לפני מספר שבועות נערכו הבחירות לחונטה של הפקולטה. אין לי מושג מה התרגום של זה לספרדית, אבל אני מעריכה שהמונח העברי הוא מועצה, דירקטוריון או ועד. זהו פורום שכולל נציגים מכל המחלקות של הפקולטה, סגל לא אקדמי וסטודנטים. אחרי שדיברתי עם כמה מרצים לגבי הנושא, החלטתי להציג את מועמדותי בבחירות הללו. כשאני אומרת "להציג מועמדות" אני מנפחת את העניין הרבה מעבר למה שהוא, מכיוון שאף פעם לא מצליחים למצוא 18 איש שבאמת מעוניינים להיות נציגי הסטודנטים בחונטה. אז ממלאים את רשימת המועמדים בחברים, שעושים לך בעצם טובה שהם מציגים מועמדות. אני הייתי אחד מהשלושה שבאמת רוצים להשתתף בעניין.

הישיבה התחילה בתשע וחצי, רבע שעה אחרי השעה המיועדת (הפתעה). חתמנו על הניירות, אין לי מושג למה (השבעה? נוכחות?). הדיקן התחיל בעדכונים על מה היה קודם, ומה הוחלט. התפוד הלוהט של הישיבה הייתה ההודעה שהוציאה אוניברסיטת ליידה (Lleida) שבמערב קטלוניה, בה היא מודיעה שהאוניבסיטה תציע החל משנת הלימודים הבאה תוכנית לימודי מדעי בעלי חיים (Animal science and health) , משכה 4 שנים, כאשר לסטודנטים שמסיימים את התואר תהייה זכאות להמשיך ישירות לשנה רביעית וחמישית של לימודי וטרינריה אצלנו בפקולטה. כמובן שההחלטה הזו היא 100% פוליטית (ספרד בשנת בחירות) והפוליטיקאים מנסים לרצות את תושבי ליידה. הבקשה הראשונית הייתה להקים שם פקולטה לוטרינריה. מה שלא ברור זה למה בדיוק תושבי ליידה רוצים פקולטה לווטרינריה, כאשר בקטלוניה, בספרד ובאירופה יש עודף וטרינרים?

כל המרצים (כמעט) דיברו על כמה זה לא בסדר, כמה זה יפגע ברמת ההוראה, כמה זה חוקי (למה תואר של ליידה כן, ושל האוניבסיטה בקנריים לא?) . גם אנחנו הערנו שבסופו של דבר זה יפגע בנו, בין אם במספר הסטודנטים שיוכלו ללמוד, או מבחינת העבודה לאחר סיום הלימודים. מטריד, אבל באמת מחוץ להשפעתי. אני אפילו לא מצביעה בבחירות. היה משעשע לראות את כל הפרופסורים המלומדים חוזרים אחד על דברי השני, כאילו שזה מה שיעשה את ההבדל. נו, גם משהו.

מעבר לזה, א' ואני רשמנו לעצמנו הישג ראשון בפורום הזה: להכניס סטודנט לוועדה שמתכננת את תוכנית הלימודים העתידית. בישיבה הקודמת (שהייתה טרם הבחירות ולכן לא יכולתי להשתתף) הוחלט הרכב הוועדה, ועל אף בקשתו של מ' (מנהל המחלקה בה אני "עובדת"), לא הוכנסו סטודנטים (לא הגיעו סטודנטים לישיבה, ולכן הוא נענה: "איזה סטודנטים אתה רוצה להכניס לוועדה?"). הבקשה התקבלה ללא התנגדות, עם ההסתייגות שנציג הסטודנטים חייב להיות מהשנתיים האחרונות, ולכן אני זוכה גם בתפקיד הזה. הולכת להיות לי שנה עמוסה…

וזהו. בינתיים. סיימתי (סופסוף) את הסוודר לג'וניור של פורד, והוא כבר בדרך. כמובן שעם הדואר הספרדי (חיכיתי יותר מחצי שעה בשביל לשלוח את החבילה), וכל ימי החופש ייקח לו קצת זמן להגיע, אבל נראה לי שההמתנה שווה. מבטיחה פוסט מפורט עם תמונות ואפילו הסברים לגבי הדוגמה של הסריגה (בקשו ממני להכין בשביל הקבוצה של BCNKnits).

אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי - ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם - צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה - לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה - בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" - Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" - arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?

אתמול היתה לנו (מ', המשוגעת ואני) עוד ישיבה עם רכז המסלול (אחראי על כל 5 שנות הלימודים, בנוסף יש רכז/ת שנה) בנושא המודולים. ישבנו כמעט שלוש שעות ודיברנו על מה לא בסדר, ומה כן.

אין לי כח וגם לא סבלנות לפרט את רשימת הבעיות בפעילות שאנחנו מבצעים בבית החולים, כי נראה לי שחבל קצת על הזמן. אפשר פשוט לסכם אותן במשפט אחד בערך - הכל מתחיל ונגמר בארגון גרוע ואנשים בלי רצון טוב (ויותר מדי אגו). גם המסקנה שהדברים לא ישתנו בזמן הקרוב, או כמו שאמרתי - אני לא אזכה לראות את זה - לא ממש מעודדת.

יחד עם זאת, יצאתי מהישיבה מאוד מעודדת. לא בגלל שחשבתי שיצא איזשהו שינוי כתוצאה מהישיבה, אלא בגלל שבכל זאת מאוד משחרר לדבר על הדברים שמציקים ולא יוצאים החוצה, על כל התסכולים וההרגשה שהסטודנטים (כלומר אנחנו) עובדים שחורים שחוסכים כסף לבית החולים (מחשבה מקוממת במיוחד כשיודעים כמה כסף הם עושים ושאו-טו-טו מפריטים את המקום).

דיברנו גם קצת על ההפרטה, ושהסטודנטים כן מעוניינים לדעת מה קורה שם. אני הבהרתי את דעותיי בנושא - שמן הסתם לא עומדות בקנה אחד יחד עם דעותיהם של בעלי ההחלטה באוניברסיטה.

כדי לסיים את היום בטעם טוב, המשוגעת ואני הלכנו לשתות קפה במקום החביב עלינו. כנראה שדיברנו בעיקר על שטויות, כי אני לא מצליחה לזכור שום נושא שיחה בעל משמעות כרגע.

ראשית כל, הבהרה. לא מדובר פה בפוליטיקה הנדושה והמוכרת (מפלגות, שחיתות וכיוצא בזאת) אלא בפוליטיקה הפנימית של הפקולטה והאוניברסיטה שלי (גם היא נדושה ומוכרת, רק בלי אולמרט).

היום יצא לי להבריז משיעור (אקוטוקסיקולוגיה, מרתק ומזעזע כאחד, הצטערתי להפסיד אותו) כדי לשבת לדבר עם המרצה לכירורגיה על התרגול שכולל הקורס שהיא מעבירה. היינו שלושת הנציגות (מ', מ' ואני), והגברת פ'. המרצה הזו היא טיפוס, אבל ממש. דיברנו על מה חושבים הסטודנטים, ואיך לשנות את המצב. [הבהרה - המצב כרגע כולל שבוע בבית החולים כולל משמרת לילה (ללא מנוחה למחרת) ומשמרת סופ"ש].

כמובן, אין אפילו סטודנט אחד שמפיק תועלת (קרי, לומד משהו) ביום שאחרי משמרת הלילה. אם נוסיף על זה את העובדה שמשמרת הלילה כוללת עבודה שלא ממש קשורה לכירורגיה, וכנ"ל משמרת סוף השבוע, ברור מה הדעה הכללית בנושא. הפתיע אותי דעתה של המרצה, כי חשבתי שמי שהעלה את הרעיון האווילי להעמיד סטודנט 36 שעות על הרגליים צריך לחשוב שזהו רעיון טוב. אז יש התקדמות בחזית הזו, נותרה רק החזית של השבוע אשפוז.

