריכה שמי שכתב את השטות הזו חשב שזה "מגניב" אבל יצא לו משהו יותר לכיוון של "משפיל את האדם ששכרו אותו לשיר את דבר האיוולת הנ"ל".

וזהו, להיום. אני הולכת להתייחד עם כוס היין שלי, מאחר והזוגי בחופשה בארץ, ועם הדי-וי-די שלקחתי מהספרייה, לצפות יחד עם אחותי וחברתה. כבר הספקתי לסלוח לנהג האוטובוס, כי החזרה ברגל אפשרה לי לעבור בספריית וידאו וגם בשווארמיה הלבנונית כדי לקנות טחינה. כנראה שבאמת אין רע בלי טוב.

*אחותי אמרה על ההתבטאות הזה "זו קללה של וטרינרים?". מה אתם חושבים?

סופסוף קיבלתי את התוצאות של הבחינה האחרונה, ברפואת עיניים. שמונה. נהדר. עכשיו יש לי איזה שלושה ימים של חופש אמיתי, בלי לחשוב על לימודים, רק לנקות קצת את הראש לפני שנכנסים שוב להילוך גבוה, לשנה החמישית והאחרונה. זו לא הולכת להיות שנה קשה במיוחד, אבל גם לא קלה, בגלל עומס ההשלמות והעבודה המתוכננת באחת המחלקות, במסגרת המלגה אליה אני מגישה מועמדות בימים אלה.

יש לי לא מעט מחשבות והרהורים בנושא. הסוף המתקרב רק מעצים את כל הלבטים והחששות בקשר לעתיד, בחירות מקצועיות ושאר ירקות. אמנם את המשבר הגדול שלי כבר עברתי בשנה שעברה, כששאלתי את עצמי מה בעצם אני עושה פה ולמה לעזאזל הכנסתי את עצמי למקום הזה ומה עושים הלאה. למזלי קול ההגיון גבר על האחרים, באמרו שעדיף לסיים את מה שהתחלתי, במיוחד כשאני כה קרובה לסיום. אחר כך כבר נמצא מה לעשות. הרי לא בכדי יותר ממחצית הוטרינרים שמסיימים אצנו בפקולטה בכלל לא עוסקים במקצוע…

בנימה אופטימית זו, גמר חתימה וצום קל

היום הייתה הבחינה האחרונה לשנה זו. רפואת עיניים, מורכב ומעיק למרות שלושת נקודות הזכות הזעומות שמזכה הקורס הזה. במיוחד כשלא ממש רוצים לעשות קליניקה.

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת

היום הייתה הבחינה בנוירואנטומיה קלינית. מאוד חששתי ממנה, ורק בגלל שאני קצת פרנואידית. כולם אמרו שהבחינה קלה, אבל אני פשוט לא מסתדרת עם כל הבלגן של מה הולך איפה - זה כמו חיווט ממש לא הגיוני שצריך לזכור בעל-פה, ואחר-כך לנסות להסיק מסקנות. חלק מההיסטריה שלי נובעת מהקושי שלי לחפף דברים. את החומר אנחנו לומדים ממש על קצה המזלג, והרבה דברים לא מוסברים, ואני חופרת לפעמים בלי סוף (מזל שיש גוגל) בנסיון להבין למה. ככה אני מאבדת די הרבה זמן, ורק לפעמים יוצאת מורווחת עם קצת יותר הבנה לגבי ה"למה" שגם עוזרת לזכור - כי הגיון הרבה יותר מדבר אליי משינון.

בכל מקרה, לבחינה הזו לא היה לי ממש כח, ולמרות שלמדתי כבר מיום שבת לא ממש נכנסתי לזה ואתמול והיום הייתי קצת בהיסטריה של "אין לי מושג מהחיים שלי" שרק עושה את הכל גרוע יותר.

אני מגיעה לבחינה, מתבדחת עם המרצה, שאומר לי, לפחות בן-אדם אחד הגיע, ולמה לא ניגשתי לבחינה בינואר. כמו שחשבתי, היינו בדיוק שלושה אנשים. הלחץ שהכנסתי את עצמי אליו (ושוב, סתם) היה לשוא, ורק הקשה עליי להתמודד עם המבחן (צפוי, ידוע מראש ובכל זאת קשה מאוד לצאת מזה).

את הבחינה סיימנו בתוך פחות משעה, והמרצה תיקן לנו את הבחינות במקום ונתן לנו את הציונים. לא רק שעברתי, גם הוצאתי את הציון הגבוה מבין השלושה - 7.5. אני ממש מרוצה מעצמי, ומקווה שלהבא אלמד מזה (אבל משום מה נראה לי שלא) לא להכניס את עצמי ללחץ מיותר.

עכשיו נשארה רק בחינה אחת לסיומה הפורמלי של השנה הזו - אופתלמולוגיה ווטרינרית, או בעברית מדוברת רפואת-עיניים לחיות.

לילה טוב,

CrazyVet

אם אתמול היה משעמם, היום היה פשוט מת. כמו אתמול, ראינו איזה שלושה כלבים עם לישמניה, כולם במצב די ירוד, ושלושה או ארבעה כלבים שהגיעו לחיסון. אולי השבוע הזה כל כך יבש כי עכשיו כולם בחופש.

סיימנו לקראת שתיים, והלכתי לחטוף סנדוויץ' זריז לפני ישיבת ההערכה, שנקבעה לשלוש. המשוגעת לא יכלה להגיע, אבל מ', נציגת הקבוצה השנייה הגיעה. אין לי בעיה לומר את כל מה שאני חושבת, אבל אני מרגישה יותר בנוח כשיש עוד מישהו יחד אתי.

