אתמול אירחנו לארוחת ערב את ג'ורדי ואנה, חברים של הזוגי דרך חבר שלו מהלימודים. כמעט אחרי שש שנים פה (שבע וקצת לזוגי) סופסוף יש לנו חברים קטלניים אותנטיים, משימה קשה לפעמים - הקטלניים מאוד סגורים (אפילו ג'ורדי ואנה מודים בזה). הארוחה הייתה מוצלחת ביותר - הרבה יין לבן משובח, קאווה נהדרת (שג'ורדי ואנה הביאו). ישבנו עד שלוש לפנות בוקר, למרות שאנה התחילה לעבוד מוקדם (מצילה בקיץ, מורה בחורף).

הזוגי בישל, כרגיל, ואני הכנתי את הקינוח. למנה ראשונה הוא הכין חציל ביוגורט עזים וטחינה, וגם קלמאר עם פלפלים קלויים. זו הייתה הפעם הראשונה שהכנו קלמאר בבית, כך שהתוצאה לא הייתה אופטימלית, אבל בהחלט טעימה. למנה שנייה, שד ים ותפוחי אדמה דקיקים (מנדולינה* מנדולינה…) בתנור, יאמממי.

ולקינוח, הכנתי טירמיתות. עכשיו התותים פשוט נהדרים, ולאחרונה הכנתי כמה פעמים תות במסקרפונה, אחד התענוגות היותר שחיתותיים, אבל רציתי לצרף לתות קצת משהו אלכוהולי בלי להרוס את המרקם של הגבינה. הפתרון - להסב את המתכון הנהדר לטירמיסו, לטירמיתות. שכבה ראשונה של ביסקוטי סבויארדי ספוגים ביין מתוק. רציתי מוסקט אבל לא מצאתי, אז ערבבתי מנזנייה (Manzanilla), סוג של שרי מדרום ספרד, עם סוכר וניל, כי למרות ההמלצה של המוכר בחנות, המנזנייה בכלל לא מתוקה, אלא דומה יותר לוורמוט חלש. אחר כך סידרתי שכבה של תות פרוס (מנדולינה אהובתי), ואחריה, שכבת קרם מסקרפונה ממותק קלות עם חלמון ביצה. עוד שתי שכבות כאלה, ולמקרר ללילה. קצת לפני ההגשה קישטתי בחצאי תות מלמעלה.

בשיא הכנות, הטירמיתות דורש מקצה שיפורים. הביסקוטי יצאו רטובים מדי, מה שהקשה על ההגשה. למרות ההתפרקות הקלה, הטעם היה פשוט חלומי, כך שהעניין הוא בחלקו אסטתי. נקודות לזכור בפעם הבאה - להרטיב פחות את הסבויארדי, איכשהו, ולדאוג למצוא בקבוק מוסקט, יותר מתחבר לי.

ואי אפשר בלי כמה תמונות, נכון?

*קיבלנו מנדולינה במתנה מדודתו של הזוגי כשאמו באה לביקור לפני כשבוע. איזה כיף!

בפקולטה שלי יש מסורת לחגוג בסוף אפריל את האנימלדה, חגיגה (בעיקר) עבור מסיימי שנה חמישית. זו חגיגה שנמשכת יום שלם ומאורגנת על ידי תלמידי שנה רביעית, והשנה, המחזור שלי מסיים, כך שזו השנה שלנו.

את הבוקר התחלנו בארוחת בוקר שארגנו עבורנו ה"רביעיסטים" ואחר כך הקרינו את הסרט "שלנו", שארך שעה וחצי (!). הסרטים האלה מתארים את הווי הלימודים בסדרה של מערכונים (לפי שנות הלימוד), אבל עם הרבה קריצות לסרטים, סדרות טלוויזיה ושאר אלמנטים תרבותיים מקומיים, כך שנראה לי שזר לא יבין. איכשהו, תמיד מופיעה איזושהי התייחסות למלחמת הכוכבים, אולי בגלל שתמיד המפיקים הם מהסוג היותר, איך נאמר, פריקי. באמצע הסרט, אחד הקטעים על שנה שלישית היה מערכון של קרמיט ועוגיפלצת, כשקרמיט מסביר לעוגי על הקורס בטכנולוגיית מזון (אחד הקורסים השנואים ביותר בתוכנית הלימודים), ואומר לו: "אלה הסיכומים של CrazyVet*, שבלעדיהם אי אפשר להבין כלום בשיעור וחייבים אותם בשביל לעבור". זו הייתה ההתייחסות היחידה למישהו מהמחזור בשמו, כך שהסמקתי כמו עגבנייה (עד כמה שהעור שלי מאפשר לי להסמיק, ומזל שהיה חושך).

אחרי הסרט יש ארוחת צהריים של נקניקיות ושאר מוצרי חזיר בבישול חלקי (שאותי אישית די מפחיד, היגיינה והכל) וקונצרט, ואחריו הג'ימקנה, שהיא בעצם סדרה של משחקים קבוצתיים בסגנון "לדחוף את הראש בקערה של קמח ולחפש סוכריה" רק על מטאמפטמינים פלוס עירום. אני אף פעם לא התחברתי לקטעים האלה, ועוד סבלתי מכאב ראש כך שהחלטתי לחזור הביתה ולנוח קצת, ולהתכונן לערב הארוך שעוד חיכה לנו.

גולת הכותרת של היום היא ארוחת הערב החגיגית, פלוס קבלת פנים, במלון, עם כל המחזור וחלק מהמרצים ואחריה המסיבה הגדולה, היא האנימלדה בכבודה ובעצמה.

הנסיבות מחייבות, ולכן אפילו הלכתי למספרה כדי שהספרית הקבועה של הזוגי (הספר שלי היה עסוק) תסדר לי את השיער באופן שהולם את האירוע. השמלה שבחרתי, לאחר שהחלטתי לא לתפור אחת במיוחד (סטרס, זמן וכל זה) היא שמלה ירוקה שסרגה אמי לפני 35 שנה במסרגה אחת (קרושה). אבל לא מספיקה שמלה, צריך גם "אביזרים", לא? כך שלפני הנסיעה לאיביזה קניתי חוט כותנה עם נגיעות משי בירוק וטורקיז, וסרגתי ממנו שאל משולש עם דוגמא עלעלית, שתואמת את השמלה. נשאר לי חוט, כך שהחלטתי להכין גם תיק, סרוג בדוגמא זהה לשאל על בד משי מרופד שתפרתי בעצמי. וכדי להשלים את הלוק, תפרתי מאותו הבד של התיק תחתונית כמו של פעם (שסיימתי לתפור באחת בלילה יום קודם), כי לשמלה יש הרבה חורים, וגם הכנתי תכשיט בצבעים תואמים. כפי שאמרתי לאמי היקרה, מעבר לעובדה שהקומבינציה עצמה הייתה מוצלחת ביותר, גאוותי הגדולה הייתה שכל כולה (למעט ההלבשה התחתונה והנעליים, כמובן) הייתה מאה אחוז עבודת יד מקורית.

למלון נסענו במונית נורה, קרלוס ואני. הגענו בתשע וחמישה, וחשבנו שנהייה מהראשונים, מכיוון שהדייקנות הספרדית ידועה לשמצה וחוצמזה יש הצהרה כלשהי באיחור מכוון. ובכל זאת מצאנו כבר קבוצה גדולה מול הכניסה, וכהרגל הספרדי עמדנו מולה וקשקשנו לפחות חצי שעה. ספרדים, לכו תבינו.

