היום היה יום מיוחד. התייצבנו מוקדם בבוקר* בכניסה לגן החיות של בארסה, שם חיכה לנו דריל אחד לאיסוף זרע ודרילית אחת להזרעה מלאכותית. מ', ראש המחלקה, א', גם היא סטודנטית מהמחלקה, ד', מרצה אורחת מברזיל, ואני.

אז מה זה דריל, אתם שואלים, ובצדק. גם אני לא ידעתי עד לא מזמן. בפשטות, זהו קוף אפריקאי שדומה למנדריל אבל הפנים שלו לא כחולות. התמונה מהפליקר של ucumari ומשוחררת ברשיון CC.

יותר בפירוט (ויקי), זהו יונק (Mandrillus leucophaeus**) ממשפחת הפרימטים של העולם הישן (Cercopithecidae), כלומר אפריקה. הם קרובים של הבבונים, אך יותר דומים למנדרילים. במראם החיצוני הם דומים למנדריל, אך ללא פיגמנטציה צבעונית בפנים. הדריל נמצא בקמרון, ניגריה, ובגינאה המשוונית. הדריל נמנה על הקופים בסכנת הכחדה.

אחרי שהחכמנו, אני יכולה לספר קצת על החוויה עצמה. צוות גן החיות הביא את הקוף, שממש לא נראה מהסוג שהייתם רוצים לפגוש לבד בסוואנה. גדול מאוד, שוקל בערך 30 קילו, עם ניבים שיכולים להפחיד פיטבול. מזל שהוא ישן טוב.

את הזרע אוספים בטכניקה שנקראת אלקטרואייקולציה***. מה זה כולל [אזהרה לגברים - תיאור לא ממש סימפטי] - דוחפים אלקטרודה לפי הטבעת, שמגרה את האזור וגורמת לזקפה ולאחר מכן לשפיכה. המכשיר שבו השתמשנו משמש הוא דגם שמשמש בדרך כלל לאיסוף זרע אצל גברים משותקים [אמרתי, לא סימפטי]. את החלק הזה ביצע גיניקולוג שהגיע במיוחד.

א' ואני היינו אחראיות על בדיקות המעבדה. ספירת זרע וריכוז, הכנת משטחים וכל החישובים הנחוצים כדי להעריך את איכות הזרע. לצערנו החבוב ניסה להזדווג**** והספירה שלו הייתה נמוכה מאוד, מה שמפחית את סיכויי ההצלחה של ההזרעה.

אחרי שסיימנו את החלק הזה, הגיע שלב ההמתנה, כי הגינקולוגית שאחראית על ההזרעה מגיעה רק באחת. היינו אמורים לסרס שלושה למורים ולאסוף זרע מהאשכים (שטיפה אפידידימרית) אבל זה התבטל. אז אחרי הקפה של הבוקר ד' וא' ואני הלכנו לטייל קצת בגן החיות. יש לי אפילו איזו תמונה או שתיים בטלפון, אבל בטח האיכות לא משהו. את המצלמה לא טרחתי להביא מאחר וידעתי מראש שאי אפשר לצלם את התהליך עצמו.

המצב של גן החיות לא רע, החיות מטופלות יפה ומצבן טוב. אבל בכל זאת, רואים שאלה אינם תנאים עבורם, במיוחד עבור הטורפים הגדולים. בגן חיות אורבני, שנמצא כל כך במרכז העיר, השטח מוגבל מאוד, והחיות נכלאות בשטחים שאינם מספקים את צרכיהם. ישנה תוכנית להעתקת גן החיות לכיוון הפורום, אמנם לא ממש מחוץ לעיר, אבל יותר בפריפריה, ועל כן יותר שטח. נקווה שאז יהיה שיפור.