במהלך הפגישה גיליתי שקיימת תוכנית להפריט את בית החולים, ששייך לאוניברסיטה. פה נכנסת הפוליטיקה, אם היא לא נכנסה קודם, בקשר למי מחליט מה בבית החולים. מבחינתי, הרעיון הוא פשוט בלתי נתפש - אוניברסיטה ציבורית שמחזיקה בית חולים פרטי. כאילו שהטיפול שם כרגע לא מספיק יקר - ההפרטה פשוט תקפיץ את המחירים לשמיים. בנוסף, כל ההתנהלות הגרועה של בית החולים כמו שהוא (חוסר יעילות משווע) תחמיר ברגע שהמקום יופרט (ואז מה יקרה כשייפשטו את הרגל?). הצעד הראשון בכיוון להפרטה הוא לשכור אנשי צוות צעירים, להעיף לאט לאט את הוותיקים (ובעלי הניסיון, כמובן) ולהביא, איך לא, מומחה לשיווק (שתלה כרזות בקטלנית, אבל עם שגיאות).

סיכמנו את הפגישה בהסכמה על מאבק משותף, שצריך להתחיל בהצפת מידע - גם הסטודנטים צריכים לדעת מזה. בסופו של דבר, הסיבה היחידה להפעיל בית חולים לימודי היא הכשרת סטודנטים, ואם המקום יופרט, מה יהייה עלינו?

בדרך חזרה פגשתי שני מרצים, וחקרתי קצת את הנושא של מאסטרים פה (המרצה שאני צריכה לדבר איתה בנושא מאסטר שמעניין אותי) ואח"כ על מנגנוני הביקורת והאכיפה שקיימים באוניברסיטה, על הדעות שלנו כסטודנטים על ערכם של קורסים כאלה ואחרים ועל איך צריכה להיראות תוכנית הלימודים, בשונה ממצבה כיום.

באופן כללי, על אף הידיעה שכל אחד יכול לעשות קצת, השיחות האלה עזרו לי קצת, לפחות לראות שאפשר אולי לעשות משהו, אפילו אם השינוי קטן, כל השינויים הקטנים מצטברים, ובסוף אפשר לראות שיפור, קטן ככל שיהיה.

ואמירה קטנה שכן קשורה לסטודנטים בארץ - ישר כח. הלוואי וחברי ללימודים היו מראים רק קצת מהנחישות והעמידה על זכויות שאתם מראים.

ובחירות - אלה הבחירות המקומיות של בארסה, ואני הולכת להצביע (אין לי מושג למי, אבל זו עדיין חוויה).

ההזמנה שקיבלתי היום

במסגרת המחויבויות שלקחתי על עצמי (חוץ מלהיות סטודנטית, בת-זוג לג' ובעלת חתול שמן, רע מזג וזללן) אני הנציגה של השכבה שלי מול האוניברסיטה. מה זה אומר? רוב הזמן כלום. ברגעים קריטיים, אני צריכה לשאת את קולו של העם (כלומר, חבורה של ילדים קונפורמיסטיים בני 20) למרומי הפרופסורה האוניברסיטאית. היום היה אחד מהרגעים הקריטיים האלה. פעמיים בשנה, בסוף כל סמסטר, נפגשים נציגי הסטודנטים עם רכז הלימודים ורכז/ת השנה, ונציגים של כל אחד מהקורסים (לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים אף לא אחד).

אז מה היה לנו היום? הרבה דברים. הפגישה ארכה כמעט שעתיים וחצי, ודיסקסנו בסך הכל 4 קורסים (קורסי בחירה ביום שני, וזה הולך להיות לא נעים. למה? כי רק אני ואנוכי נהייה שם, לבד). כמו תמיד,היו רגעים מצחיקים, מביכים ורגעים שרציתי להפוך לננסית ולהתחבא מאחורי הכסא.

כדי להכין את החומר למפגש, קבענו אסיפת סטודנטים ביום רביעי, בנסיון להוציא קצת יותר משתי דעות (הממוצע של שנים קודמות). הגיעו בערך 40-30 סטודנטים, הישג מרשים. לא אזקוף לנו את ההצלחה, אלא לאסיפה שערכו אח"כ בנושאים אחרים.

