עברו יותר משש שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במונפלייה. בשתי הפעמים שפקדתי את העיר, עברתי בה לרגע, מחליפה רכבת מהירה ברכבת מקרקשת ורעועה, או להפך. ועכשיו, שש שנים מאוחר יותר, אזכה באמת להכיר קצת את העיר הזו, בתקווה לגלות שיש בה יותר מאשר תחנת מעבר בין ה-TGV לכיוון פריז והרכבות שנוסעות לבארסה.

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר - וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת - אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

במחלקה בה אני "עובדת" במסגרת המלגה לשיתוף פעולה יש כל מיני פרויקטים. אחד מהם הוא הפרויקט של בנק עוברים של ארנבות. קצת רקע: פה בספרד (וגם בצרפת) מקובל לאכול ארנבים, ולכן ארנבים, כמו כל חיית משק, מורבעים בצורה היעילה ביותר לייצור בשר, כלומר באופן מאוד אינטנסיבי. הרעיון הוא ליצור בנק של עוברים עם גנטיקה טובה וללא מחלות שיכולות לגרום לנזקים כלכליים קשים לחווה המגדלת. עד כה הרקע, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.

ביום ששי היה לנו יום עוברים. ביום כזה מביאים את הארנבות, ממיתים אותן, מוצאים את הרחם והשחלות שלהן ואוספים את העוברים, שמאוחר יותר מוקפאים בחנקן נוזלי. כבר השתתפתי, באופן חלקי, ביומיים כאלה, אבל עוד לא הייתי מההתחלה, כלומר בחלק שבו הורגים את הארנבות וכל זה.

זו הרגשה מאוד מוזרה להחזיק חיה ולדעת שהיא עוד רגע תמות. לראות ארנבת לבנבנה, עם פרווה רכה, ולהחזיק לה את הראש בזמן שמזריקים לה חומר המתה. בראש אני יודעת שהארנבת לא סובלת, בטח הרבה פחות מאשר הארנבות שמגיעות לבית המטבחיים ושם ממיתים אותן למטרות אחרות. בכל מקרה הן כבר זקנות (המלטה שישית או שביעית, בדרך כלל) כך שאם הן לא היו מגיעות למעבדה שלנו, הן היו נשחטות לבשר, במקרה הטוב.

כל העניין הזה גרם לי לחשוב, שוב, על הנושא של שימוש בבעלי חיים במחקר, בעיקר מבחינת ההרגשה האישית שלי. רציונלית אני יודעת שיש צורך במחקר בבעלי חיים. נכון, ישנן הרבה שיטות מחקר שיכולות לשמש תחליף חלקי לניסויים מסוימים, אבל כשצריך לראות את התמונה הכללית, את התפקוד של אורגניזם כשלם, לא ניתן לעשות זאת עם צלוחיות פטרי. אבל רגשית, מוסרית, אישית, הרגיש לי מאוד מוזר וקשה להחזיק את הארנבת, ולדעת שאלה שניותיה האחרונות, לראות את העפעוף האחרון, ולהתמודד עם השגרתיות שברגע. אני לא יודעת מה עבר לאנשים שעבדתי איתם אתמול בראש, בזמן שאני חשבתי על הדברים האלה, אבל הייתה לי הרגשה שזו עוד מטלה שגרתית שצריך לעשות, לפחות מבחינתם. אני לא רוצה להיות ככה, אבל אולי אני אסיים עם אותו היחס לעניין, כתוצאה מהרגלים של שנים.

מה אתם חושבים? איך אפשר להתמודד עם סוגיות כאלה בלי להפוך אותן לשגרה?