באחת הביאו את הקופה, שנראתה כשייכת בכלל למין אחר. היא שקלה פחות מ-10 קילו, ונראתה קטנטונת בהשוואה לזכר. היה מרשים לראות את ישבנה, שבעת הייחום משלש או מרבע את נפחו בגלל ההתנפחות של הפות. הפות כל כך נפוחה שפי הטבעת נדחף למעלה, וקצת קשה למצוא אותו (למדידת חום, כמובן, מה חשבתם?). ההזרעה הייתה פשוטה ממה שחשבתי. כולה לדחוף קנולה פנימה ולדחוף. התכנון היה להזריע יותר עמוק, אבל בסוף ההזרעה הייתה רק וגינלית. ראינו גם את האולטרסאונד של הקופה, שהדוקטורית אמרה שדומה מאוד לרחם נשי. מי אמר שאנחנו לא חיות?

את היום סיימתי בארוחת צהריים נדירה עם הזוגי בדולסו, הקפה החביב עליינו. הוא הזמין מרק אפונה עם קוקוס וחזה ברווז על פירה דלעת, ואני בחרתי סלט ירוק עם אננס, סלרי וקצף ברי, ובקלה למנה שנייה. יאם.

היום בפרקטיקה חלבנו עז. וגם כבשה. ושיחקתי עם הגדיים שנולדו לפני שבועיים. גדיים קטנים הם גורי המשק החמודים ביותר, סקרנים, קופצנים ומשחקים עם כל דבר. כבר עכשיו יוצאות להם השיניים הראשונות, והיניקה שלהם כבר קצת מכאיבה.

מעניין, רפלקס היניקה נשמר חודשים ואפילו שנים, ועזים בוגרות יכולות לנסות לינוק. עז אחת ניסתה לינוק את האצבע שלי, ודי נשכה אותי. והן גם מנסות לשתות חלב. העז שחלבנו ניסתה לשתות את החלב שלה עצמה. אסור לתת להן, כי זה יכול לגרום ליופי של שלשול בחיה בוגרת, שמערכת העיכול שלה לא מותאמת לעיכול חלב.

ועכשיו - לישון. 12 שעות מחוץ לבית עייפו אותי לחלוטין. לילה טוב.

אוכלוסיית הדולפינים של הים התיכון סובלת ממגפת מורביליווירוס, בדומה למגפה שהתפרצה בשנות התשעים. במטרה להיאבק במגפה המחלקה לאיכות הסביבה בממשלה הקטלנית הכריזה על פרויקט יוליסס. הפרויקט כולל מתן טיפול רפואי לדולפינים חולים, פינוי גוויות של דולפינים וחקר המחלה על מנת למנוע הישנות מגפה דומה.

לקריאה נוספת.

קודם כל, התנצלות. הרבה זמן לא כתבתי, אם בגלל חוסר זמן ואם בגלל עייפות טוטאלית. היו דברים לספר, ואפילו חשבתי על כמה פוסטים אפשריים. ועוד יש לי כמה חובות מקודם, על דברים שהבטחתי לכתוב, אבל אני לא שוכחת ובקרוב יפורסם, מבטיחה.

יום אחד את קמה בבוקר, ומגלה להפתעתך שארבעה שבועות מחייך חלפו ביעף, וכבר נגמר חודש שלם של עבודה די מפרכת. ביום רביעי סיימתי את תקופת הפרקטיקה שלי בבית דגן. להפתעתי נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. עשיתי ולמדתי יותר מאשר יכולתי אי פעם בבית החולים שלנו, בפקולטה, גם בגלל הנכונות ללמד וגם בגלל ריבוי ההזדמנויות.

אבל לפני שאספר על היום האחרון שלי, רציתי רק לספר קצת על אחת החוויות המהנות בכל שהותי בבית החולים. ביום שלישי הצטרפתי אל רופא העיניים של בית החולים, אליו הגיעו 12 גורי רועה אוסטרלי והוריהם לבדיקת עיניים, בגלל שגזע זה, כמו כל גזעי הקולי למינהם נוטה לסבול ממומים מולדים ברשתית העין. מיותר לציין שהגורים פשוט מקסימים, והיה כל כך כיף לראות, להחזיק אותם ופשוט להסניף קצת ריח של גור. בינתיים אינני מפרסמת תמונות, אבל יצרתי קשר עם המגדל כדי לעשות זאת.