התחלנו לפי סדר ההגעה של המרצים. כמו תמיד, מ' ואני הגענו ראשונות, וכמו תמיד, שתי הנציגות האחרות הבריזו. הראשון בתור, ד', נציג רדיולוגיה. המרצה החביב עליי הסמסטר הזה. לא אלאה בפרטים (את מי מעניין באמת שהסמינרים של הקורס התנגשו בפרקטיקה אחרת?), רק אספר שעשינו לו את היום, כשנתנו לקורס שלו ציון 5 מתוך 5 בסקר שביעות רצון. מספר שתיים בתור, מחלות טפיליות, עבר גם כן די בשלום. שיעשע אותי שהמרצה סיפר שלסטודנטים, לא רק בשנה זו, סובלים מבלבול קשה לגבי ההבדלים בין פציעות (lesions) לסימפטומים, והעלה את התהייה, כיצד סטודנטים, שזו שנתם הרביעית (או יותר) בלימודי וטרינריה שוגים כך. אין לי תשובה לזה, אלא להגיד שרבים מהסטודנטים מקומם לא באוניברסיטה.

מספר שלוש ברשימה, כירורגיה כללית, צפוי היה להיות קשה. לא היו חסרות תלונות: שינויים בלוח הזמנים, מבחן מעשי לא ממש ברור ומבחן תאורטי, קצר מדי, עם ציונים לא משהו, ששונו פעמיים (אחרי שלקח חודש (!) לפרסם את תוצאותיו. בנוסף, נאמר לנו במפורש, שכל מי שקיבל ציון 6, יופיע לו ציון סופי 5 (התנהלות מוזרה בהחלט).

לטענה הראשונה, מוצדקת לכל הדזעות, המרצים פ' וא' ענו, שזו אינה אחריותם ושהם המתינו לאישור המועצה האקדמית לביצוע המעבדות. טוב ויפה. ואז נפתח דיון, שנמשך קרוב ל-20 דקות, לגבי הסיבה לעיכוב במתן האישור. מסתבר שמדי 3 שנים מתחלפים בינהם המרצים, וכל פעם מחדש משתנה תוכן הקורס. המועצה האקדמית אמרה, חלאס, תחליטו, מה שזה לא יהיה, אבל שזה יהיה קבוע (צודקים). במשך רגעים ארוכים רציתי להעלם…

כשנגמר הקטע הזה, התחילו אחרים. ד' פתח במונולוג על פחדנות ושבכל מקום אחר (פרטי) היו מעיפים אותו לשבת על לווין, עדיף קרוב לשבתאי, כי הוא לא מוכן להתפשר על הנושאים האלה. מיותר לציין, ד' לא מנתח בבית החולים אלא רק מלמד, מן הסתם בגלל שדעותיו הלא פופלריות (הוא חושב שההוראה יותר חשובה מעבודה בבית החולים) די הרחיקו אותו מהעבודה שם. הוא סיפר לי (בהזדמנות אחרת) שכמעט העיפו אותו בגלל הדרישה שלו לשינויים. הבהרנוכל מיני סוגיות (לא משנים ציון לאף אחד, אבל כל מי שהציון שלו בין 5 ל-6 יקבל 4.9, או נכשל. זכרנו להדגיש את ההיבטים החיוביים - ההתנסות בטכניקות כירורגיות בסיסיות, על אף החוסר במרצים במעבדות, והזכות שנפלה בחיקנו, לבצע עיקור בחתולה.

כשסוף-סוף סיימנו את האודיסאה הזו, הגיע תורם של מחלות מידקות. הקורס הנ"ל גבה 80% נכשלים בשנה שעברה (כך אומרת השמועה, לפחות) והשנה היו רק 20% (מכובד לכל הדעות). קשה להעביר עליהם ביקורת, כי לכל דבר (כמעט) יש להם תשובה. הקורס אכן קשה (ללמוד 40 מחלות על בוריין זה לא עניין של מה בכך) אבל זוהי מהות החומר.

בסך הכל נראה לי שהם קיבלו את ההצעות ברוח טובה. פ' (כירורגיה) ממש קרן מאושר כשאמרתי לו שהסיכומים שהיו זמינים באינטרנט היו שמישים ביותר, וד' שמח כל כך על ה-5 שלו (הערה: זו הפעם היחידה שקורס קיבל כזו הערכה חיובית). חוץ מזה, לא היו היתקלויות לא נעימות (כמו שנה שעברה), ופה ושם יצא לנו לשמוע ביקורת פנימית על האוניברסיטה (חשוב מאוד).

חומר למחשבה - קיימים מנגנונים כאלה גם באוניברסיטאות אחרות?