עברו יותר משש שנים מאז הפעם האחרונה שהייתי במונפלייה. בשתי הפעמים שפקדתי את העיר, עברתי בה לרגע, מחליפה רכבת מהירה ברכבת מקרקשת ורעועה, או להפך. ועכשיו, שש שנים מאוחר יותר, אזכה באמת להכיר קצת את העיר הזו, בתקווה לגלות שיש בה יותר מאשר תחנת מעבר בין ה-TGV לכיוון פריז והרכבות שנוסעות לבארסה.

מחר אני מתחילה את הפרקטיקה, ששת השבועות האחרונים שעומדים ביני לבין התואר - וטרינרית מוסמכת (אלה, והציון האחרון שעודנו מבושש להופיע בגיליון הציונים. עד שאראה אותו לא אאמין). אין לי מושג מה אני הולכת לעשות, ולמען האמת, זה לא ממש מפריע לי. אני יודעת שהולך להיות מעניין, אז למה להטריד את עצמי בפרטים קטנים עכשיו?

את ששת השבועות הקרובים אני מעבירה עם משפחתה של המשוגעת - אבא, אשתו השנייה והבת. החדר סבבה, יש וויפי ואפילו יש פה חתולה אפורה שמזכירה את יאסר, אבל יותר רזה ונחמדה. מה עוד אפשר לבקש? הקושי העיקרי הוא, כמובן, בפרידה (למרות שהצרפתית גם תהייה אתגר, אחרי כל כך הרבה שנים של החלדה). אבל זו מייצרת געגועים, האפרודיזיאק הטוב ביותר בנמצא (וחוצמזה, איפה שיש וויפי אפשר לדבר בסקייפ… חצי נחמה).

טוב. לישון. יום ארוך מחר.

אחרי לילה ללא שינה ומבחן מעצבן אחד, אני סופסוף יכולה לומר - סיימתי (בהנחה שעברתי את כל הבחינות, כמובן). אפשר לנוח קצת, לנקות את הראש… יש לי שבוע וקצת לנוח, עד תחילת הפרקטיקה, ב-7 ליולי.

דה-סטרס זו תופעה מוזרה. פתאום נופל המתח, וכל הגוף עייף והמוח דורש מנוחה. כל הטרדות הקטנות שהעסיקו את המוח שלי קודם פינו מקום למחשבה רק על מנוחת הצהריים שתגיע בקרוב. הנסיעה ברכבת מתארכת יותר מהרגיל, וההאזנה לתלמידות שנה ראשונה שמקטרות על הלימודים משעשעת אותי באופן גרוטסקי, כי אין להן מושג מה עוד מחכה להן, ומאידך הן מזכירות לי את עצמי לפני 4 שנים, זכרון שגורם לי להרגיש זקנה מהסוג שאומר "איך הזמן טס". אבל הוא באמת טס, כי רק אתמול-שלשום ארזתי את המזוודות ועליתי על מטוס עם כרטיס-כיוון-אחד לבארסה, והיום אני על סף סיום הלימודים. חמש שנות לימודים, ועכשיו מה?

מה יהיה אתי עוד 3 חודשים אני לא יודעת, אבל את התוכניות לסופ"ש לפחות כבר עשיתי. את ה"היטהרות" כבר התחלתי, בטקס הקבוע של ביקור במספרה אחרי הבחינה האחרונה. הורדתי 20 ס"מ מהאורך (פחות או יותר) ועכשיו אני מרגישה משוחררת כמו כבשה אחרי הגז (טוב, רק כמעט, עדיין יש לי שיער ארוך למדי וצפוף מאוד). עכשיו הזוגי ואני הולכים לאכול צהריים (כי אין לי חשק וכוח לבשל, וגם צריך לחגוג קצת), ומחר אני מתכננת סיבוב צמר עם פרנצ'סקה, לחידוש האספקה. ולנוח. ולתפור. ולנקות קצת את הבית, באמת הגיע הזמן. מסתובבים פה גלגלי פרוות-חצול אפורה בגודל שמשתווה ליצרן.

מחר הבחינה האחרונה. לא סתם האחרונה, כנראה (ובתקווה) האחרונה לתואר. הזוגי שואל אותי אם אני מתרגשת. למען האמת, אני בעיקר עצבנית. אני יודעת שלא התכוננתי מספיק טוב (מעט זמן, מעט מוח) ואני עדיין מרגישה קצת מפוספסת בגלל הבחינה הקודמת, אליה החלטתי לגשת למרות מיעוט הזמן במטרה להימנע מבחינות בספטמבר.

