דרזדן, 15 שנים אחרי

כשהייתי (כמעט) בת שתיים-עשרה, נסעתי עם אמא לשבועיים, לבקר אצל ה', אשתו השנייה של סבא, שגרה בפרנקפורט. בשבועיים האלה הקפנו מחצית מגרמניה (פרנקפורט, המבורג, ברלין, דרזדן, מיינץ, היידלברג ובטח עוד כמה שאני לא זוכרת), וביקרנו גם בבלגיה, בדרך. אני זוכרת מעט מאוד מהטיול הזה, וכשאני חושבת על זה באופן אובייקטיבי, פלא שיש לי זכרון כלשהו, כל כך הרבה בכל כך מעט זמן.

קשה להתמודד עם זכרון מתעתע. יש לי פלאשבקים משברירי רגעים, שפת האלבה בהמבורג, ברווזים בפארק בבריסל, התחרה בברוז', וקצת מהחומה בברלין. את דרזדן אני לא ממש זוכרת. רק שהיא הייתה יפה, בצורה שהדהימה אותי אחרי שלמדתי שהעיר נחרבה כמעט כליל במלחמת העולם השניה. על הזוועות האלה קראתי כמה שנים מאוחר יותר, בספר שהיווה נקודת מפנה ספרותית מבחינתי, בית מטבחיים חמש.

כשהחברים ללימודים אמרו שהם נוסעים לדרזדן ביום ראשון, הצטרפתי בשמחה (ברגע שידעתי שהזוגי מגיע ביום רביעי ולא היום, כפי שחשבנו בהתחלה). הרכבת יצאה בשבע וחצי, אז קבענו בשבע. יצאתי מהבית בשש ורבע, והתעוררתי איזה שעה קודם, כך שפלא שאני מצליחה לחבר משפטים רהוטים פחות או יותר. בעוד חבריי לנסיעה ניצלו את הזמן לשינה, התרכזתי בסריגה, ואפילו הספקתי לסיים את הצעיף לסבתא לפני שהגענו לדרזדן. זמן מנוצל כראוי.

הספקנו לקרוא קצת על דרזדן בדרך. אמיליה הייתה מאורגנת והביאה איתה ספר בספרדית, שכמעט כולנו יכולנו לקרוא (חוסה, מהאיים הקנריים, ואמיליה, מארגנטינה), כך שידענו קצת מה מצפה לנו ומה לחפש. לשמחתנו היום היה נאה, קר אך שמשי.

את רוב היום העברנו בשיטוטים בעיר העתיקה, המשוחזרת. עמדתי מול כנסיית הנשים, Frauenkirche בגרמנית, הכנסייה ששוחזרה מתל של אבנים, וניסיתי להבין איך אני לא זוכרת ערמה כזו של אבנים, כמו בתמונות "לפני" (הציצו בוויקי, יש שם הסבר מפורט פלוס תמונות). כמו בכל כך הרבה מקומות אחרים בגרמניה, לא יכולתי שלא להתפעל מהיכולת לשחזר בניין בארוק שכזה, כאילו היה פאזל עצום.


בדרך כחזרה כבר הייתי כל כך עייפה, שלא הפריעה לי כלל העובדה שאין לי שום דבר לסרוג. הגעתי הביתה וקרסתי על הספה, שמחה שבמקרר היו שאריות פסטה מיום קודם. ועכשיו, לישון. מחר חוזרים ללמוד.

לא ניתן להשאיר תגובות.