שלב ראשון: אפריטיף. מיני מתאבנים ושתייה, אלכוהולית כמובן. באורח מפתיע לא היה לי תיאבון כלל (חוסר שינה לילה קודם?) ואולי טוב שכך, כי גם כך התקרובת לא נראתה מי-יודע-מה לטעמי (הרבה חזיר, בלי ירקות…). עם כוס יין לבן יבש ביד סיירתי בין האנשים, שאת חלקם קשה היה להכיר בחליפה/שמלת ערב. בדיעבד, ההחלטה להפקיד את גורל שערי בידי הספרית הייתה נכונה, מאחר ולא נצפה ראש אחד ללא מבנה ארכיטקטוני מפואר מורכב עליו. קצרתי מחמאות על ההופעה, והשבתי מחמאות (לפעמים רק מתוך טאקט, לא אופייני לי אולם נובלס אובליז', לא?). קצת סמול טוק, עם החברים וגם עם הפרופסרים. אני חושבת שהם התרגשו לא פחות מאיתנו, כי בעצם הנקודה הזו מסמלת את סוף הלימודים, הרבה יותר מכל בחינה אחרונה, בין היתר כי אין לנו "טקס סיום" עם חלוקת תעודות וכולי. אני חייבת לציין שההרגשה הזו, של לעמוד בדיוק בנקודה בה אפשר להרגיש, פיזית, את השינוי מתרחש, את המעבר בין פאזות בחיים, היא מטלטלת ומרגשת כאחד, ואיכשהו, אפילו שיודעים שהסוף קרוב אולם עדיין לא הגיע, אי אפשר שלא לחוש מעט נוסטלגיה.

אוכל, קדימה אוכל. כמו האפריטיף, גם האוכל עצמו לא היה מדהים. אבל חוסר התאבון שלי עזר, והסתדרתי אפילו עם המנה שלי למרות שהייתה קטנה באופן מביש ביחס למחיר (63 יורו לאדם). בין המנה הראשונה לשנייה ואחרי הקינוח הכריזו על ה-Misters וה-Misses של המחזור. אני ציפיתי לקבל את מיס רשימות (כי הרשימות שלי העבירו לא מעט סטודנטים במחזור, וגם במחזורים אחרים) אולם צחוק הגורל העניק לי את התואר (המפוקפק?) מיס "תעזוב, אני אעשה את זה" במקום**, למרות שאני בוחרת לפרש את זה בעצם כ-"מיס יוזמה". את התואר חלקתי עם אלכס, שאני שומרת לו פינה חמה בלב כי מזמן, בשנה ראשונה, שהיה לו שיער פרוע כזה הוא הזכיר לי את אחי הקטן. מיכאלה (AKA המשוגעת) זכתה בתואר מיס "רדיו פאטיו", היינו מרכז המידע לכל צורכי הרכילות שלכם (כמובן, שזו זכיה בזכות, כי היא אכן כזו). לאיה הוכתרה כמיס פאשן, קונסטנצה, מיס "מלח הארץ"***, ושרה מיס "יש סרט עבורך", כסמל לכל אלה שלא הוכתרו מיס או מיסטר. כך שהקבוצה שלנו הייתה די מעוטרת סרטים. בסיום הטקס המרצים חילקו לכולנו סרטי מחזור, ואת שלי קשר לי הדיקן, שהוא גם המנחה שלי במחלקה.

בין לבין, דאגתי להצטלם עם החברות הקרובות ועם שאר אנשים שחשוב לי לזכור. אני יודעת שרוב הסיכויים שעם תום הלימודים, יאבד לי הקשר עם רובם, כמו היינו זרעים שנפוצים לכל עבר עם הרוח.

אחרי לא מעט זמן (אובייקטיבית, כי אני הרגשתי שהופס, נגמר) הסתיים החלק הפורמלי של הערב, והגיע החלק החייתי. השתנענו כולנו ברגל לכיוון המקום בו נערכה המסיבה, ואחרי שהתאספנו כולנו מול הכניסה, נכנסנו לצלילי We are the champions, כשאלכס בן-זוגי לתואר, מלווה אותי (פרט קטן שרק אנחנו היינו מודעים אליו, נראה לי). למרות שזו ה"מסיבה שלי", לא הצלחתי להרגיש מחוברת. הרעש, האורות המהבהבים והצפיפות הגדולה פשוט הלחיצו אותי.

התארגנו, כל הקבוצה, לטקס הענקת הסרטים הפרטי שלנו, רעיון שהגתה נורה בשלבים הראשוניים של הבחירות למיסטר'ס ומיס'ס, בשיטת ה"גמדים וענקים" (פה קוראים לזה חבר בלתי נראה), כדי שכולנו נהייה מיס'ס. הסרטים היו מושקעים מאוד, יפים וקולעים לאישיות של כל אחת ואחת. הייתי מפרטת את הסרט של כל אחת ואחת, אולם זו הרבה אינפורמציה, ששוב, זר לא יבין. רק אספר שהכנתי אני ללאיה, שהיא תושבת ברגה, סרט שחור עליו רקמתי במכונה אותיות כתומות-נחושתיות (בשני חוטים) את התואר Miss Patum, שהרי לאיה תמיד מספרת על ה-Patum, החגיגות הידועות של ברגה, שופעות אש וזיקוקים, לכן האותיות המשולהבות. את הסרט שלי הכינה נורה, שהכתירה אותי מיס גוגל, למרות שניחשתי את התואר עוד הרבה קודם, באינטואיציה והיכרות איתן, ואיתי^.

כשסיימנו את טקס הענקת הסרטים, התחיל הסטריפטיז^^, אחת מאבני הפינה של חגיגות האנימלדה. קודם התחילו הבחורים, ואחריהם, הבחורות. ובסוף המופע, נורה ואני החלטנו לחזור הביתה. עד אותו הרגע כבר מעדתי שלוש פעמים, כמעט נפלתי והצלחתי איכשהו למעוד ולתקוע לעצמי את עקב הנעל באמצע הרגל השניה, פשוט כי לא ראיתי כמעט כלום בין העשן והתאורה העמומה. החלטנו לחפש את כריס, להגיד שלום ולהמשיך הביתה, אודיסאה בפני עצמה בים האנשים השיכורים (לפחות חלקית) עם ראות גרועה ורמות סטרס שמרקיעות שחקים (מבחינתי). ההסבר לפרישה המוקדמת הוא פשוט - אני לא בהביטאט שלי, וכשמוציאים אורגניזם מההביטאט שלו, הוא סובל סטרס שפוגע בו קשות. הייתי צריכה לצאת משם, בדחיפות.

מונית, והביתה. אפילו לא טרחתי לפרק את הקונסטרוקציה על הראש שלי, לנקות איפור או לצחצח שיניים. קרסתי למיטה עם צלצולים באוזניים, אבל בכל זאת עברו אי אילו רגעים עד שהצלחתי באמת לישון, גם כי היה לי חם ובעיקר כי רצו לי הרבה מחשבות בראש, ותחושות בגוף. לא יכולתי להתעלם מהעובדה שזהו, הסתיימה תקופה בחיי, לטוב ולרע. ונכון, כל סוף הוא התחלה חדשה, מרגשת, אבל גם קצת מעציבה, כי בהכרח היא מחייבת פרידה מחלקים מסוימים בחייך, וויתור, שינוי או הסבה של פנים מסוימים בהוויה האישית. עכשיו רק נותר לחשוב, ולהחליט סופסוף, מה הלאה.