ביום רביעי נפרדתי מכולם, הבאתי עוגיות יום-אחרון-פה שאמא אפתה לי*. החלפתי אימיילים וטלפונים, ונראה כמה נצליח לשמור על קשר. היום עצמו היה די רגוע, למרות שהיינו בהרכב חסר והיו די הרבה מקרים לקבל. אבל הסתדרנו, והגעתי הבייתה בזמן סביר. וזהו, נגמרה תקופה. עכשיו קצת חופש, זמן לעצמי, לסידורים וקצת ללמוד, כי עוד מעט יש לי שתי בחינות.
*מיותר לציין שהיו מוצלחות בצורה לא רגילה, ושכולם אמרו "אמא שלך אפתה את זה? באמת???" איזה כיף שיש אמא כזו.

עוד לפני שאינקוגניטו שאל על ניתוחי גב בכלבים, מצאתי את הכתבה הזו על פריצת דרך בניתוחי גב בכלבים. וטרינרים באוניבסיטת אוקלהומה משתמשים בלייזר בניתוחי פריצת דיסק. מ-1993 ועד היום נותחו מעל 300 כלבים בהצלחה שעולה של 96%.

טיפול בפריצת דיסק באמצעות לייזר הוא תהליך פולשני פחות מהפרוצדורה הכירורגית הרגילה, ועל כן גורמת פחות כאב לחיה ובנוסף זמן ההחלמה קצר יותר.

למידע נוסף על ניתוחי דיסק באמצעות לייזר בכלבים - האתר של אוניברסיטת אוקלהומה.

Powered by ScribeFire.

היום נסענו מ' (להלן המשוגעת) ואני לביקור בחוות חזירים. זו היתה חווה פשוט מחרידה, או כמו שאמר הווטרינר מ' אליו הצטרפנו, החווה הגרועה ביותר תחת טיפולו. לכלוך, ארגון גרוע ובורות חוברים ויוצרים בעיות קשות.

בחווה בה ביקרנו מגדלים פרות חולבות (בערך מאה) וחזירים במחזור סגור (כלומר יש גם חזירות ממליטות, בערך מאתיים, וגם פיטום של החזירונים). התכנון של האינסטלציות פשוט זוועתי, וההיגייינה פשוט לא קיימת. לא צילמתי תמונות, כי חשבתי שזהו בזבוז פיקסלים. כתוצאה מהתנאים הירודים, התמותה בחווה גבוהה מאוד (סביב 20%), וזה מתרגם להרבה הפסדים לבעלים. כמו תמיד, קשה לשכנע חוואים שעובדים באופן מסוים במשך שנים לשנות את דרכיהם, ופשוט בלתי אפשרי לבער מחלות מסוימות, במיוחד כאשר הן מפסיקות להגיב לטיפול אנטיביוטי.

