כמובטח לפני זמן רב מדי, תמונות מהחווה של הפקולטה שלי. התמונות צולמו זמן קצר לאחר הבקשה, אך התעכבתי עם הפרסום. מה לעשות, הזמן הוא משאב מוגבל.

האיכות של חלק מהתמונות אינה מדהימה, בעיקר כי גדיים אינם נוהגים לשתף פעולה עם צלמים ולעמוד בשקט יותר ממחצית השנייה. את הפרות והעגלים לא צילמתי, כי הם מוחזקים בתנאים מחפירים שאני קצת מתביישת להראות בפומבי. לא ככה צריכה להיראות חווה אוניברסיטאית של פקולטה לווטרינריה.

החמורים שתראו למטה משתייכים לגזע הקטלאני. הם חמורים מגודלים עם פרווה די ארוכה. חמודים מאוד. די נעלמים, כי יש בעיה להרביע אותם. המחלקות לרבייה ולגנטיקה של הפקולטה מנסות לבנות תוכנית הרבעה כדי שהגזע לא ייעלם.

נו, מה אתם אומרים? מתי שתרצו אתם מוזמנים לביקור אמיתי (בתיאום מראש, כמובן )

היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה - החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים - ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה - ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה - שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה - שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.

המשימה היום: חיסון 608 עגלות נגד IBR וBVD. החיסון מגן מפני מחלות בדרכי הנשימה והפלות שנגרמות ע"י וירוסים (Bovine Herpesvirus ו-Bovine Viral Diarrhea Virus).

שוב, לקום בחמש בבוקר. צריך להגיע לגראנויירס (Granollers) מרחק 40 דקות ברכבת, שם אסף אותנו הוטרינר א'. התלווה אלינו גם סטודנט פורטוגזי, ל', שעושה חלק מהפרקטיקה הנדרשת ממנו (9 חודשים, אנחנו עושים רק חודשיים וחצי) במרכז הווטרינרי טונה (Tona). משם נסענו לכפר קטן ליד פיגראס (Figueres) שם נמצא מרכז עגלות שהוקם ע"י שלוש מהחוות הגדולות באזור כדי לחסוך בעלויות הגידול של העגלות. במרכז נמצאות עגלות המיועדות להחליף את הפרות החולבות, כאשר אלה "יצאו לפנסיה" בבית המטבחיים. העגלות שוהות בחווה עד גיל שנתיים בערך, כאשר הם בהריון מתקדם - חודש שביעי.

הגענו בשמונה וחצי, בדיוק מרבי (קבענו עם הווטרינר שמנהל את החווה בדיוק בשעה הזו). החלפנו בגדים, והתחלנו להתארגן. להכין מנות חיסון ל-600 פרות זה לא צחוק, במיוחד לאור העובדה שמשתמשים במזרק ומחט חדשים עבור כל פרה ופרה.

החיסון נגד IBR ניתן דרך האף, ומרססים אותו עם "אקדח חיסונים" שנראה בעצם כמו אקדח סיליקון, למי שמכיר. במקום לחבר מחט בקצה, מחברים אפליקטור לאף. מרססים 2 מ"ל, אחד בכל נחיר. והפרות לא משתגעות על זה, אם לדבר לשון המעטה. החיסון השני, BVD, ניתן בהזרקה לשריר. יותר קל, דורש יותר הכנה מראש. לטעון 600 מזרקים, ואח"כ להזריק אותם… לוקח די הרבה זמן.

כשהיו לנו בערך 300 מנות חיסון מוכנות, התחלנו במשימה. פ' ואני קיבלנו את המשימה של להזריק את החיסון, כי החיסון האפי דורש מיומנות (וגב חזק מאוד). כך שיצא שכל אחד מאיתנו חיסן בערך 300 עגלות. לא רע בשביל יום אחד.

לקראת אחת בצהריים סיימנו את החיסון. קיפלנו את הציוד והתארגנו לזוז. לאור העובדה שהבנות התקשרו להודיע שהן סיימו את היום והן בדרך לפקולטה, ידענו שאת דרכנו חזרה הביתה נמצא ברכבת. לכן, כשא' הציע שנאכל ארוחת צהריים בדרך ואחר כך ניסע לטונה כדי לקחת משם את הרכבת, הסכמנו, די בשמחה.