*כמובן שהם השתמשו בשמי האמיתי, ולא בניק, אבל אני עדיין לא מוכנה לחשיפה כזו.
**אני מתנחמת בכך שהזכירו את הרשימות שלי בסרט, מלים חקוקות ב-DVD נשארות יותר זמן ממלים על סרט בד שנפרם, לא?
***בתרגום חופשי, הביטוי המקורי הוא "חתיכת לחם", לא נראה לי שהוא בעל משמעות כלשהי בעברית, לא?
^ איזה יום בארוחת צהריים אמרתי להם, אני מתארת לעצמי שתכתירו אותי מיס גוגל. אח, האינטואיציה. הייתי צריכה למלא לוטו באותו היום?
^^אני מעריכה שיהיה וידאו ביוטיוב, מבטיחה לעדכן…

עבר כבר כמעט שבוע מאז שהזוגי ואני חזרנו מאיביזה, אבל רק עכשיו אני מוצאת את הזמן לכתוב קצת על החוויה. כמו תמיד, התעקשתי לטפל בזוטות, כמו להעלות את התמונות לפליקר, במקום לכתוב. אולי מתישהו אלמד את הלקח ואצליח להתמקד בעיקר, ולא בטפל. אולם, אפילו במקרים כאלה יש איזשהו נקודה חיובית, והפעם זו המפה שעליה שיבצתי את התמונות, כדי לנסות לזכור פחות או יותר מה מאיפה ומתי. לא על התמונות מופיעות על המפה, כך שמי שמעוניין בתמונות נוספות, מוזמן לבקר בפליקר שלי.

View Larger Map

את היום הראשון לטיול התחלנו בסימן לא מעודד במיוחד - השכמה עצבנית אחרי לילה ללא שינה (בגלל התקף שיעול שלא הסכים להניח לי, ובאופן עקיף גם לא הניח לזוגי לישון) ללפנות-בוקר של גשם זלעפות. אבל מייד כשיצאנו מהבניין המצב התחיל להתבהר, כשהצלחנו לתפוס מונית בדיוק מול הבית, הישג לא קטן בחמש לפנות בוקר כשיורד גשם כזה, ועוד עם נהג נחמד, הישג עוד יותר נדיר. הגענו לשדה, ותוך שלוש דקות סיימנו עם הצ'ק-אין, כשטיפלה בנו בחורה נחמדה מאוד שאפילו הבינה את האובססיה שלי להדפסה בשני הצדדים של הנייר. הטיסה יצאה בזמן, והזוגי התענג על ההזדמנות לצפות בזריחה מגובה העננים, ולהתרגש מהעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה שטסנו יחד. אפילו המערבולות לא ממש הפריעו לנו. 45 דקות, והגענו לאיביזה.

ירדנו מהמטוס, והלכנו ברגל (!) מכבש המטוס לכניסה לנמל התעופה. וזהו, אנחנו באיביזה. הסתכלנו קצת על השמיים, ואפילו ענן אחד לרפואה. מזג אוויר נהדר, גם אם קריר קמעה. הלכנו לאסוף את הרכב מסוכנות ההשכרה, וגילינו ששידרגו לנו את הקליו למגאן אקו-2 דיזל, חדש לגמרי. עוד נקודה לזכות הסוכנות, שלאט-לאט הופכת להיות הקבועה שלנו.

החלטנו להתחיל את הבוקר בארוחה קלה. עקב השעה המוקדמת, התפשרנו על מאפייה באחד הרחובות המרכזיים של איביזה העיר. סביר, ותו לא, אבל ממלא את הבטן לכמה שעות.

בלי מפה (עדיין), החלטנו לנסוע צפונה לאורך החוף. עברנו את סנטה אאולריה דס ריו (Santa Eulària des Riu), והגענו עד קאלה דה סאנט ויסנט. בשלב הזה בערך הזוגי הבין שאני צריכה מנוחה, אחרי שנרדמתי לרגע במכונית. התחלנו לחזור לכיוון איביזה, והמלון. את החדר במלון סידר לנו חבר של הזוגי, שלמשפחתו יש רשת מלונות בכל האי. את השם לא אציין, מאחר וההתרשמות שלנו הייתה די שלילית מהחוויה. תחילה נתנו לנו חדר עם שלוש מיטות יחיד, וכשביקשנו להחליף לחדר זוגי, אחרי שהתעקשנו, נתנו לנו חדר עם שתי מיטות זוגיות קטנות. את השנ"צ לא זכיתי להשלים, מאחר ובקומה שלנו היו בלי סוף ילדים בני חמש-עשרה שמשום-מה בחרו להעביר את החופשה שלהם במשחקי קלפים במסדרון, בצעקות ובדפיקות על כל הדלתות בערך. קצת אחרי שתיים, התייאשנו והחלטנו ללכת לחפש מקום לאכול. רצינו למצוא מקום מרשימת המומלצים שנתן לנו החבר של הזוגי, אולם ללא הצלחה. במקום זה, מצאנו מסעדה קטנטנה ליד הנמל, שלמרות שהגענו אחרי סגירת המטבח הוציאו לנו אנטרקוט (לזוגי) ודג נאה בשבילי. טיילנו עוד קצת בעיר, והחלטנו לנסוע לצד השני של האי לראות את השקיעה. קצת הסתבכנו, כמו תמיד, במיוחד עם השילוט הספרדי המשובח, אבל הגענו. ואיזו שקיעה.

אחרי ארוחת ערב די דלה במלון, ולילה מוצלח עוד פחות (הזוגי קיבל גב בצורה של בננה, ואני לא הצלחתי לישון מהרעש) החלטנו בבוקר למצוא מקום אחר. קיבלנו רשימת מלונות פתוחים ממשרד התיירות בעיר, וסריקה קצרה באינטרנט קפה מצאה לנו את הפנינה בה העברנו את שני הלילות הבאים. למקום קוראים קה סה וילדה מארג'ה (Ca Sa Vilda Marge), והוא מלון אגרוטוריזמו, כלומר מלון שפעיל בצד שטח חקלאי מעובד. למלון יש 6 חדרים, והוא יושב לצד 80 דונם מעובדים של אדון אנטוניו וגברת פפטה. המקום בדיוק נפתח, כך סיפרו לנו פביאן וקלייר, מפעילי המלון, זוג צרפתיים היפיים למדי שהעבירו את השנתיים האחרונות בעבודה דומה בתאילנד.

התארגנו בחדר, והתחלנו לטייל באזור. המלון ממוקם בפינה הצפונית-מזרחית של האי, קרוב לפורטינץ' (Portinatx). צהריים אכלנו במקום קטן באמצע הכלום (בערך) ונהננו מהשמש (אבל הזוגי קצת נשרף). צמוד מצאנו סופר קטן, שהתעלה על הסופר השכונתי שלנו בבארסה במבחר, כנראה בגלל האוכלוסיה הגרמנית הרבה בסביבה. החלטנו להתארגן על קצת גבינות, לחם שמן זית ועגבניות לארוחת הערב, עקב הקיצוץ בתקציב לאור המעבר למלון.

משם המשכנו לפורטינץ', שבעצמו לא מאוד יפה, אולם יש לו מעין לשון סלע שבולטת אל תוך הים. הקפנו את הגבעה הסלעית הזו בטיול שלקח לנו לא מעט, בגלל הסלעים המשוננים והנעליים הלא-מאוד-מתאימות שנעלתי. משם המשכנו לשתי קאלות נחמדות, קאלה צ'וקלר (Cala Xuclar), שהייתה מלאה במדוזות שקופות סגולות, וקאלה צ'אראקה (Cala Xarraca). מקאלה צ'ארקה נסענו בכביש קטן שמחבר את השטחים החקלאיים עם הכביש הראשי, במקרה ממש מול המלון שלנו. אחרי שסרקנו את האזור הקרוב, החלטנו לחזור לכיוון קאלה דה סאנט ויסנט ובדרך לראות את הכפר סאנט ג'ואן. כשהגענו לקאלה, התחלנו לטפס לכיוון פונטה גרוסה (Punta Grossa) לשון הררית שבולטת לים, וממנה יש תצפית יפה לכיוון החוף המזרחי וגם החוף הצפוני של האי. אכלנו ארוחת ערב במרפסת, ונהננו מכל רגע. בהחלט יותר טוב מסלט ובשר לא מזוהה (שהזוגי אכל, אני הסתפקתי בחסה וקצת עגבניות). פביאן אפילו הביא לנו שתי כוסיות סנגרייה לקבלת פנים, מחווה נחמדה וטעימה. אחרי מקלחת והתארגנות, ירדנו ללובי, שנראה יותר כמו סלון, וישבנו קצת עם פביאן. אני סרגתי, והזוגי דיבר איתו על כדורגל (כלומר על בארסה), ועל תיירות ועוד כל מיני דברים. הרגשנו שהבחור זקוק לשיחה, ולא הפריעה לנו הסקרנות והפתיחות, מאוד לא אופיינית לצרפתיים ממוצא קטלני.

