אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].

עוד כשהתחלתי ללמוד, ידעתי שתמישהו היום הזה יגיע. הביקור בהלתי נמנמע בבית מטבחיים. ידעתי שזה הולך להיות קשה, אבל לא ידעתי עד כמה. היום ביקרתי לראשונה בבית מטבחיים של חזירים, קרוב לוויק, בירת עיבוד החזיר של קטלוניה. הם כל כך חזקים בזה שבנו איזור תעשייה שלם סביב קבוצה של בתי מטבחיים, בעיקר של חזירים.

לא אכביר מילים, את התיאורים הפלסטיים אני שומרת לפוסט מאוחד של הביקור הנ"ל והביקור הכפול (שני בקרים) שעוד מחכה לי, בעוד שבועיים בדיוק. רק אספר לכם שזו הייתה החוויה הגרועה ביותר בחיים שלי, שמעולם לא הרגשתי כל כך להיות בן-אנוש, שהתביישתי בהתנהגות הנצלנים והאכזרית הזו. מאחר שלחזור לצמחונות מלאה זו לא אופציה בספרד (יש פה רק סוג אחד של גבינה רזה, וגם הוא עם 7% שומן!( החלטתי שאת הבשר נתחיל לקנות בחנויות טבע, שאני לא מוכנה להשתתף כלכלית באכזריות כזו.

בינתיים, אני הולכת לשטוף מעליי את ניחוח המוות. אתם יכולים להנות מהסרטון הנ"ל, ההיתוך הקר מעולם לא קלע כל כך להלך רוחי ברגע נתון כלשהו

היום נסענו מ' (להלן המשוגעת) ואני לביקור בחוות חזירים. זו היתה חווה פשוט מחרידה, או כמו שאמר הווטרינר מ' אליו הצטרפנו, החווה הגרועה ביותר תחת טיפולו. לכלוך, ארגון גרוע ובורות חוברים ויוצרים בעיות קשות.

בחווה בה ביקרנו מגדלים פרות חולבות (בערך מאה) וחזירים במחזור סגור (כלומר יש גם חזירות ממליטות, בערך מאתיים, וגם פיטום של החזירונים). התכנון של האינסטלציות פשוט זוועתי, וההיגייינה פשוט לא קיימת. לא צילמתי תמונות, כי חשבתי שזהו בזבוז פיקסלים. כתוצאה מהתנאים הירודים, התמותה בחווה גבוהה מאוד (סביב 20%), וזה מתרגם להרבה הפסדים לבעלים. כמו תמיד, קשה לשכנע חוואים שעובדים באופן מסוים במשך שנים לשנות את דרכיהם, ופשוט בלתי אפשרי לבער מחלות מסוימות, במיוחד כאשר הן מפסיקות להגיב לטיפול אנטיביוטי.

אחרי שסיימנו את הסיור בחווה, דיברנו קצת עם הווטרינר. כמובן שהתפאורה לשיחה המלבבת לא יכלה להיות אחרת מגוויותיהן של שתי חזירות שלא שרדו את הפיטום, כנראה כתוצאה ממחלה בדרכי הנשימה, לשתיהן יצא דם מהאף [אפיסטקסיס] מעורב בקצף [מצביע על בצקת ריאות]. דיברנו על התפקיד של הווטרינר בהנחיית החוואי בניהול החווה, דרכים לגדול והשינויים שעוברים על הסקטור. לדוגמא, לפני 20 שנה חוואי היה יכול להתפרנס בכבוד מגידול מחצית החזירות (או פחות) ופיטום צאצאיהן, משום שחלק גדול יותר ממחיר הבשר ללקוח הגיע למגדל (70%). היום רק כ-20% מגיעים למגדל, והמחיר נשאר כמעט אותו הדבר. לעומת זאת, ההוצאות של המגדל עלו (מזון, טיפולים וטרינריים, עלויות שונות….) ולכן כדי להתפרנס, מגדלים רבים נאלצו להתרחב, בדרך כלל ע"י הגדלת כמות בעלי החיים. כל ההתרחבות הזו מתרחשת בדרך כלל ללא תכנון, או עם תכנון מוגבל לטווח ארוך. דיברנו על האפשרויות להתרחבות וצמיחה בכיוונים אחרים, כמו התמחות באיכות (לדוגמא בשר אורגני) או בעיבוד הבשר בשיטות מסורתיות (נקניקים) ומכירתו בחווה פתוחה לקהל (מה שנקרא תיירות חקלאית או חקלאות תיירותית), באופן שמאפשר למצוא נישה מתמחה שנותנת יתרון יחסי וממקסמת רווחים.