אחרי שסיימנו את הסיור בחווה, דיברנו קצת עם הווטרינר. כמובן שהתפאורה לשיחה המלבבת לא יכלה להיות אחרת מגוויותיהן של שתי חזירות שלא שרדו את הפיטום, כנראה כתוצאה ממחלה בדרכי הנשימה, לשתיהן יצא דם מהאף [אפיסטקסיס] מעורב בקצף [מצביע על בצקת ריאות]. דיברנו על התפקיד של הווטרינר בהנחיית החוואי בניהול החווה, דרכים לגדול והשינויים שעוברים על הסקטור. לדוגמא, לפני 20 שנה חוואי היה יכול להתפרנס בכבוד מגידול מחצית החזירות (או פחות) ופיטום צאצאיהן, משום שחלק גדול יותר ממחיר הבשר ללקוח הגיע למגדל (70%). היום רק כ-20% מגיעים למגדל, והמחיר נשאר כמעט אותו הדבר. לעומת זאת, ההוצאות של המגדל עלו (מזון, טיפולים וטרינריים, עלויות שונות….) ולכן כדי להתפרנס, מגדלים רבים נאלצו להתרחב, בדרך כלל ע"י הגדלת כמות בעלי החיים. כל ההתרחבות הזו מתרחשת בדרך כלל ללא תכנון, או עם תכנון מוגבל לטווח ארוך. דיברנו על האפשרויות להתרחבות וצמיחה בכיוונים אחרים, כמו התמחות באיכות (לדוגמא בשר אורגני) או בעיבוד הבשר בשיטות מסורתיות (נקניקים) ומכירתו בחווה פתוחה לקהל (מה שנקרא תיירות חקלאית או חקלאות תיירותית), באופן שמאפשר למצוא נישה מתמחה שנותנת יתרון יחסי וממקסמת רווחים.

סיימנו את השיחה בסימן - צריך למצוא דרכים ללקוחות להתפרנס, כי פרנסתם פרנסתנו. גם למדנו שווטרינרים בעלי ניסיון בתחום החזירים יכולים לעשות כסף טוב במזרח אירופה (רומניה, פולין) וגם במקומות אקזוטיים יותר, כמו סין או ברזיל. תמיד אפשר לפנות לכיוון הזה, למרות שמבחינתי ההתמחות הזו היא לא מאוד מעניינת או בעלת סיכויי הצלחה (כמה ווטרינרים מומחים לגידול חזירים צריך בארץ?).

מ' הסיע אותנו חזרה לעיר, והשאיר אותנו ממש במרכז העיר העתיקה של ויק (Vic), שהיא עיר המחוז של אוסונה (Osona). זו עיר קטנה (במונחים ספרדים, רק 30,000 תושבים) במרחק 70 ק"מ מבארסה, אולם הנסיעה לשם ברכבת אורכת כמעט שעה וחצי. החלטנו, המשוגעת ואני, שאם אנחנו כבר מפסידות לימודים, נהנה מהיום ונשחק בלהיות תיירות. כמובן שלפני שנפרדנו מהווטרינר ביקשנו המלצות למסעדות מקומיות, כי אי אפשר לפספס עם המלצה.

התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית (Plaça Major), שבימי שלישי ושבת משמשת שוק. בימים עברו התקיים בכיכר הזו שוק בעלי החיים, שכן ויק הייתה מרכז מסחרי חשוב במחוז, שעיקר הפעילות החקלאית שלו היא גידול בעלי חיים. עברנו את העירייה, בניין קטן וחמוד עם שעון ומגדל פעמונים, ושמנו פעמינו לעבר משרד התיירות של העיר. שם מצאנו גברת נחמדה שסיפרה לנו על המסלול לתיירים (מסומן עם חיצים והכל) ונתנה לנו מפות מפורטות מאוד. היא גם סיפרה שהיום במקרה הוא יום המוזיאונים הבינלאומי ועל כן הכניסה למוזיאונים היא חופשית, והמליצה לנו לבקר במוזיאון האפיסקופלי לאמנות ימי הביניים ובמוזיאון לאמנות בעור.

אז אימצנו את המלצותיה - התחלנו בסיור רגלי ברחבי הרובע העתיק, עם התברברויות צפויות של מטר וחצי, כי אלה הרחובות של העיר. המשכנו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות המומלצות (10 יורו כולל מע"מ). היה ממש נחמד, חוץ מהקרמה קטלנה (Crema catalana, הגרסה הקטלנית לקרם ברולה) שהיה נפילה: מתוק מדי, עם יותר מדי קינמון ובלי הקרמל למעלה! פשוט בושה וחרפה.