את היום השלישי התחלנו בארוחת בוקר טרייה, שכללה ביצים (מהלול של פפטה), פירות טריים ומיץ תפוזים סחוט מתפוזים שנקטפו אותו הבוקר. אני חייבת לציין שזה היה המיץ הכי טעים אי פעם, אולי כי התפוזים ישבו על העץ חצי שעה לפני שהוא נסחט. אחרי סיור קטן בטרסות של אנטוניו, וטיול קטן על הריסות הבית הישן של המשפחה.

יצאנו לדרך, בידיעה שאנחנו חייבים למצוא פתרון למצב הזכרון במצלמה, כי הכרטיס היה מלא למדי גם אחרי שניפינו את התמונות הפחות מוצלחות בערב הקודם. התחלנו לנסוע בכיוון הכללי של סאנט אנטוני, בידיעה ששם נוכל למצוא כרטיס זכרון. נסענו דרך סאנט מיקל דה באלנסט (Sant Miquel de Balansat), ומשם לפורט דה סאנט מיקל (Port de Sant Miquel), כי יום קודם, כשהיינו בחוף של קאלה צ'וקלר, פגשנו זוג מבוגר ששאל אותנו איפה המערות נטיפים, ואחרי עיון קצר בברוז'ור שהיה להם ביד, שמו לב שהמערות נמצאות ליד פורט דה סאנט מיקל. מצאנו את המערות, אבל החלטנו לא להיכנס, גם בגלל שהכניסה הייתה 7.5 יורו לאדם, וגם בגלל שהסיור התחיל באחת, והשעה הייתה בערך שתיים-עשרה וחצי. צילמנו את הנוף הנהדר, את הבית על האי מול המפרצון בצבע כחול-טורקיז שקשה להאמין שהוא אותו הים התיכון של תל-אביב, והמשכנו הלאה.

באחת הפניות חזרה לכיוון פורט דה סאנט מיקל מצאנו כביש קטן שנוסע לכיוון החוף בניראס (Benirràs), והחלטנו לחתוך לכיוון ההוא. מצאנו חוף קטן, עם עוד שני אנשים שהוליכו שם שני כלבים, למרות השלט שאוסר על כניסת כלבים לחוף (בכלל, בכל האי מצאנו בלי סוף שלטים שאוסרים על כניסת כלבים, אפילו במקומות פתוחים כמו חופים). מצאנו שם גם מסעדה נחמדה, שעובדת רק בצהריים, אבל עוד היה לנו מוקדם לאכול אז המשכנו בחזרה לפורט דה סאנט מיקל.

פורט דה סאנט מיקל היה די מאכזב, מפרץ קטן אבל לא מאוד יפה עם כמה מלונות מכוערים. הגענו לשם בעיקר כדי לעיין בתפריט של אחת המסעדות המומלצות על ידי החבר של הזוגי, שגם פירט את המנה המומלצת במקום: פייש בוליט (Peix bullit), בתרגום מילולי, דג מורתח. זו מנה מקומית שמבושלת רק לפי הזמנה מראש, מדגים טריים שנקנים במיוחד. אבל התענוג עלה בערך חמישים יורו לאדם, ומאחר ותקציב המסעדות קוצץ, החלטנו להשאיר משהו לפעם הבאה ולהמשיך הלאה.

החלטנו לנסוע דרך סנטה גרטרודיס דה פרויטרה (Santa Gertrudis de Fruitera), כפר קטן במרכז האי, ולאכול שם ארוחת צהריים. החבר המליץ על בר שמגיש סנדוויצ'ים, ואכן המקום לא אכזב. סנדוויצ'ים מלחם טרי קלוי באש-עצים, עם קצת עגבניה ושמן זית (pan amb tomàquet), חמון בשביל הזוגי, וגבינה בשבילי. עם כוס יין לבן ובירה זו הייתה ארוחת צהריים קלה אבל משביעה, וזולה מאוד. הבאר התגלה כמקום ענק כשנכנסתי לשירותים, ובאחת הפינות מצאתי פסל של כבשה עשוי תלתלי כרסום מתכת. לא נראה בכלל משהו שכדאי ללטף, אלא אם מתכננים על חיתוך ורידים אוריגינלי.

אחרי סיור רגלי קצת בכפר (אותו הקפנו בעשר דקות, אולי) המשכנו לסאנט אנטוני, דרך כבישים קטנים. באחד מהכבישים האלה ראיתי זקנה שיושבת במרפסת וסורגת, ואמרתי לזוגי - אולי נשאל אותה אם היא מוכנה להצטלם אתי בשביל קבוצת הסריגה? הזוגי סירב בטענה שנתעכב יותר מדי זמן בזה, כי בטח אשב ואתחיל לסרוג איתה ובכלל לא נגיע לסאנט אנטוני… נו, שוין.

אחרי קצת חיפושים מצאנו חנייה בסאנט אנטוני, ואפילו כזו ללא תשלום. על סאנט אנטוני כתבו בלונלי פלנט שהעיר הזו קיימת כי גם חוליגנים אנגליים צריכים חופש מדי פעם. התיאור תואם לחלוטין את המציאות. לי היו פלאשבקים לתל-אביב, לטיילת שליד כיכר אתרים. אדריכלות חוף של שנות השבעים עם הרבה הזנחה מאכלת. אין לנו הרבה תמונות, מאחר והמצלחמה הייתה כבר עמוסה לגמרי, וחנויות הצילום היו סגורות. רק אחרי שסיימנו את הסיור, סימנו וי על ההצצה על קפה דל מאר (סביר, אבל לא יותר, נכון לרגע בו ראינו את המקום) וישבנו לשתות קוקטייל בווילה מרסדס (שבטח עוד כמה שנים תהייה מותג בדיוק כמו קפה דל מאר) והתחלנו לזוז בכיוון האוטו, מצאנו חנות צילום פתוחה. המחירים לכרטיסי צילום היו גבוהים מדי, כך שהחלטנו להוריד את התמונות לדיסק, בעלות של פחות מ-10% ממחיר כרטיס זכרון חדש.

חזרנו לרכב, ומשם המשכנו בחיפוש אחר סה קאפייה (Sa Capella), כנסייה שהוסבה למסעדה. המסעדה בכל מקרה הייתה סגורה (עד סוף אפריל, נראה לי), אבל רצינו לראות את המקום. כנסייה כפרית קטנה, שמוסבת למסעדה. רק באיביזה!

כבר היה מאוחר, אז החלטנו לחתוך לכיוון המלון. ובכל זאת, התפתינו בדרך להיכנס להציץ בחוף של קאלה סאלאדה (Cala Salada), אבל קצת הסתבכנו בכל הכבישים הקטנטנים חסרי השילוט, ולא הצלחנו להגיע לחוף עצמו. עצרנו בנקודה אחת לצלם, ממנה ראינו זוג שוטרים יושבים ושותים בירה על המצוק, וגם מעשנים משהו. מהצד השני ראינו את הבית של הדוקסה דה אלבה, בית עם חוף פרטי על צלע ההר ממול.