סיימנו את השיחה בסימן - צריך למצוא דרכים ללקוחות להתפרנס, כי פרנסתם פרנסתנו. גם למדנו שווטרינרים בעלי ניסיון בתחום החזירים יכולים לעשות כסף טוב במזרח אירופה (רומניה, פולין) וגם במקומות אקזוטיים יותר, כמו סין או ברזיל. תמיד אפשר לפנות לכיוון הזה, למרות שמבחינתי ההתמחות הזו היא לא מאוד מעניינת או בעלת סיכויי הצלחה (כמה ווטרינרים מומחים לגידול חזירים צריך בארץ?).

מ' הסיע אותנו חזרה לעיר, והשאיר אותנו ממש במרכז העיר העתיקה של ויק (Vic), שהיא עיר המחוז של אוסונה (Osona). זו עיר קטנה (במונחים ספרדים, רק 30,000 תושבים) במרחק 70 ק"מ מבארסה, אולם הנסיעה לשם ברכבת אורכת כמעט שעה וחצי. החלטנו, המשוגעת ואני, שאם אנחנו כבר מפסידות לימודים, נהנה מהיום ונשחק בלהיות תיירות. כמובן שלפני שנפרדנו מהווטרינר ביקשנו המלצות למסעדות מקומיות, כי אי אפשר לפספס עם המלצה.

התחלנו את הסיור בכיכר המרכזית (Plaça Major), שבימי שלישי ושבת משמשת שוק. בימים עברו התקיים בכיכר הזו שוק בעלי החיים, שכן ויק הייתה מרכז מסחרי חשוב במחוז, שעיקר הפעילות החקלאית שלו היא גידול בעלי חיים. עברנו את העירייה, בניין קטן וחמוד עם שעון ומגדל פעמונים, ושמנו פעמינו לעבר משרד התיירות של העיר. שם מצאנו גברת נחמדה שסיפרה לנו על המסלול לתיירים (מסומן עם חיצים והכל) ונתנה לנו מפות מפורטות מאוד. היא גם סיפרה שהיום במקרה הוא יום המוזיאונים הבינלאומי ועל כן הכניסה למוזיאונים היא חופשית, והמליצה לנו לבקר במוזיאון האפיסקופלי לאמנות ימי הביניים ובמוזיאון לאמנות בעור.

אז אימצנו את המלצותיה - התחלנו בסיור רגלי ברחבי הרובע העתיק, עם התברברויות צפויות של מטר וחצי, כי אלה הרחובות של העיר. המשכנו לארוחת צהריים באחת מהמסעדות המומלצות (10 יורו כולל מע"מ). היה ממש נחמד, חוץ מהקרמה קטלנה (Crema catalana, הגרסה הקטלנית לקרם ברולה) שהיה נפילה: מתוק מדי, עם יותר מדי קינמון ובלי הקרמל למעלה! פשוט בושה וחרפה.

מהמסעדה המשכנו למוזיאון האפיסקופלי. בעיקר אמנות ימי-ביניימית וגם קצת של העת העתיקה - תכשיטים וכלים שימושיים ממצריים העתיקה ומרומא ויוון. הכי אהבתי את החלקים שכללו אומנות שימושית - טקסטיל, זכוכית, קרמיקה וחרשות ברזל. רציתי לצלם, אבל אחרי שצילמתי את הגלימה של איזה קדוש/אפיפיור או משהו בסגנוןו גיליתי שאסור לצלם. לא סיפרתי להם שכבר צילמתי קצת, אבל זה לא באמת משנה, נכון?