אני מניחה שהעצבנות הזו היא תערובת של סוף, פחד מהלא-נודע וגם מהעובדה שלא יהיה יותר מביך מלהיכשל בבחינה האחרונה של התואר, אחרי שעברתי את כל הבחינות במועד א', לאורך כל התואר*. עכשיו נותר לי רק להתארגן על ארוחת ערב, אולי להרים טלפון לאמא כדי לשמוע קול מעודד (זה תמיד עוזר), ולקוות לטוב.

*ניגשתי רק לשתי בחינות במועד ב', לאחר שהחלטתי שמועד א' צפוף לי מדי, בשנה רביעית האיומה והלחוצה.

בימים האחרונים אני מתהלכת בריחוף. כבר לפני כמה ימים סיימתי עם הפרקטיקות לנצח, עם מעבדת טוקסיקו האחרונה לשנת הלימודים. השבוע בקושי הלכתי ללימודים (רק פעם אחת, כי גם ככה לא היו הרבה שיעורים, והייתה לי בחינה ללמוד אליה), ואני מרגישה את הסוף מתקרב.

כבר הזמנתי תור למספרה, לטקס התשליך המסורתי של סיום עונת בחינות, כך שאחרי הבחינה מספר אחד לעונה זו, אני גאה להכריז, עונת הבחינות בעיצומה.

היום הייתה הפרקטיקה הראשונה בקורס טכנולוגיית חלב, והכנו חלב דל שומן, שמנת, וחמאה. את החמאה הכנו כהכנה לפרקטיקה הבאה, בה נכין גלידה. הקורס עצמו קצת צפוף וגדוש, אבל לפחות הפרקטיקה כיפית מאוד.

מעבר לחוויה הנהדרת, לראות את החביצה בשלבים. כל כך יפה. שמנת מוקצפת, ואחר כך חמאה בגושישים אלמוגיים, ובסוף חמאה בגושים גדולים וריחניים, בטעם חלבי מאוד, זכיתי לקחת הביתה ליטר וחצי של באטרמילק טרי (משום מה בארץ מקשרים אותו לרוויון, שאינו חובצה אלא חלב מותסס, עד כמה שאני יודעת). הנוזל הזה, שנשאר אחרי חביצת החמאה הוא תוצר לוואי אבל נהדר לכשעצמו בתור אמולסיפייר באפייה.

לא יכולתי לוותר על ההזדמנות. כשהגעתי הביתה פתחתי את הספר "שוקולד" של "על השולחן" וסרקתי את כל המתכונים שכוללים רוויון. ההחלטה נפלה על סקונס שוקולד ואגוזים. עכשיו טעמתי את התוצאה הסופית. תענוג. פריך ועסיסי בדיוק במידה. סופסוף האוניברסיטה מחזירה לי קצת על החמש שנים האחרונות….

למרות הסימנים המנבאי-רעות (עייפות קשה, לפספס את הרכבת, גשם) היום הראשון של הסמסטר הלך יופי. קודם כל, בגלל שפספסתי את הרכבת הגעתי רק למחצית האחרונה של השיעור הראשון בהיגיינה II. פיכסההההה. לעומת זאת, לא פספסתי את המצגת המשעשעת בצורה לא רגילה שהעלה הפרופסור לתרפויטיקה, כולל אפקטים של סאונד וסרטונים. נראה לי שהוא בסדר, אם חוש ההומור יכול לנבא משהו לגבי מרצים…

עוד סימן ליום טוב - לא לאכול בקפטריה של האוניברסיטה ולקבוע עם הזוגי לאכול בבית. לנצל את ההזדמנות ולראות את הסרט ב-DVD שלא ראינו אתמול בלילה. נחמד.

לגראנד פינלה, לקבל שיחה מחברה ללימודים שעברת את הבחינה מיום שישי, ואחרי זה לצאת, לפגישה של הקבוצת סריגה, בדרך לקנות חתיכת צמר מדהימה לחצאית, וגם קצת טריקו כדי לנסות עם המכונה החדשה. ואחרי שכבר נשבר מהסטארבקס, כי אי אפשר לנשום ו/או לדבר שם, ללכת לחפש מקום אחר עם החבר'ה שהכי בראש שלי מהקבוצה, ובסוף לשבת במקום מקסים ליד הבית, על בירות ובראבה'ס, לקשקש… לדבר על הכל, כולל פשיזם, פרנקו, נאציזם, דעות קדומות, מדריד מול בארסה… תענוג. וגם סיימתי את הצעיף שעבדתי עליו כבר איזה חודש. בקרוב תמונה (אחרי שהוא יגיע ליעדו).

