קודם כל, התנצלות. הרבה זמן לא כתבתי, אם בגלל חוסר זמן ואם בגלל עייפות טוטאלית. היו דברים לספר, ואפילו חשבתי על כמה פוסטים אפשריים. ועוד יש לי כמה חובות מקודם, על דברים שהבטחתי לכתוב, אבל אני לא שוכחת ובקרוב יפורסם, מבטיחה.

יום אחד את קמה בבוקר, ומגלה להפתעתך שארבעה שבועות מחייך חלפו ביעף, וכבר נגמר חודש שלם של עבודה די מפרכת. ביום רביעי סיימתי את תקופת הפרקטיקה שלי בבית דגן. להפתעתי נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. עשיתי ולמדתי יותר מאשר יכולתי אי פעם בבית החולים שלנו, בפקולטה, גם בגלל הנכונות ללמד וגם בגלל ריבוי ההזדמנויות.

אבל לפני שאספר על היום האחרון שלי, רציתי רק לספר קצת על אחת החוויות המהנות בכל שהותי בבית החולים. ביום שלישי הצטרפתי אל רופא העיניים של בית החולים, אליו הגיעו 12 גורי רועה אוסטרלי והוריהם לבדיקת עיניים, בגלל שגזע זה, כמו כל גזעי הקולי למינהם נוטה לסבול ממומים מולדים ברשתית העין. מיותר לציין שהגורים פשוט מקסימים, והיה כל כך כיף לראות, להחזיק אותם ופשוט להסניף קצת ריח של גור. בינתיים אינני מפרסמת תמונות, אבל יצרתי קשר עם המגדל כדי לעשות זאת.

ביום רביעי נפרדתי מכולם, הבאתי עוגיות יום-אחרון-פה שאמא אפתה לי*. החלפתי אימיילים וטלפונים, ונראה כמה נצליח לשמור על קשר. היום עצמו היה די רגוע, למרות שהיינו בהרכב חסר והיו די הרבה מקרים לקבל. אבל הסתדרנו, והגעתי הבייתה בזמן סביר. וזהו, נגמרה תקופה. עכשיו קצת חופש, זמן לעצמי, לסידורים וקצת ללמוד, כי עוד מעט יש לי שתי בחינות.
*מיותר לציין שהיו מוצלחות בצורה לא רגילה, ושכולם אמרו "אמא שלך אפתה את זה? באמת???" איזה כיף שיש אמא כזו.