כשיצאנו מהמוזיאון עוד היה מוקדם ללכת למוזיאון השני, שנפתח רק בחמש. הסתובבנו עוד קצת וחיפשנו בית קפה, ללא הצלחה. אז ישבנו קצת על ספסל עם כמה זקנות עד שנפתח המוזיאון. המוזיאון התגלה כנחמד מאוד, אם כי מעט מצומצם - כיסינו את כל התצוגה הקבועה פלוס שתי תערוכות מתחלפות בעשרים דקות. גם היינו כבר עייפות, וגם ניסינו להתחמק מקבוצת הזקנות שערכו במוזיאון ביקור מודרך.

עייפות אך מאוד מרוצות הגענו לרכבת, ומשם חזרה הביתה. בדרכי חזרה מהרכבת גיליתי שברמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya) ישנה תערוכה זמנית של פסלים, שרובם נמצאים בגובה העיניים. איזה כיף.

(more…)

היום סיימתי שבוע של נתיחות שלאחר המוות (necropsy או post mortem). למזלי (הטוב או הרע) השבוע הזה הסתכם רק ביומיים ובשתי נתיחות. הפעם האחרונה שביצעתי נתיחה כזו הייתה אי שם ביולי, ושכחתי כבר את רוב הטכניקה (וכמה הריח חזק).

לא הייתי כותבת על הנתיחות האלה אם כולן היו "סטנדרטיות", כלומר, חיה מתה בתוך שקית, לפעמים עם קתתר ברגל (אחרי אשפוז בבי"ח) והיסטוריה קלינית קצרה. היום היה שונה. התחלנו באיחור, כי שתיים מהגופות לנתיחה עדיין היו בחיים. המתנו מחוץ לחדר נתיחות ושמענו את הצווחות האחרונות של שתי החזרזירות שחמש דקות מאוחר יותר ננתח. חוץ מהחזרזירות חיכו בחדר סייח בן יום, וצ'ינצ'ילה אחת.

ההליך המקובל לאבחון מחלות בחיות משק הוא כזה - יש לך X בעלי חיים חולים, ואתה מנסה לגלות לאבחן את המחלה, ולפעמים שווה "להקריב" מספר מהם כדי לנתחם, לבדוק פציעות, לקחת דוגמאות מאיברים שונים לתרבית והיסטולוגיה.

ובחזרה להיום. בחרתי לנתח את אחת החזרזירות, כי מנסיון העבר אין דבר יותר מסריח מסוס מת, ולא התחשק לי להתעסק עם ייצור שגודלו רבע עוף קטן במיוחד.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים (לטובת הקיבה החלשה של רוב האוכלוסיה), כשפתחתי את בית החזה של החזרזירה לבה עדיין פעם. לא כל כך מהר, אבל עדיין. אמנם זו לא הפעם הראשונה שראיתי המתה במו עיניי, וגם לא הפעם האחרונה, מן הסתם. עם זאת, יש משהו בלב הפועם עדיין של חיה שזה עתה הומתה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ומעורר מחשבות אתיות על המתה, עם או בלי חסד.

תמיד כשאני מתמודדת עם סוגיות שכאלה אני מזכירה לעצמי שאילו החזרזירה הזו, או השניה (אולי אחותה? לא סביר) היתה בריאה, היא הייתה מסיימת את חייה תוך כמה חודשים על הצלחת של מישהו, או בעוד שלוש שנים לערך, אחרי 5 המלטות, על הצלחת של מישהו בתוך נקניקיה. זה לא עוזר הרבה, אולי קצת מקל על ההתמודדות. אבל זה מאפשר להמשיך עוד כמה רגעים במחשבה שלא עשית שום דבר רע, או בעצם איזושהי התמודדות בסגנון תחיבת הראש בחול, סטייל יען.