מהמסעדה המשכנו למוזיאון האפיסקופלי. בעיקר אמנות ימי-ביניימית וגם קצת של העת העתיקה - תכשיטים וכלים שימושיים ממצריים העתיקה ומרומא ויוון. הכי אהבתי את החלקים שכללו אומנות שימושית - טקסטיל, זכוכית, קרמיקה וחרשות ברזל. רציתי לצלם, אבל אחרי שצילמתי את הגלימה של איזה קדוש/אפיפיור או משהו בסגנוןו גיליתי שאסור לצלם. לא סיפרתי להם שכבר צילמתי קצת, אבל זה לא באמת משנה, נכון?

כשיצאנו מהמוזיאון עוד היה מוקדם ללכת למוזיאון השני, שנפתח רק בחמש. הסתובבנו עוד קצת וחיפשנו בית קפה, ללא הצלחה. אז ישבנו קצת על ספסל עם כמה זקנות עד שנפתח המוזיאון. המוזיאון התגלה כנחמד מאוד, אם כי מעט מצומצם - כיסינו את כל התצוגה הקבועה פלוס שתי תערוכות מתחלפות בעשרים דקות. גם היינו כבר עייפות, וגם ניסינו להתחמק מקבוצת הזקנות שערכו במוזיאון ביקור מודרך.

עייפות אך מאוד מרוצות הגענו לרכבת, ומשם חזרה הביתה. בדרכי חזרה מהרכבת גיליתי שברמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya) ישנה תערוכה זמנית של פסלים, שרובם נמצאים בגובה העיניים. איזה כיף.

(more…)

היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה - החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים - ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה - ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה - שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה - שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.

המשימה היום: חיסון 608 עגלות נגד IBR וBVD. החיסון מגן מפני מחלות בדרכי הנשימה והפלות שנגרמות ע"י וירוסים (Bovine Herpesvirus ו-Bovine Viral Diarrhea Virus).

שוב, לקום בחמש בבוקר. צריך להגיע לגראנויירס (Granollers) מרחק 40 דקות ברכבת, שם אסף אותנו הוטרינר א'. התלווה אלינו גם סטודנט פורטוגזי, ל', שעושה חלק מהפרקטיקה הנדרשת ממנו (9 חודשים, אנחנו עושים רק חודשיים וחצי) במרכז הווטרינרי טונה (Tona). משם נסענו לכפר קטן ליד פיגראס (Figueres) שם נמצא מרכז עגלות שהוקם ע"י שלוש מהחוות הגדולות באזור כדי לחסוך בעלויות הגידול של העגלות. במרכז נמצאות עגלות המיועדות להחליף את הפרות החולבות, כאשר אלה "יצאו לפנסיה" בבית המטבחיים. העגלות שוהות בחווה עד גיל שנתיים בערך, כאשר הם בהריון מתקדם - חודש שביעי.

הגענו בשמונה וחצי, בדיוק מרבי (קבענו עם הווטרינר שמנהל את החווה בדיוק בשעה הזו). החלפנו בגדים, והתחלנו להתארגן. להכין מנות חיסון ל-600 פרות זה לא צחוק, במיוחד לאור העובדה שמשתמשים במזרק ומחט חדשים עבור כל פרה ופרה.

החיסון נגד IBR ניתן דרך האף, ומרססים אותו עם "אקדח חיסונים" שנראה בעצם כמו אקדח סיליקון, למי שמכיר. במקום לחבר מחט בקצה, מחברים אפליקטור לאף. מרססים 2 מ"ל, אחד בכל נחיר. והפרות לא משתגעות על זה, אם לדבר לשון המעטה. החיסון השני, BVD, ניתן בהזרקה לשריר. יותר קל, דורש יותר הכנה מראש. לטעון 600 מזרקים, ואח"כ להזריק אותם… לוקח די הרבה זמן.