ועכשיו, ארוחת ערב קטנה, סרט ב-DVD, ולישון. מחר יש לי ישיבה של תוכנית הלימודים החדשה, כדאי לישון טוב קודם, זה לא הולך להיות הכי נעים (בלשון המעטה).

לילה טוב…

נרדמת כשלקחת טרמפ, וכשהתעוררת גילית את עצמך במקום מוזר. שאלת מישהו, והוא אמר לך שהגעת למקום של הדברים שמעולם לא עשית. החברה שלא הייתה לך, המקצוע שלא רכשת, והמכונית שלא הייתה לך. פרסומת אפילו די מוצלחת, למרות המבטא הארגנטינאי הכבד.

בשבועות האחרונים אני מוצאת את עצמי חושבת על פוסטים, שבסופו של דבר לא רואים אור, אפילו לא מגיעים להיות טיוטה. לחץ הזמן, המתח, הבעיות הטכניות, הלימודים, כולם תוקעים מקלות בגלגלי הכתיבה שלי.

אז מה לא סיפרתי, וממש רציתי?

• קיבלתי את המלגה. כבר חשבתי על הפוסט עם כל השמחה וההקלה. מישהי אמרה לי שהיא בדקה בחשבון הבנק וגילתה שהמלגה כבר נכנסה. באותו הרגע רצתי לחדר מחשבים לבדוק את החשבון שלי, וקפיצת האושר שלא יכולתי להחזיק בפנים קצת הפחידה את הסטודנטים שהיו עסוקים בצ'אט סוער*. מזל שהגיע לפני יומיים מכתב שמודיע רשמית על קבלת המלגה. אחרת לגמרי הייתי שוכחת מזה.
• שהבלוג, שאוטוטו יש לו בלוגולדת, עבר כבר את הפוסט המאה. רציתי לכתוב משהו, להזכיר את זה, אבל איכשהו לא יצא. לא נורא. אבל בשבילי זו בכל זאת מיני-נקודת-ציון.
• המחשב החדש סופסוף בבית, עם המערכת הפעלה כמו שצרי, וכפי שאתם יכולים לראות, עברית שוטפת. יש עוד הרבה עבודה, להתקין אופיס, טיונינג עדין שלא נדבר על כל העבודה שהמחשב הישן צריך. בין היתר כל ההתעסקויות הטכניות עם המחשב גזלו בלי סוף זמן ובעיקר עצבים. כמה טוב שנגמר.
• סופסוף סיימתי את העבודה שלא נתנה לי לישון בלילה. איזו הקלה. באמת. 20 עמודים תיאור מקרה. ארוך ומורכב. חשבתי לרגע לפרסם את העבודה פה בבלוג (למען סטודנטים שמתעניינים וכאלה), אבל החלטתי בסוף שלא. אם יש לכם עניין מיוחד בנזקי חמצון ורבדומיוליזיס בכלבים, אתם מוזמנים ליצור אתי קשר במייל.

וזהו, בערך.

*מה חשבתם, שהם באמת למדו?

הרגע חזרתי משיעור הגרמנית הראשון שלי. אני קצת מעוצבנת כי נהג האוטובוס שלו חיכיתי 10 דקות פשוט התעלם ממני ולא עצר בתחנה, ועל כן זכה לאיחולים רבים שימצוץ לסוסים*.

בתור שיעור ראשון ברמה ההתחלתית, אני לא יכולה אפילו לבנות משפט מעבר ל-"קוראים לי CrazyVet ואני מישראל", אבל יש לי כמה תובנות.

קודם כל, תמיד בשיעורי שפות יש כל מיני משחקים תפקידים מביכים כאלה, וכולם צוחקים כמו ילדים קטנים. לנו המורה חילקה כרטיסים עם שמות של אנשים ידועים, מוצאם ועיר מגוריהם, והיינו צריכים לשאול אחד/ת את השני/ה לשמו, מוצאו ועיר מגוריו. כמות הצחקוקים הייתה שווה, או אולי התעלתה, על כמות השאלות התקניות.