מקאלה סאלאדה חזרנו כבר די ישר למלון, עם עצירה קטנה לפיפי וקפה באיזה באר מגעיל בסאנט מתאו (Sant Mateu). ראינו שם שלוש גברות לבושות במיטב הבגדים, נכנסות לבאר כדי להזמין כוס תה קמומיל ולרכל על כל הכפר (כל 30 התושבים, זאת אומרת).

שוב התארגנו על ארוחת ערב של לחם, גבינות ויין, הפעם לא מקומי אלא בקבוק איירה (Yllera) מקסטיליה לאון, אחד החביבים עלינו ויין שפשוט מתאים לגבינות כמו כפפה ליד. אחרי ארוחת הערב שוב ישבנו ודיברנו עם פביאן, והמשכתי לסרוג את השאל שלי.

אחרי ארוחת הבוקר השלמנו את הסיור בחווה של אנטוניו ופפטה. ראינו את גן הירק, התרנגולות והיונים שלהם, וגם את הכבשה שבדיוק המליטה כמה ימים קודם עם הטלאים שלה, במכלאת ההמלטה. פביאן נתן לנו מתנה קטנה, שני תפוזים מהעץ וגם בקבוק מים קטן עם יין שמכין סניור אנטוניו. יצאנו לדרך בתכנון להגיע לאיביזה, אבל קצת לפני העיר, פביאן התקשר ואמר לנו ששכחנו את המעיל של הזוגי. אמא שלי תמיד אומרת שכשוכחים משהו בתת-מודע רוצים לחזור, ואנחנו לא מתכחשים - אנחנו רוצים לחזור לשם. הסתובבנו בכיכר הקרובה (כל האי מלא בכיכרות) וחזרנו לכיוון פורטינץ', הפעם דרך סן ראפל (San Rafel), בעיקר כדי לראות עוד חלקים מהאי. בסאן ראפל יש את המועדון הגדול בעולם (כך כתוב במידע התיירותי של האי), בעל קיבולת של 10,000 איש. ראינו אותו מבחוץ, והמשכנו הלאה.

בדרך ראינו את המסעדה שחיפשנו ביום הראשון ללא הצלחה, אבל בדרכנו חזרה החלטנו לאכול דווקא במסעדה עליה המליץ פביאן, קאן פפטה (Can Pepeta). ההחלטה התגלתה כמוצלחת במיוחד, אחרי שניסינו כמה מנות איביסנקיות כמו אנסלדה פאג'סה (Ensalada pagesa) למנה ראשונה, סלט תפוחי אדמה ופלפלים קלויים עם קצת בקלה מיובש למעלה, סופריט פאייס (Sofrit pagès), תבשיל כבש, עוף ונקניקים מתובל בזעפרן ומוגש עם תפוחי אדמה לזוגי ורודביו (Rodaballo, דג שטוח שאין לי שמץ מה שמו בעברית) בתנור בשבילי. הזמנו בקבוק קברנה סוביניון רוזה של אנאטה, פשרה צוננת וטעימה בין אדום ולבן. לקינוח הזמנו גריישונרה (Greixonera), מעיין פודינג כבד שעשוי מאנסאימדה (Ensaïmada, מאפה אופייני לאיים הבלאריים) יבשה מבושלת בחלב וביצים עם קליפת לימון וקינמון. כבד, אבל טעים…

אחרי ארוחה כזו, קשה לחשוב על על שום דבר, בעצם, חוץ מסייסטה. ובכל זאת אזרנו כוחות והמשכנו לכיוון איביזה, בכוונה לסייר בדאלט וילה (Dalt Vila), העיר העתיקה של איביזה, שהיא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו מאז 1999. הקפנו את החומות וסיירנו בסמטאות הצרות, ועם כל מדרגה הרגשתי את ארוחת הצהריים מכבידה עליי. למוזיאון הארכיאולוגי לא הגענו (כי הוא פתוח אחרי הצהריים רק משש עד שמונה), אבל סיירנו במוזיאון למורשת הערבית של איביזה.

קצת אחרי חמש החלטנו לנסוע לראות את החוף של סאלינס, אחד המפורסמים באי. אחרי שחוצים את ברכות המלח מגיעים ללשון החוף הארוכה, שמקיפה שמורת טבע. החוף באמת יפה, ורובו אפילו חולי ולא סלעי כמו שאר החופים שראינו. הרוח הקרירה די הפריעה לנו, כך שהחלטנו אחרי זמן קצר להמשיר מערבה ולחפש לנו מקום נחמד לראות את השקיעה ביומנו האחרון באי. החלטנו לנסוע לכיוון המקום בו ראינו את השקיעה ביום הראשון, אבל מאחר והשעה הייתה מאוחרת, החלטנו לא להסתבך בדרכי עפר ולנסוע ישירות לקאלה ד'הורט (Cala d'Hort), קצת צפונית לקאפ בלאנק ועם נוף יפה לאס וודרה ולשקיעה. השקיעה לא אכזבה, ונתנה לנו שואו יפה כאקורד סיום.

אחרי שנפרדנו מהשמש, השעה הייתה כבר שמונה וחצי, והחלטנו לחזור לכיוון שדה התעופה, לחפש תחנת דלק ולהתארגן בנחת לחזרה הביתה. ידענו שיש ליד שדה התעופה תחנת דלק, אבל עשינו איזה שלושה סיבובים מסביבה עד שהצלחנו למצוא את הכניסה אליה, מכיוון שאין שילוט, והכניסה היא מכביש מקביל לכביש המהיר (מהיר זה עניין יחסי, ובאיביזה כביש של 90 הוא כביש מהיר מאוד). תדלקנו - 30 יורו דלק ל-500 ק"מ - וחזרנו לשדה. שוב הצ'ק-אין תקתק, ותוך חמש דקות סיימנו ועלינו למעלה. הטרמינל נראה קצת כמו נתב"ג הישן, כולל הדיוטי פרי. אני חושבת שזה השדה היחיד בו ראיתי דיוטי-פרי שמזכיר את זה הישראלי, ראשית, כי הוא היה פתוח אחרי תשע בערב, ושנית, כי החנויות נראו דומות להפליא: תמהיל של טובלרון, וויסקי, סיגריות וקוסמטיקה, עם קצת אופנת פאצ'ה לתיבול. הטיסה שלנו יצאה לפני הזמן, וכשעלינו למטוס, סגרו את הטרמינל.

שלום לאיביזה, נהננו מאוד. אפילו שלא ראינו אף מועדון, ולא יצאנו לאף מסיבה, ואפילו לא ראינו את פאצ'ה, למרות שבכל מקום יש שלטים ואפילו המועדון מסומן במפה. יש גם פאצ'ה הוטל, שקרבתו לבית החולים המרכזי של איביזה גרם לי לתהות על טיב שירותיו. הטון הביקורתי המוסווה הופך אותי לזקנה נרגנת?

היום הייתה הפרקטיקה הראשונה בקורס טכנולוגיית חלב, והכנו חלב דל שומן, שמנת, וחמאה. את החמאה הכנו כהכנה לפרקטיקה הבאה, בה נכין גלידה. הקורס עצמו קצת צפוף וגדוש, אבל לפחות הפרקטיקה כיפית מאוד.

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

במסגרת "בוחשים בקלחת" של תופינים ובצק אלים.

את המרק הכתום הזה פיתחנו כשגילינו את הדלעות המיובלות שנמכרות פה. הוא פשוט מאוד, ומתבסס על טעמה העז של הדלעת. הדלעות הללו נקראות פה דלעות עור-קרפדה, כנראה בגלל המראה המיובל שלהם. אלה הדלעות הטעימות ביותר שיצא לי לטעום, אולם יש להן בעיה אחת - פחת רציני (הרבה קליפה). אפשר להחליף בסוגים אחרים, אבל הטעם יהיה אחר. חשוב להשתמש בדלעת עתירת טעם, ולא באלה שטעמן טעם קישוא תפל. מאחר ואין לי מידות - נסו בעצמכם.