אז על מה דיברנו - על הבחינה האיומה בכירורגיה, ועל המודול שכולל משמרת של 36 שעות ברצף. ועל הציונים והממוצעים שירדו אחרי שעברו לשיטת ניקוד מספרית לפני שלוש שנים, במקום שיטה של 1-4*. ועל המודולים והבעייתיות בלוחות הזמנים ועל עוד הרבה דברים שאני כבר לא ממש זוכרת. הישיבה הייתה די רגועה, בלי יותר מדי אירועים מיוחדים, וטוב שכך.

אני מאוד מעריכה את הישיבות האלה, וחושבת שהן מאוד חשובות לשיפור תהליכים באוניברסיטה. תמיד עצוב לי לשמוע מהסטודנטים, שתמיד מקטרים, שאין טעם לנסות לשנות ושהדברים תמיד היו כפי שהם, ותמיד יהיו כך.

* 1- עובר, 2- טוב, 3- מעולה, 4- מצטיין.

אז מה למדתי בשנה האחרונה?

• שכלב יכול לחיות בלי חצי לסת, חצי חוטם, קצה האף, הזין, חצי מהמעי הדק, כל המעי הגס (אבל לא שני האחרונים יחד), רגל אחת, כליה אחת, חצי קנה נשימה, חצי ראה, שק הלב, הטחול, חלק מהכבד והאוזניים ועוד להיות שמח.
• שמשום מה, וטרינרים תמיד מתחתנים עם וטרינריות. כל המרצים שלי נשואים למרצות (ולהפך).
• שלפעמים, לא משנה מה תעשה, הכלב מת.
• וכולם מתים בסוף.
• שכלבים הם חיה די טיפשה. הם יאכלו הכול, כולל סודה קאוסטית.
• וגם חתולים, אבל קצת פחות. הם רק אוכלים חוטים וקופצים מהקומה השביעית (ושוברים את האגן בדרך).
• שאיכשהו אפשר להחזיק 36 שעות ברצף בתורנות בבית חולים, ועוד לחזור אחר כך ברכבת הביתה (שעה), ורק אז לאכול בפעם הראשונה זה שלושה ימים ארוחה חמה.
• שרופאים פנימיים יודעים הכול, אבל לא מתקנים כלום. לעומת זאת מנתחים לא יודעים שום דבר, אבל מסדרים הכול בסוף (לטענתו של המרצה). כנראה בגלל זה יש כזו שנאה בין פנימאים למנתחים.
• שאם לא היו קיימים כלבי רועים גרמניים (וגם בוקסרים, בולדוגים וקוקרים) לא הייתה פרנסה לווטרינרים.
• שעדיף להיות המנתח בקליניקה שתהייה לך. המנתח מכניס הכי הרבה כסף. תמיד.
• שכמעט כל דבר אפשר לפתור בטיפול עם סטרואידים.
• שניתוחים אורתופדיים הם בעצם סוג של "עשה זאת בעצמך" - יש לך מקדחה, מברגים, ברגים, חלקים ממתכת…, רק בלי תוכניות. פותחים, מסתכלים ואז אומרים "כרמן, תביאי לי חתיכה בגודל כך וכך, ושלוש-עשרה ברגים, טוב, שיהיה 14. וסיגריה.".
• שבלי האחות הראשית בבית-החולים, אף אחד לא מוצא את הידיים והרגליים (אבל ככה זה בכל מקום).
• שהכלבים מתוכננים רע - יש להם עצם בזין, וזה עושה להם הרבה מאוד בעיות.
• שסוסים הם פשוט עולם אחר. כל מה שעובד עם החיות האחרות, הורג ת'סוס.
• שניתוחים מסובכים (למשל ניתוחי ושט) צריך להפנות לאויב הכי גדול שלך.
• שאין מצב ששלושה מרצים שמלמדים על אותו הנושא (מנקודות מבט שונות) יסבירו את אותו הדבר, ויסכימו בינהם.
• שגם אותו המרצה יכול לסתור את עצמו שלוש פעמים בשיעור אחד.
• שמבחנים בשעה שלוש אחר הצהריים הם הדבר הכי נורא שקיים. במיוחד בחודש יוני, בלי מזגנים.
• שאם לא נזהרים עם העירוי, החתול יכול להפוך לכדור עם אוזניים.
• איך נשמע חתול עם אסתמה.
• ואיך נשמע כלב שעושה Reverse Sneezing.
• שמחלות מידבקות של חזירים ממש לא מעניינות אותי. וגם לא אלה של עופות, ארנבים או עזים.
• שאני לא רוצה לעבוד בקליניקה. ובטח לא להיות מנתחת. גם משהו.

והכי חשוב - גם לדברים הכי גרועים יש סוף, והוא יכול להיות טוב. נכון לעכשיו, עברתי את כל הבחינות של שנה רביעית, ונותרו לי רק שתיים לספטמבר - אופתלמולוגיה ואנטומיה קלינית (לא ניגשתי במועד א', אז צריך לעשות מועד ב').

סופסוף קיבלתי תשובה לגבי המלגה. אמנם שלושה חודשים אחרי כל הסטודנטים שלומדים אתי, אבל הרבה יותר טוב משנה שעברה, אז קיבלתי את התשובה בסוף יולי.

זו השנה השלישית שאני מקבלת מלגת לימודים מלאה. המלגה השנה כוללת 3171 יורו ואת דמי ההרשמה ללימודים (עוד בערך אלף). איזו הקלה (כלכלית).

בלי להיכנס לסיבות ללימודי בספרד, המלגה היא אחד הבונוסים הנחמדים (אין מצב שהייתי מקבלת כזו מלגה נדיבה בארץ).