התובנה השניה היא שהקפטריה תהייה מפוצצת בדיוק כשיוצאים להפסקה, כי כל הכתות האחרות גם הן יוצאות להפסקה באותה העת.

והתובנה השלישית, והמהותית ביותר, היא לגבי האנשים שכותבים את הספרים האלה. לדוגמא, היום הקשבנו ל"ראפ אלף-בית" בגרמנית. זה היה כל כך פטתי שאין לי מלים אפילו להתחיל לתאר את זה. אני מעריכה שמי שכתב את השטות הזו חשב שזה "מגניב" אבל יצא לו משהו יותר לכיוון של "משפיל את האדם ששכרו אותו לשיר את דבר האיוולת הנ"ל".

וזהו, להיום. אני הולכת להתייחד עם כוס היין שלי, מאחר והזוגי בחופשה בארץ, ועם הדי-וי-די שלקחתי מהספרייה, לצפות יחד עם אחותי וחברתה. כבר הספקתי לסלוח לנהג האוטובוס, כי החזרה ברגל אפשרה לי לעבור בספריית וידאו וגם בשווארמיה הלבנונית כדי לקנות טחינה. כנראה שבאמת אין רע בלי טוב.

*אחותי אמרה על ההתבטאות הזה "זו קללה של וטרינרים?". מה אתם חושבים?

היום הייתה הבחינה בנוירואנטומיה קלינית. מאוד חששתי ממנה, ורק בגלל שאני קצת פרנואידית. כולם אמרו שהבחינה קלה, אבל אני פשוט לא מסתדרת עם כל הבלגן של מה הולך איפה - זה כמו חיווט ממש לא הגיוני שצריך לזכור בעל-פה, ואחר-כך לנסות להסיק מסקנות. חלק מההיסטריה שלי נובעת מהקושי שלי לחפף דברים. את החומר אנחנו לומדים ממש על קצה המזלג, והרבה דברים לא מוסברים, ואני חופרת לפעמים בלי סוף (מזל שיש גוגל) בנסיון להבין למה. ככה אני מאבדת די הרבה זמן, ורק לפעמים יוצאת מורווחת עם קצת יותר הבנה לגבי ה"למה" שגם עוזרת לזכור - כי הגיון הרבה יותר מדבר אליי משינון.

בכל מקרה, לבחינה הזו לא היה לי ממש כח, ולמרות שלמדתי כבר מיום שבת לא ממש נכנסתי לזה ואתמול והיום הייתי קצת בהיסטריה של "אין לי מושג מהחיים שלי" שרק עושה את הכל גרוע יותר.

אני מגיעה לבחינה, מתבדחת עם המרצה, שאומר לי, לפחות בן-אדם אחד הגיע, ולמה לא ניגשתי לבחינה בינואר. כמו שחשבתי, היינו בדיוק שלושה אנשים. הלחץ שהכנסתי את עצמי אליו (ושוב, סתם) היה לשוא, ורק הקשה עליי להתמודד עם המבחן (צפוי, ידוע מראש ובכל זאת קשה מאוד לצאת מזה).

את הבחינה סיימנו בתוך פחות משעה, והמרצה תיקן לנו את הבחינות במקום ונתן לנו את הציונים. לא רק שעברתי, גם הוצאתי את הציון הגבוה מבין השלושה - 7.5. אני ממש מרוצה מעצמי, ומקווה שלהבא אלמד מזה (אבל משום מה נראה לי שלא) לא להכניס את עצמי ללחץ מיותר.

עכשיו נשארה רק בחינה אחת לסיומה הפורמלי של השנה הזו - אופתלמולוגיה ווטרינרית, או בעברית מדוברת רפואת-עיניים לחיות.

לילה טוב,

CrazyVet

יש כל כך הרבה דברים לסדר ולשנות וגם ללמוד בדרך שפשוט אני הולכת לאיבוד. כל זה לא דבר כל כך רע בפני עצמו, אלא רק כשלוקחים בחשבון את העובדה שבמקום לשחק בצעצועים החדשים שלי אני צריכה בעצם לשבת וללמוד נוירואנטומיה קלינית ואיך יודעים איפה יש פגיעה עצבית בהתאם לבדיקה הנוירולוגית של החיה.

נו, טוב. שעה פחות לא ממש תשנה כלום, או לפחות כך אני מקווה. אם אתם מוצאים משהו שאינו תקין, אנא דווחו ואשתדל לסדר.

שבת שלום,

CrazyVet