כשהיו לנו בערך 300 מנות חיסון מוכנות, התחלנו במשימה. פ' ואני קיבלנו את המשימה של להזריק את החיסון, כי החיסון האפי דורש מיומנות (וגב חזק מאוד). כך שיצא שכל אחד מאיתנו חיסן בערך 300 עגלות. לא רע בשביל יום אחד.

לקראת אחת בצהריים סיימנו את החיסון. קיפלנו את הציוד והתארגנו לזוז. לאור העובדה שהבנות התקשרו להודיע שהן סיימו את היום והן בדרך לפקולטה, ידענו שאת דרכנו חזרה הביתה נמצא ברכבת. לכן, כשא' הציע שנאכל ארוחת צהריים בדרך ואחר כך ניסע לטונה כדי לקחת משם את הרכבת, הסכמנו, די בשמחה.

אכלנו במסעדה כפרית למדי. אוכל נחמד, במחיר די שווה - 8 יורו לארוחה "עסקית" שכוללת מנה ראשונה, שנייה, קינוח ושתייה. מה רע? אכלתי מרק אופייני לאזור - מין מרק עוף עם אטריות ואורז. נחמד, אבל הבנזוג מכין יותר טוב. ולמנה שנייה, אורז עם פטריות ופירות ים. אחלה מנה, חבל שכבר הייתי מלאה למדי. ולקינוח - קיווי (המסעדות הקטלניות לא מצטיינות בקינוחים). החברה הייתה סבבה - הקשבנו קצת לאנשים בעלי קצת יותר נסיון בתחום, ונהנינו לצחוק על חיי הסטודנט והווטרינר (דיברנו די הרבה על האנימלאדה, החגיגה נטולת העכבות, פרטים בהמשך).

יצאנו לכיוון טונה, ועברנו בדרך באחת החוות השותפות במרכז העגלות. זו חווה די גדולה, עם בערך 400 או 500 פרות חולבות. התנאים שם די טובים, במיוחד בהשוואה לחוות הקטנות שראינו בימים הקודמים. לא התעכבנו הרבה, כי כבר היה די מאוחר. לטונה הגענו סביב ארבע וחצי, וסיכמנו עם הוטרינר ר', אליו נתלווה מחר, איך נפגש. א' הקפיץ אותנו לרכבת, ומשם נסענו חזרה לעיר, כמעט שעה נסיעה.

בשעה טובה, שוב בחזרה בבית. היה יום ארוך כל כך…

מחר - קליניקה. סוף סוף לקום קצת יותר מאוחר - בשש.

חליבת הבוקר הייתה משהו משהו, רק שלא ממש ראינו שום דבר… החווה שביקרנו בה הייתה קטנה, וללא ספק המלוכלכת ביותר שיצא לי לראות. חדר החליבה היה כל כך קטן (ומטונף) שלא יכולנו להיכנס בכלל. בנוסף, בלט לעין הרעב של הפרות. אני לא מאשימה את החוואי, יש לו מספיק צרות על הראש. הכפר היה פעם קטן וחקלאי, והיום הוא עיירה משגשגת. העיריה מנסה לסלק אותו, ואיכשהו הוא מצליח לשרוד. הוא עוד אחד מהחוואים שאי אפשר לדעת אם הוא בן 50 או 70, מקומט כולו. ראינו את אביו, כך שכנראה הוא יחסית צעיר (כמה זה יחסית?). האב יצא מהבית, לבוש בשני סוודרים קרועים וחולצה קרועה מתחת, שעון של מקל הליכה. העיניים שלו אדומות (לא יצא לי לראות כזו דלקת מעולם) והריסים דבוקים. הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ומה אנחנו עושים, ואם ההורים שלנו עוסקים בחקלאות, עתידנו כווטרינרים ומה לא. הוא בטח שאל עוד כמה דברים, אבל לא ממש הבנתי, אז רק נדתי בראשי.