רכיבים:

• דלעת עור קרפדה, בערך קילו נקי
• שתיים-שלוש בטטות מכובדות
• גזר, אם אוהבים (אני לא)
• תפוח אדמה (אם לא מוסיפים בטטה, ורוצים להסמיך)
• כרישה
• שום

הכנה:

1. פורסים את הכרישה ומזהיבים קלות בחמאה. מוסיפים את השום לטיגון קל ביותר.
2. קולפים את הדלעת, הבטטות (והגזר, אם בחרתם להוסיף). חותכים לקוביות, ולסיר.
3. מוסיפים מים (או ציר ירקות/עוף) עד כיסוי, ומכסים.
4. מבשלים על אש נמוכה עד ריכוך.
5. מוסיפים מעט שמנת, וטוחנים בבלנדר.
6. ממליחים ומפלפלים לפי הטעם.
7. מגישים עם מעט גרעיני חמניות או דלעת קלויים

בתאבון!

לורל מאתגרת בלוגרים לספר על חווית קניות, ואני מנצלת את ההזמנות לספר קצת על חווית הקניות החביבה עליי, למרות שנראה לי שלא לסוג כזה של קניות היא התכוונה… העיקר הכוונה, לא?

קצת אחרי שעברתי לגור פה בבארסה, גיליתי את השוק השכונתי, מרחק שלושה רחובות. בפעם הראשונה הלכתי לשם לבד, וקצת הלכתי לאיבוד בדרך חזרה, עם כל השקיות שהיו די כבדות. אם אני זוכרת נכון, קניתי עוף וירקות למרק, וגם ירקות לסלט וקצת אגוזים וקטניות. מאז עברו חמש שנים, והקניות בשוק הן חלק בלתי נפרד משגרת השבוע שלנו. מדי שבוע, כל שבת בבוקר, אנחנו פוקדים את השוק. לפני שנה וקצת אפילו הצלחתי לשכנע את הזוגי שעגלת קניות יכולה להיות מאוד נוחה, ולא רק זקנות משתמשות בה. מאז, שגרת השוק הפכה לנוחה אף יותר.

בחמש שנים מכירים הרבה אנשים בשוק. את חלקם אנחנו מכירים בשם, אחרים לא, אבל מכירים את בני משפחתם וחלק מהסיפורים שלהם. את הסיבוב אנחנו בדרך כלל מתחילים אצל ד', הרומניה, בעלת הדוכן לתפוחי אדמה ושאר שורשים (במקור) שמוכרת היום גם שמן זית, קטניות, פירות הדר, תפוחים, רימונים ואגוזים. היא לומדת ביולוגיה ב-UB ותמיד מספרת לי את קורותיה באוניברסיטה. אנחנו משתפות אחת את השניה בסיפורי זוועות ממבחנים. צמוד לדוכן שלה נמצא הדוכן לממכר ביצים, בו היא עבדה טרם רכישת דוכן תפוחי האדמה. בדוכן הביצים עובדת גברת אחת, ששואלת אותי מדי פעם לגבי הטיפול בחתול שלה. הוא כבר צריך להיות בן יותר משנה.

אחר כך אנחנו ממשיכים לפגוש את ההוא מהדוכן של הירקות שנראה כמו דוכן בכפר, קצת מבולגן, ועם סחורה טריה מאוד. לפעמים אנחנו קונים אצלו עגבניות מהשדה של אבא שלו. לרוב נמצאת אתו אחת מבנותיו, ששתיהן מתחרות בהתעמלות קרקע. אנחנו יודעים בדיוק איך הולך לבנות שלו בתחרויות (יפה מאוד) ומהם תחביביו (הליכה תחרותית בהרים) ואפילו מכירים אחד מחבריו ויודעים איפה הוא גר, אבל אין לנו מושג איך קוראים לו. מול הדוכן שלו אפשר לקנות עוף וארנב בגריל, לפחות בימי שבת. בזמן האחרון הקניה שם הפכה להרגל, כי בסך הכל די כיף לא לבשל בשבת בצהריים. את הירקות אנחנו משלימים אצל מ' וא'. הן שתיהן מאוד נחמדות, ומכירות בדיוק את ההעדפות של הזוגי בנוגע לפירות (רק קשים) ושלי (בשלים במידה). אפשר למצוא אצלהן אפילו שומר, אחד מהירקות החביבים על הזוגי.

לא רחוק משם, נמצא הדוכן של א', שמוכרת קטניות ופירות יבשים. אפשר למצוא אצלה תמרים מהארץ, מג'הול יפים וגדולים. וגם תאנים מיובשות, קטנטנות, שנקראות פה Higos pajareros (תאנים ציפוריות, בתרגום חופשי), נהדרות. אחד מההרגלים המגונים שלי…

במרכז השוק נמצאים דוכני הדגים. לפעמים אנחנו קונים שם קצת דגים, ואם אנחנו ממש משקיעים, מולים או שאר חיות ים. אנחנו לא מאוד מיומנים בדגים ופירות ים, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה לפתח קצת יותר. בסך הכל דגים זה טעים ובריא.

וזהו, בערך. יש עוד כל מיני דמויות מוזרות בשוק, כמו ההוא מדוכן העופות עם המשקפיים הענקיים והעיניים המשוגעות, שנראה מפחיד נורא. התאומות מהדוכן דגים במרכז השוק, שתמיד מתלבשות בבגדים תואמים. הצוענייה שתמיד עומדת מחוץ לשוק ומוכרת לימון, שום וורדים, מכריזה על מרכולתה בצעקות.

את הקנייה בשוק אנחנו תמיד חותמים בכוס קפה מול השוק. צוחקים קצת עם האחים פ' ופ' וגם עם וו', שלושתם אקוודוריאנים, ועם הבוס שלהם ג', שנראה קצת כמו הומו מזדקן. כמעט תמיד נמצאת שם איזו סבתא נחמדה, שפשוט מבדר לראות איך היא צוחקת, כמעט מפלרטטת, עם כל עובדי המקום. ואז חוזרים הביתה, לסדר הכל.

לרגל היעדרו של הזוגי וסוף השבוע הארוך, הזמנתי את הבנות (המשוגעת, ש', כ', נ' וק' שהצטרפה יותר מאוחר) לארוחת ערב, שבדיעבד עמדה בסימן גבינות. לא היה לי חשק להתעסק עם בשר, וחומוס הוא המומחיות של הזוגי ולא ממש מתחשק לי לעמוד בצילו.

אז מה היה לנו?

• בורקסים עם גבינה וקצח
• בורקסים עם גבינה וזיתים
• פשטידת ברוקולי
• מאפי פילו וגבינה
• מאפין שוקו-בננה לפי מתכון מ"שוקולד" של קרין גורן ועל השולחן
• קראמבל שזיפים לפי המתכון של מאיה

כך שאת רוב יום אתמול העברתי במטבח (בכיף) אחרי שיעור-הפילטיס-של-עשר-וחצי-בימי-ראשון-וחגים. מתישהו הגיע חבר ללימודים להחזיר לי רשימות ולשאול אחרות. לאות תודה על העזרה הוא נתן לי במתנה בקבוק יין פורטוגזי, שאני שומרת לחזרתו של הזוגי. יש לנו חיבה גדולה ליין פורטוגזי, שדי קשה למצוא פה (ולא ברור למה).

די נהניתי לבשל, אחרי הרבה זמן שלא היה לי חשק להיות במטבח. הטמפרטורות שמתחילות לצנוח עושות את שלהן, אני מניחה. הרוב לא היווה חידוש - בורקס קל מאוד להכין - אבל הפילו היה אתגר חדש. היה מעניין לעבוד עם חומר כל כך מפונק ומסובך, ויצא אפילו די טעים*. הקינוחים יצאו נהדר, כמו שאפשר לצפות מהמתכונים לפיהם הוכנו. יש לי חיבה רבה לאפייה ומתוקים, למרות שאני לא חובבת מתוקים בעצמי - הסנדלר הולך יחף, לא? אולי עכשיו יהיו לי יותר שפני נסיון לפטם.

