אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].

תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אתם נכנסים לחדר קטן, ועל השולחנות השחורים אתם מוצאים מיני כבלים ורצועות קשירה, ווים, קרסים, מחטים ענקיות וגם כמה מכשירי עינויים ענקיים, שקשה לכם לדמיין מה חשב המוח החולני שעיצב אותם. ליד הדלת עומד גם מין מתקן מוזר שיושב בו תיש מת. נשמע לקוח מסרט אימה על כת השטן?

עכשיו דמיינו את החדר הזה בקומה השנייה של הפקולטה הווטרינריה, והכל יראה אחרת.

נושא הפרקטיקה של היום - מכשירי מיילדות בחיות גדולות. כי אין מה לעשות, כדי למשוך עגל ששוקל חמישים קילו (בלי שלייה) צריך להפעיל הרבה כוח. אם אתה צריך לעשות את זה לבד, אתה יכול להשתמש בג'ק מיוחד. באמת. זה היה אחד מהמכשירים הגדולים והאימתניים. חוצמזה צריך איכשהו לקבע את הסייח או את העגל, ובשביל זה קיימות השלשלאות. לפעמים אתה לא מצליח לתפוס את הראש, או את האגן של הרך-שעוד-לא-נולד. מאחר והלידה מסובכת, יש לו סיכוי טוב לצאת כבר ז"ל. אז מה זה כבר משנה לתפוס אותו עם קרס אימתני בפה, בעין או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע בו קרס? ולבסוף, אם אתה לא מצליח להוציא אותו כדרך הטבע, יש לך מכשיר אימתני שמנסר עוברים. איך קוראים לו? פטוטום. מנסר-עוברים. מפחיד. והמחטים הענקיות? כדי לתפור את שפתי הפות של הפרה, אם היא סובלת מצניחת רחם.

אבל בסך הכל הייתה אחלה פרקטיקה, רק בגלל המרצה. אשה מדהימה. נכה בכסא גלגלים לאחר תאונת עבודה שלא מוותרת על שום דבר בגלל הנכות, גם לא על השחייה בברכה. וחוצמזה אני מחבבת את ההשקפות שלה בנושא רפואה הוליסטית.

המשוגעת ואני צלמנו כמה ממכשירי העינויים האלה (אפילו המרצים מתייחסים אליהם בשמות כאלה, אז למה שאני "אכבס" אותם?). כשהיא תעביר לי אותן, תזכו להציץ באוסף האפל.

כמובטח לפני זמן רב מדי, תמונות מהחווה של הפקולטה שלי. התמונות צולמו זמן קצר לאחר הבקשה, אך התעכבתי עם הפרסום. מה לעשות, הזמן הוא משאב מוגבל.

האיכות של חלק מהתמונות אינה מדהימה, בעיקר כי גדיים אינם נוהגים לשתף פעולה עם צלמים ולעמוד בשקט יותר ממחצית השנייה. את הפרות והעגלים לא צילמתי, כי הם מוחזקים בתנאים מחפירים שאני קצת מתביישת להראות בפומבי. לא ככה צריכה להיראות חווה אוניברסיטאית של פקולטה לווטרינריה.

החמורים שתראו למטה משתייכים לגזע הקטלאני. הם חמורים מגודלים עם פרווה די ארוכה. חמודים מאוד. די נעלמים, כי יש בעיה להרביע אותם. המחלקות לרבייה ולגנטיקה של הפקולטה מנסות לבנות תוכנית הרבעה כדי שהגזע לא ייעלם.

נו, מה אתם אומרים? מתי שתרצו אתם מוזמנים לביקור אמיתי (בתיאום מראש, כמובן )

היום בפרקטיקה חלבנו עז. וגם כבשה. ושיחקתי עם הגדיים שנולדו לפני שבועיים. גדיים קטנים הם גורי המשק החמודים ביותר, סקרנים, קופצנים ומשחקים עם כל דבר. כבר עכשיו יוצאות להם השיניים הראשונות, והיניקה שלהם כבר קצת מכאיבה.

מעניין, רפלקס היניקה נשמר חודשים ואפילו שנים, ועזים בוגרות יכולות לנסות לינוק. עז אחת ניסתה לינוק את האצבע שלי, ודי נשכה אותי. והן גם מנסות לשתות חלב. העז שחלבנו ניסתה לשתות את החלב שלה עצמה. אסור לתת להן, כי זה יכול לגרום ליופי של שלשול בחיה בוגרת, שמערכת העיכול שלה לא מותאמת לעיכול חלב.

ועכשיו - לישון. 12 שעות מחוץ לבית עייפו אותי לחלוטין. לילה טוב.