ביום שני, בדרך לפיזיותרפיה, ראיתי שלט אדום ענק שצעק "חיסול" על חנות הבדים החביבה עליי, בה אני קונה זה חמש שנים פלוס-מינוס. היום סופסוף מצאתי את הזמן לקפוץ לשם, רק כדי לגלות שסוגרים את החנות, שאלוהים יודע כמה זמן יושבת שם. עצבות, באמת. את כל הפריטים הכי מוצלחים שלי, תפרתי מבדים שקניתי שם, תמיד מאותו מוכר.

אבל, כמובן, אין רע בלי טוב, ומחירי מכירת החיסול מחייבים יצירת סטוק של בדים משובחים. בינתיים, בחרתי משי מודפס בירוק וכחול, צמר אפור ופשתן כחול-כהה. עוד אחזור לסיבוב שני, אבל הייתי קצרה בזמן… צריך לאסוף מזכרות, לא?

לאור הביקוש, כמה תמונות - השמלה, השאל, התיק והענק מהמסיבה. למעט השמלה, אותה אמי היקרה סרגה, הכל מעשה ידי.

לצערי התמונות לא עושות חסד עם הצבעים, אני פשוט לא מצליחה להוציא תוצאות טובות יותר עם המצלמה הזו (מתישהו, DSLR של ניקון, בווישליסט שלי כבר הרבה זמן…)

למרות הסימנים המנבאי-רעות (עייפות קשה, לפספס את הרכבת, גשם) היום הראשון של הסמסטר הלך יופי. קודם כל, בגלל שפספסתי את הרכבת הגעתי רק למחצית האחרונה של השיעור הראשון בהיגיינה II. פיכסההההה. לעומת זאת, לא פספסתי את המצגת המשעשעת בצורה לא רגילה שהעלה הפרופסור לתרפויטיקה, כולל אפקטים של סאונד וסרטונים. נראה לי שהוא בסדר, אם חוש ההומור יכול לנבא משהו לגבי מרצים…

עוד סימן ליום טוב - לא לאכול בקפטריה של האוניברסיטה ולקבוע עם הזוגי לאכול בבית. לנצל את ההזדמנות ולראות את הסרט ב-DVD שלא ראינו אתמול בלילה. נחמד.

לגראנד פינלה, לקבל שיחה מחברה ללימודים שעברת את הבחינה מיום שישי, ואחרי זה לצאת, לפגישה של הקבוצת סריגה, בדרך לקנות חתיכת צמר מדהימה לחצאית, וגם קצת טריקו כדי לנסות עם המכונה החדשה. ואחרי שכבר נשבר מהסטארבקס, כי אי אפשר לנשום ו/או לדבר שם, ללכת לחפש מקום אחר עם החבר'ה שהכי בראש שלי מהקבוצה, ובסוף לשבת במקום מקסים ליד הבית, על בירות ובראבה'ס, לקשקש… לדבר על הכל, כולל פשיזם, פרנקו, נאציזם, דעות קדומות, מדריד מול בארסה… תענוג. וגם סיימתי את הצעיף שעבדתי עליו כבר איזה חודש. בקרוב תמונה (אחרי שהוא יגיע ליעדו).

ועכשיו, ארוחת ערב קטנה, סרט ב-DVD, ולישון. מחר יש לי ישיבה של תוכנית הלימודים החדשה, כדאי לישון טוב קודם, זה לא הולך להיות הכי נעים (בלשון המעטה).

לילה טוב…

כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".

כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).

מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.