לפני הביקור השני עצרנו לארוחת בוקר במסעדה ליד תחנת דלק (עורכים גם חתונות ושאר אירועים). חייבים לנגוס משהו אחרי שקמים בחמש בבוקר. לחווה השניה נסענו בכביש עפר עם כל כך הרבה בורות. כששאלנו אם אין כביש גישה אחר, הווטרינרית אמרה שיש, אפילו עוד שניים, אבל שהם לא פחות גרועים, אם לא יותר.

כשהגענו לשם, הבנו למה בנו חווה במקום כזה. הנוף משגע, ואין אף אחד בסביבה. בנוסף שוב פגשנו חוואי שאי אפשר להבין מילה מדבריו (הפעם פ', הקטלני, הסכים איתי בעניין). הבחור, עוד אחד מחסרי הגיל, יצא לבוש בחולצה קצרה (אני לבשתי גופייה, שני פליסים ומעיל) שחשפה שרירים של עובד כפיים (ופה שחסר כמה שיניים, מוטיב חוזר בקרב עובדי החוות).

הפעם בתפריט: ביקורת רבייה, כלומר, לדחוף ידיים לרקטום של פרות. הכנסנו את הפרות לחדר החליבה, שהיה המצוחצח ביותר שיצא לי לראות (אפילו לא קור עכביש אחד, ולא טיפת אבק על הצנרת) - ממש אנטיתזה לביקור הראשון.

טוב, מתחילים. א' (הווטרינרית דו ז'ור) דוחפת יד, אומרת "בהריון", ומוסיפה "טוב, עכשיו תורך", וממשיכה לפרה הבאה. כמובן שלא הרגשתי כלום, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. חמש פעמים ניסיתי, ורק בשתיים או שלום הצלחתי באמת להכניס את כל היד (עד המרפק פלוס). לפרות האלה יש ספינטר חבל על הזמן.

כשסיימנו את הבדיקות, א' הסבירה לנו על מצב החווה. הבחור יודע לנקות יופי את חדר החליבה, אבל יש לו בעיות קשות של רבייה (של פרות, איך הוא מסתדר עם אישתו לא בדקנו).

נסיעה קצרה חזרה לטונה, ואנחנו בדרך לאוניברסיטה, לפחות בתכנון. אנחנו מגלים (שוב) שאין לנו ממש מושג איך נוסעים לכיוון האוניברסיטה, וכשאנחנו מגלים שאנחנו על הכביש הלא נכון בכיוון בארסה, אנחנו מגיעים למסקנה שלא יקרה כלום אם נפספס שעת לימודים.

איזו עייפות… שנ"צ קצר ולעבודה. צריך להגיש מחר קייס באנטומיה פתולוגית.

בתוכנית מחר: חיסונים לכמה עשרות (או יותר?) עגלות, בפיגראס. עוד פעם לקום בחמש לפנות בוקר, איזה כיף!

למה פתאום באמצע החיים צריך בלוג? חסרות התחייבות ומטלות אחרות שחייבים למלא? ממש לא. מספר פעמים השתעשעתי ברעיון וזנחתי אותו בצד, מסיבות שונות, כולן הגיוניות ביותר. כבר אין לך זמן לכלום, אפילו לא למכון כושר, הלימודים וכיוב', אז לבזבז זמן יקר מול המחשב (כאילו שאני לא מבלה איתו מספיק).

היום נפלה ההחלטה. למה? שאלה טובה. הכתבות של אריאלה בנקיר בהארץ (מצטערת, רק קישור לכתבה האחרונה, הם מתפרסמות רק במהדורה המודפסת) עשו לי קצת חשק. הרי גם לי יש חוויות מחוויות שונות ומשונות מלימודי הווטרינריה בחו"ל (אני עוד אגיע לזה, תיכף). ומה קרה היום? מצאתי את עצמי בסיטואציה מצחיקה בצורה לא רגילה, וחשבתי, סיפור כזה צריך לספר…

אז ככה, לפני שנגיע לפואנטה, מה גרם לי להחליט, דווקא היום, לפזר עוד כמה ביטים של הגיגים לרשת, אני אציג את עצמי. סטודנטית לווטרינריה בברצלונה (אין טעם לשמור על אנונימיות, אני היחידה בפקולטה). כבר ארבע וחצי שנים חיה בעיר, ואוהבת כל רגע. איך הגעתי לפה זה סיפור אחר, ארוך למדי, שיישמר לפוסט אחר.