היה נהדר, פתחנו בקבוק יין אדום של Abadía (ריברה דל דוארו) בציר 2006 ושמפנייה לא ממש ידועה שאבא של המשוגעת שלח לנו במתנה מתישהו שנה שעברה. כך שאין הרבה מלים גדולות להכביר על האלכוהול, אבל החברה הייתה מספיק טובה כדי לצחוק הרבה-הרבה. כמות הרכילות והפרטים המאוד-מאוד עסיסיים*** כולל פרטים על האנטומיה של מעט הסטודנטים הזכרים הייתה יכולה למלא שלושה גליונות של צהובון ממוצע. משעשע.

כן יירבו.

* פעם ראשונה, בלי מתכון ספציפי ובצק פג תוקף, אבל מספטמבר.
** לא מפחדת מסלמונלה, הביצים מספיק טריות ובטעימה קטנה הכמות זניחה.
*** כמו למשל איזה סטודנט חילופים פורטוגזי וחברתו מהשנה השנייה מקיימים יחסי סאדו-מאזו בעודם מתארחים אצל החבר של סטודנט חילופים פורטוגזי אחר. עסיסי. לא נראה לי שאוכל להסתכל על הבחור שוב בלי לדמיין אותו מוליך את חברתו ברצועה של כלב.

היום הייתה הבחינה האחרונה לשנה זו. רפואת עיניים, מורכב ומעיק למרות שלושת נקודות הזכות הזעומות שמזכה הקורס הזה. במיוחד כשלא ממש רוצים לעשות קליניקה.

אז את הסטרס הבסיסי של טרום בחינה נניח בצד. כשאחרי רבע שעה יורד מישהו להודיע שהמרצה תאחר ב"רבע-חצי שעה, לא יותר" הלחץ ממריא שחקים. כשהיא מגיעה בשעה איחור ומגלה שחדרי הבחינה שהוקצו לנו קטנים, ורק היא נמצאת כמשגיחה, היא הולכת לברר אם אפשר לקבל חדר אחר, גדול. כמובן שכל החדרים תפוסים, זו תקופת הבחינות ואתמול היה חופש, ולכן לא היו בחינות, אז היום יש יותר. אז היא נזכרת שהיא דווקא כן יכולה לבקש ממישהו שישגיח על הקבוצה השנייה, ורק אז המבחן מתחיל, שעה וחצי אחרי המועד המתוכנן. או כמו שאמרתי אני, התחלנו את הבחינה אחרי שעת הסיום המשוערת.

הבחינה ארכה שעה אחת, ולא הייתה מאוד מסובכת, אבל גם לא קלה. המזל הוא שהסתובבו שאלות מהבחינה הקודמת, בפברואר, שחזרו על עצמן כמעט אחד לאחד. הבעיה היא שלא התעמקתי כל כך בשאלות האלה, מתוך מחשבה שהגברת לא תהייה עד כדי כך עצלנית ותכין מבחן אחר.

חזרתי לעיר, והתארגנו על קניות בשוק, לקראת היום בערב. אנחנו מארחים את ר' הישראלית לארוחת חג. בתפריט: דג חרב על מחית חצילים, צלי בקר ורגל גדי עם תפוחי אדמה ובטטות, ולקינוח, קרם ברולה עם תפוחים ודבש.

אז הנה כמה תמונות מהקרם ברולה, הבייבי שלי (מקווה שיצא טוב, אלתור שלי). מבטיחה עוד כמה תמונות מאוחר יותר ואת המתכון המלא, אם יצא טוב.

ולסיום, מכיוון שאינני אשפית פוטושופ (אפילו אין לי פוטושופ…), אני מסתפקת באיחולי שנה נהדרת לכולכם. שתהייה טובה לפחות כמו הקודמת, אם לא טובה יותר. וזהירות עם האוכל, אלא אם הצטיידתם מראש באומפרזול נגד הצרבת

הלילה יצאתי לבלות עם הדודנית י', לרגל החזרה לבארסה הממשמשת ובאה (כלומר מחר בחמש אחרי הצהריים). הכיוון הכללי היה רוטשילד בין אלנבי לנחלת בנימין, ולראות משם לאן אנחנו מתקדמות.

איך שהתקרבנו לנחלת בנימין, עיני צדה פרט מעניין – מקום שמוכר קאווה. אני לא יכולה לבלוע את הסקרנות שלי כשאני רואה מקום שבאמת יודע מה זה קאווה, שלא נדבר על מוכר אותה. אז מדובר בשמפנרייה, בסגנון השמפנריות של בארסה עירי, אבל בתל-אביב. הם מגישים מיני קאווה שונים (אבל רק של יקב אחד, לאכזבתי הקלה) וגם טאפאס קטנים ללוות. המקום נושא בגאווה את החמור הקטלני כלוגו, ובצמוד לכיתובים בעברית ניתן למצוא כיתובים בקטלנית. איזה יופי. היה פשוט נהדר להתחיל ככה את הערב – עם כוסית קאווה ברוט נטור, וקצת אמבוטידו ליד, ולקנח בטראפל. אני לא יודעת אם היחס החם נבע מההתלהבות שלי לראות עוד שגרירות בארסה בתל-אביב, או שמא הייתה זו ההערה של הדודנית לגבי יום-ההולדת הממשמש ובא (רמז – אתם יכולים לדעת מתי הוא, אבל אני לא אגלה).

אחר כך רצינו להמשיך למקום אחר, והתחלנו לחפש. קצת התאכזבתי לראות שתל-אביב די נמקה ושהאזור שפעם היה כל כך שוקק חיים פשוט איבד את כל חיי הלילה שלו. אני מאוד מכבדת את מנוחת השכנים וחושבת שחשוב מאוד להגיע לאיזון בין בליינות וחיים נורמליים, אבל הדרך לעשות זאת היא ע"י חוקי עזר עירוניים שמגבילים, אבל לא חונקים לחלוטין, את פעילות הבארים והפאבים. קחו דוגמא מבארסה – אפשר לחיות עם בארים שעובדים רק עד שתיים לפנות בוקר (ושלוש בסופ"שים). דרך בלוגים שונים גם גיליתי שציוני דרך בהכשרתי האלכוהולית כבר הלכו לעולמם (או בדרכם לעשות זאת), כמו הגוזניק והמנזר. עצוב.

אז שירכנו את דרכינו לכיוון לילנבלום, ובסוף החלטנו להיות נוסטלגיות ולחזור לננוצ'קה. שתינו שם קוקטייל שמפנייה, שלה עם תות ושלי עם קמפרי. מוצלח למדי, בעיקר לאור החיבה שלי לדבוק במשקה אחד ללילה. אבל המוזיקה הייתה חזקה מדי, והמשכנו הלאה.

החלטנו לתת צ'אנס לעוד מקום, אבל מיד כשהתיישבתי הרגשתי שעוד כוסית אחת הקיבה שלי תפצח בשביתה איטלקית עם נטייה לסילוק תוכן (היא סבלה מאוד בשבוע האחרון – ארוחות לא מסודרות, כדורים נגד כאבי מחזור, סטרס מטורף…), אז החלטנו על מזון במקום אלכוהול. קצת התאכזבתי לגלות שאצבעות הבטטה לא הגיעו עם איולי, וכשהערתי לברמן על כך הוא הביא לנו מין רוטב עם שום ועשבים ירקרקים, שבינו לבין איולי מקשר רק אולי השום, וגם זה בקושי. נו, שוין, לפחות הבטטה הייתה טעימה.

