היום התחלתי את הפרקטיקה. ההרגשה הכללית שלי הייתה כמו בצבא, טופס טיולים שכזה, רק בצרפתית מהירה במיוחד ותחושה של תלישות. לא נעים במיוחד. החזקתי את עצמי במחשבות על הפרספקטיבה, ואיך בעוד שישה שבועות ההרגשה המזופתת הזו תיראה לי כמדע בדיוני.

ולמה טופס טיולים? כי כמו בצבא, קודם כל חיכיתי אצל הש"ג שייתנו לי להיכנס וינפיקו לי אישור כניסה. אחר כך באה המזכירה של המנחה שלי לאסוף אותי מהש"ג, וישבתי וחיכיתי (בסבלנות) שהוא יסיים את שיחת הועידה ויסביר לי קצת מה כל הסיפור. ככה התחילו ההסברים, ועד עכשיו לא ממש ברור לי אם הפנמתי את כל האינפורמציה. כל כך הרבה אינפו בכל כך מעט זמן פשוט גורמת לקריסת מערכות כללית אצלי. ואז, הלכנו לאכול. בשתיים-עשרה בצהריים. לצרפתים יש שעון ביולוגי מוזר. אחרי כל זה, קיבלתי עוד קצת הסברים מאת מנהלת הפרויקטים באירופה ומהווטרינרית שאחראית על בריאות בעלי החיים שמשמשים בניסויים, אישורים של ועדות אתיקה וענייני סניטציה. ואז, ללכת לפגוש את האנשים במעבדה. משם ללכת למשאבי אנוש, לקבל ניירות ולחתום על עוד כמה (לדוגמא, שאני מתחייבת לא לעשות שימוש פרטי באינטרנט), לקבל הסברים על איך הכל עובד (ולהבין בערך חצי, כי הכל בצרפתית עם מבטא מוזר ומאוד מהירה). להמשיך לאבטחה, ולראות שם סרט על האבטחה במתקנים (את הסרט דווקא הבנתי יופי). שוב חתימות. משם ללכת למרפאה, לתת להם להציץ בפנקס החיסונים שלי, ולגלות שאני צריכה לחזור מחר שוב, ובעוד שבועיים, כשיחזור הרופא, שוב. ורק אחרי כל זה, לחזור שוב למעבדה ולראות חצי שעה מהעבודה האמיתית.

נו, שוין. ימים ראשונים תמיד כאוטיים, לא?

עברו יותר משש שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במונפלייה. בשתי הפעמים שפקדתי את העיר, עברתי בה לרגע, מחליפה רכבת מהירה ברכבת מקרקשת ורעועה, או להפך. ועכשיו, שש שנים מאוחר יותר, אזכה באמת להכיר קצת את העיר הזו, בתקווה לגלות שיש בה יותר מאשר תחנת מעבר בין ה-TGV לכיוון פריז והרכבות שנוסעות לבארסה.

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר - וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת - אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].

עוד כשהתחלתי ללמוד, ידעתי שתמישהו היום הזה יגיע. הביקור בהלתי נמנמע בבית מטבחיים. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. היום ביקרתי לראשונה בבית מטבחיים של חזירים, קרוב לוויק, בירת עיבוד החזיר של קטלוניה. הם כל כך חזקים בזה שבנו איזור תעשייה שלם סביב קבוצה של בתי מטבחיים, בעיקר של חזירים.

לא אכביר מילים, את התיאורים הפלסטיים אני שומרת לפוסט מאוחד של הביקור הנ"ל והביקור הכפול (שני בקרים) שעוד מחכה לי, בעוד שבועיים בדיוק. רק אספר לכם שזו הייתה החוויה הגרועה ביותר בחיים שלי, שמעולם לא הרגשתי כל כך להיות בן-אנוש, שהתביישתי בהתנהגות הנצלנים והאכזרית הזו. מאחר שלחזור לצמחונות מלאה זו לא אופציה בספרד (יש פה רק סוג אחד של גבינה רזה, וגם הוא עם 7% שומן!( החלטתי שאת הבשר נתחיל לקנות בחנויות טבע, שאני לא מוכנה להשתתף כלכלית באכזריות כזו.