לקיצורו של עניין (בעיקר כי הבטן כבר מקרקרת והאוכל כבר כמעט מוכן), ענייני היום.

במסגרת הלימודים אני צריכה להעביר שבוע (4 ימים, לייתר דיוק) יחד עם וטרינרים שמתמחים בחיות משק, בעיקר פרות. אין מה לעשות, חייבים לעשות את זה, חלק אינטגרלי מהתוכנית ואי אפשר לחמוק מזה. הצטרפנו פ' ואני לוטרינר ד', שמתמחה בתזונת פרות. נסענו לחווה, שמאוכלסת ב-30 פרות, 200 חזירות ואלוהים יודע כמה ארנבים, להתרשם מהרמה הכללית ומההזנה. דבר ראשון, כשאנחנו מגיעים, יוצא הסבא, כולו מקומט. לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמר, ואני מבינה די טוב קטלנית (אחרי שלוש וחצי שנות לימוד בקטלנית, לומדים איזו מילה או שתיים). אחרי שהבהרנו לו שאני כן מבינה קטלנית (לא את שלו) הוא שאל מהיכן אני. חשבתי לעצמי, הוא בטח ישאל "איפה זה?", אבל להפתעתי הוא הראה בקיאות מרשימה (בשביל איכר קטלני) ואמר "המדינה שנמצאת תמיד במלחמה, כמה חבל".

אחרי שעמדנו איזו חצי שעה (או שעה, או שעה וחצי, מי סופר) ודיברנו על הפרות, ההזנה שלהן ועוד כל מיני פרטים טכניים, בקור , נכנסו לשבת במטבח של בית החווה, לעדכן פרטים במחשב הנייד של ד'. לאורך כל השיחה, ד' והחוואי מחליפים שנינויות על תפקידו של הווטרינר ושל החוואי בייעול החווה. הבית עצמו מרשים בפשטות ובהיסטוריה - רואים עליו את השנים.

מפה לשם, בין בדיחה לשנינה, בקטלנית סגורה לחלוטין (אי אפשר להבין כלום, רק להניד בראש), אחרי שהסבתא הציעה לי קפה (סירבתי בנימוס, לא צריך להוסיף קפאין לתחושה סוריאליסטית כזו), החוואי אמר שני דברים שאני אזכור תמיד. אחד, כשהמחשב נתקע, הוא שאל אם זה וירוס (הוא לא נראה כמו מבין גדול במחשבים, בלי להיכנס יותר מדי לדעות קדומות על חקלאים קטלנים). השני, פחות משעשע ויותר מטריד. ד' חזר ואמר מספר פעמים שצריך להקפיד יותר על הא ודא - ולהוציא לשחיטה את הפרות שמניבות מעט. בשלב מסוים, האדון אמר "הוא ממש היטלר אחד" (és un Hitler). הייתי אומרת שנשארתי ללא מילים, אבל רוב הזמן פשוט הנהנתי בראש, כי לא התחשק לי לפתוח את הפה ולהוכיח שאני לא ממש מבינה מה הוא אומר…

מפה לשם, כבר מאוחר. הבטן דורשת את שלה ומחר בבוקר צריך לקום מוקדם. צריך להיות ב-7 בבוקר בלה גאריגה (la Garriga) ולשם כך צריך לקום בחמש בבוקר. בתוכנית: ביקורת איכות החלב והחליבה.

הבית מבחוץ.

הכניסה.

המטבח עם קמין העץ.

הכיור הישן של הבית (לפני שחשבו על ניקוז).

האח המקורית.