סיכמנו את הערב מרוצות בכלליות, ועכשיו אולי אחרי שאסיים לצרוב את הגיבוי הארור לחומר לימודי אוכל ללכת לישון. הגיע הזמן.

חלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של אח"י דקר

הכותרת אינה מטעה - עשרה מקומות לאכול טוב בבארסה, מסעדות, בתי קפה ומקומות של טאפאס, במגוון מחירים (לא לפי סדר איכות/מחיר אלא לפי סדר הזכרון שלי). כל המקומות נבדקו ומומלצים בחום.

1. Cervecería Catalana. הסרבסריה היא המקום הכי טוב לאכול טאפאס אותנטיים, לפחות לדעתי. המסעדה יושבת בפינת רחוב מיורקה (Mallorca 236) עם רמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya). אפשר לשבת בחוץ, או בפנים, אבל בכל מקרה חשבו לפחות חצי שעת המתנה כי אי אפשר להזמין מקום מראש והמקום תמיד מלא. אם תגיעו סביב שבע וחצי או אחרי אחת-עשרה, תחכו פחות. האוכל תמיד טרי, הרמה תמיד גבוהה, ומבחר הבירה גדול. אם תרצו סנגריה (Sangría), גם היא לא רעה בכלל. סגור רק ב-1 לינואר וב-24 בדצמבר. סביב 25 יורו לאדם עם בירה או סנגריה.
2. דולסו (Dolso). בית הקפה הכי חמוד ברובע שלי, האישמפלה (Eixample). אם אתם בסביבה ומחפשים עסקית מוצלחת (Menú del día), העסקה שלהם לא רעה - משהו כמו 12 יורו לאדם, תמורתם תקבלו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח פלוס שתייה וקפה. התפריט מתחלף מדי יום, ובדרך כלל ניתן לבחור בין שתי מנות. חוצמזה אפשר סתם לשתות שם קפה עם עוגה, מהטובות שתמצאו בעיר. סגור בימי ראשון. Valencia 227.
3. קאל בוטר (Cal Boter). מסעדה מאוד קטלנית עם תפריט קבוע ומנות יומיות משתנות. ממוקמת בגראסיה (Gracia), רובע עם מראה כפרי שמתאים לאווירה הכפרית וההומה (כמעט תמיד מלא, אז תזמינו מראש בטלפון 934588462). אם אתם הרפתקנים, נסו את החלזונות שלהם (Caracoles בספרדית, או Cargols בקטלנית). בערך 30 יורו לארוחת ערב פלוס יין. סגור בימי שני. Tordera 62.
4. El Bitxo. בר טאפאס קטנטן (והחביב עלינו בכל העיר, בערך) צמוד לפאלאו דה לה מוסיקה, ב-Verdaguer 1. אני ממש אוהבת את פלטת הגבינות שלהם עם בקבוק Yllera או בירה גרמנית מהחבית, ואם תבקשו יפה, יוסיפו לכם גם גבינה חריפה לפלטה. גם פלטת הנקניקים שלהם לא רעה. בעלת הבית דנית, כך שאנגלית היא לא בעיה. בין 15 ל-20 יורו לאדם. בקיץ סגור בימי ראשון.
5. Cuines, בר הטאפאס בשוק סנטה קטרינה (Francesc Cambó 16) קרוב לקתדרל. אני הכי אוהבת את הטמפורה שלהם, אפילו שהיא לא נכנסת להגדרת ה"טאפאס" המסורתית. פתוח תמיד, לפחות כך נראה, אבל בטח ב-1 בינואר ו-24 בדצמבר יהיה סגור. 15-20 יורו לאדם עם בירה.
6. Bubó. בר טאפאס מול כנסיית סנטה מריה דל מאר (Santa María del Mar) היא מריה הקדושה של הים, הכנסייה החביבה עליי ביותר (כתובת מדויקת: Caputxes 10). אני אוהבת לשבת בשולחנות שיש בחוץ בשישי או שבת בערב, ולראות את האנשים שיוצאים מהחתונות שעורכים שם, כולם מגונדרים. הטאפאס פה הם מאוד מסוגננים, ולא זולים, אבל מאוד מקוריים. קחו בחשבון שהמטבח פתוח רק בצהריים ובערב, כך שאם אתם עוברים שם בשש וחצי בערב נניח, לא תוכלו לנשנש. אם תרצו קינוח מפונפן, ליד נמצאת הקונדיטוריה של בובו, שמוכרת קינוחים אלוהיים. 20-25 לאדם עם בירה ליד.
7. Re-Pla. מסעדה מאוד מעוצבת, קטנה ונחמדה בחלק המזרחי (Borne) של הרובע הגותי (Montcada 2). גילוי נאות - מנהל אותה חבר טוב שלנו, אבל זה לא משנה את העובדה שהבשר ממש טוב. כשאכלנו שם ניסיתי את הדגים, וקצת התאכזבתי, אז תלכו על בשר. התפריט די מצומצם (לדעתי סימן למסעדה טובה) אבל מעניין ומקורי. מומלץ להזמין מקום (932683003)- 50-60 יורו לאדם עם יין. אם אתם רוצים, אתם יכולים גם לנסות את המסעדה-אחות גדולה, Pla, אבל אותה לא ניסיתי (פרטים באתר).
8. Cinc Sentits. כמו שהשם אומר, המסעדה הזו מכוונת לכל החושים. עיצוב ובישול מקורי ביותר חוברים לחוויה מולטיסנסוריאלית, מלווה בהסברים מפורטים לגבי המנות (שירות מעולה). לפני המנה הראשונה מגישים את "קוקטייל" הבית, שהוא פיסת אלוהות בשלוק אחד: שילוב של מייפל, שמנת מוקצפת וטיפונת מלח ים, שנותנים יחד מליחות, מתיקות וחלקלקות של השמנת. אההה. התפריט מתחלף כל שלושה חודשים בערך, לפי העונתיות של חומרי הגלם. יש תפריט צהריים ב-22 יורו (נדמה לי, יכול להיות שעלה) בלי יין, ובדרך כלל ארוחת ערב מסתכמת ב-70 יורו לאדם (או קצת יותר, תלוי ביין).
9. Non solo pizza. מסעדה איטלקית, כדי לגוון קצת. את המסעדה הזו פתח איטלקי מאוד פטריוטי שמביא את כל הפרודוקטים ישירות מאיטליה. כאן תוכלו לטעום עגבניות אלוהיות עם מוצרלה מחלב בופלה טרי, או מוצרלה בוראטה שעשויה חלב בקר עם מילוי שמנת בפנים. הפסטה נהדרת (אני מתה על הפסטה ברוטב פטריות יער). שימו לב שאנטיפסטי פה מתייחס לצלחת נקניקים, ולא לירקות קלויים. חשוב מאוד: הם לא מקבלים כרטיסי אשראי, אז תתארגנו מראש על מזומן. 40-50 יורו לאדם עם יין. טלפון להזמנות: 932181920. כתובת: Enric Granados 110.
10. Hábaluc. מסעדת בריאות-גורמה. פה מגישים המבורגר אורגני (נהדר) ופטריות מוקפצות עם רוטב כמון, ועוד מיני מנות מקוריות, בדרך כלל על בסיס תוצרת אורגנית. אני מאוד אוהבת, אבל הזוגי מתלונן על איסור העישון (ובכל זאת אוהב את האוכל, והולך לאכול שם עם הבוסית לשעבר). יש להם תפריט צהריים סביר (נדמה לי שסביב 12 יורו, אבל אני לא סגורה על זה), ובערב המחיר לאדם עומד על 40 עם יין (לא אורגני, נדמה לי, אבל לא נורא ). Enric Granados 41.

אז שיהיה בתאבון, ומקווה שתהנו. אם אתם רוצים פרטים ספציפיים או מעודכנים לקראת נסיעה, צרו קשר במייל.