בינתיים, אני הולכת לשטוף מעליי את ניחוח המוות. אתם יכולים להנות מהסרטון הנ"ל, ההיתוך הקר מעולם לא קלע כל כך להלך רוחי ברגע נתון כלשהו

היום הייתה הפרקטיקה הראשונה בקורס טכנולוגיית חלב, והכנו חלב דל שומן, שמנת, וחמאה. את החמאה הכנו כהכנה לפרקטיקה הבאה, בה נכין גלידה. הקורס עצמו קצת צפוף וגדוש, אבל לפחות הפרקטיקה כיפית מאוד.

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אתם נכנסים לחדר קטן, ועל השולחנות השחורים אתם מוצאים מיני כבלים ורצועות קשירה, ווים, קרסים, מחטים ענקיות וגם כמה מכשירי עינויים ענקיים, שקשה לכם לדמיין מה חשב המוח החולני שעיצב אותם. ליד הדלת עומד גם מין מתקן מוזר שיושב בו תיש מת. נשמע לקוח מסרט אימה על כת השטן?

עכשיו דמיינו את החדר הזה בקומה השנייה של הפקולטה הווטרינריה, והכל יראה אחרת.

נושא הפרקטיקה של היום - מכשירי מיילדות בחיות גדולות. כי אין מה לעשות, כדי למשוך עגל ששוקל חמישים קילו (בלי שלייה) צריך להפעיל הרבה כוח. אם אתה צריך לעשות את זה לבד, אתה יכול להשתמש בג'ק מיוחד. באמת. זה היה אחד מהמכשירים הגדולים והאימתניים. חוצמזה צריך איכשהו לקבע את הסייח או את העגל, ובשביל זה קיימות השלשלאות. לפעמים אתה לא מצליח לתפוס את הראש, או את האגן של הרך-שעוד-לא-נולד. מאחר והלידה מסובכת, יש לו סיכוי טוב לצאת כבר ז"ל. אז מה זה כבר משנה לתפוס אותו עם קרס אימתני בפה, בעין או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע בו קרס? ולבסוף, אם אתה לא מצליח להוציא אותו כדרך הטבע, יש לך מכשיר אימתני שמנסר עוברים. איך קוראים לו? פטוטום. מנסר-עוברים. מפחיד. והמחטים הענקיות? כדי לתפור את שפתי הפות של הפרה, אם היא סובלת מצניחת רחם.

אבל בסך הכל הייתה אחלה פרקטיקה, רק בגלל המרצה. אשה מדהימה. נכה בכסא גלגלים לאחר תאונת עבודה שלא מוותרת על שום דבר בגלל הנכות, גם לא על השחייה בברכה. וחוצמזה אני מחבבת את ההשקפות שלה בנושא רפואה הוליסטית.

המשוגעת ואני צלמנו כמה ממכשירי העינויים האלה (אפילו המרצים מתייחסים אליהם בשמות כאלה, אז למה שאני "אכבס" אותם?). כשהיא תעביר לי אותן, תזכו להציץ באוסף האפל.

היום בפרקטיקה חלבנו עז. וגם כבשה. ושיחקתי עם הגדיים שנולדו לפני שבועיים. גדיים קטנים הם גורי המשק החמודים ביותר, סקרנים, קופצנים ומשחקים עם כל דבר. כבר עכשיו יוצאות להם השיניים הראשונות, והיניקה שלהם כבר קצת מכאיבה.

מעניין, רפלקס היניקה נשמר חודשים ואפילו שנים, ועזים בוגרות יכולות לנסות לינוק. עז אחת ניסתה לינוק את האצבע שלי, ודי נשכה אותי. והן גם מנסות לשתות חלב. העז שחלבנו ניסתה לשתות את החלב שלה עצמה. אסור לתת להן, כי זה יכול לגרום ליופי של שלשול בחיה בוגרת, שמערכת העיכול שלה לא מותאמת לעיכול חלב.

ועכשיו - לישון. 12 שעות מחוץ לבית עייפו אותי לחלוטין. לילה טוב.