אכלנו במסעדה כפרית למדי. אוכל נחמד, במחיר די שווה - 8 יורו לארוחה "עסקית" שכוללת מנה ראשונה, שנייה, קינוח ושתייה. מה רע? אכלתי מרק אופייני לאזור - מין מרק עוף עם אטריות ואורז. נחמד, אבל הבנזוג מכין יותר טוב. ולמנה שנייה, אורז עם פטריות ופירות ים. אחלה מנה, חבל שכבר הייתי מלאה למדי. ולקינוח - קיווי (המסעדות הקטלניות לא מצטיינות בקינוחים). החברה הייתה סבבה - הקשבנו קצת לאנשים בעלי קצת יותר נסיון בתחום, ונהנינו לצחוק על חיי הסטודנט והווטרינר (דיברנו די הרבה על האנימלאדה, החגיגה נטולת העכבות, פרטים בהמשך).

יצאנו לכיוון טונה, ועברנו בדרך באחת החוות השותפות במרכז העגלות. זו חווה די גדולה, עם בערך 400 או 500 פרות חולבות. התנאים שם די טובים, במיוחד בהשוואה לחוות הקטנות שראינו בימים הקודמים. לא התעכבנו הרבה, כי כבר היה די מאוחר. לטונה הגענו סביב ארבע וחצי, וסיכמנו עם הוטרינר ר', אליו נתלווה מחר, איך נפגש. א' הקפיץ אותנו לרכבת, ומשם נסענו חזרה לעיר, כמעט שעה נסיעה.

בשעה טובה, שוב בחזרה בבית. היה יום ארוך כל כך…

מחר - קליניקה. סוף סוף לקום קצת יותר מאוחר - בשש.

חליבת הבוקר הייתה משהו משהו, רק שלא ממש ראינו שום דבר… החווה שביקרנו בה הייתה קטנה, וללא ספק המלוכלכת ביותר שיצא לי לראות. חדר החליבה היה כל כך קטן (ומטונף) שלא יכולנו להיכנס בכלל. בנוסף, בלט לעין הרעב של הפרות. אני לא מאשימה את החוואי, יש לו מספיק צרות על הראש. הכפר היה פעם קטן וחקלאי, והיום הוא עיירה משגשגת. העיריה מנסה לסלק אותו, ואיכשהו הוא מצליח לשרוד. הוא עוד אחד מהחוואים שאי אפשר לדעת אם הוא בן 50 או 70, מקומט כולו. ראינו את אביו, כך שכנראה הוא יחסית צעיר (כמה זה יחסית?). האב יצא מהבית, לבוש בשני סוודרים קרועים וחולצה קרועה מתחת, שעון של מקל הליכה. העיניים שלו אדומות (לא יצא לי לראות כזו דלקת מעולם) והריסים דבוקים. הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ומה אנחנו עושים, ואם ההורים שלנו עוסקים בחקלאות, עתידנו כווטרינרים ומה לא. הוא בטח שאל עוד כמה דברים, אבל לא ממש הבנתי, אז רק נדתי בראשי.

לפני הביקור השני עצרנו לארוחת בוקר במסעדה ליד תחנת דלק (עורכים גם חתונות ושאר אירועים). חייבים לנגוס משהו אחרי שקמים בחמש בבוקר. לחווה השניה נסענו בכביש עפר עם כל כך הרבה בורות. כששאלנו אם אין כביש גישה אחר, הווטרינרית אמרה שיש, אפילו עוד שניים, אבל שהם לא פחות גרועים, אם לא יותר.

כשהגענו לשם, הבנו למה בנו חווה במקום כזה. הנוף משגע, ואין אף אחד בסביבה. בנוסף שוב פגשנו חוואי שאי אפשר להבין מילה מדבריו (הפעם פ', הקטלני, הסכים איתי בעניין). הבחור, עוד אחד מחסרי הגיל, יצא לבוש בחולצה קצרה (אני לבשתי גופייה, שני פליסים ומעיל) שחשפה שרירים של עובד כפיים (ופה שחסר כמה שיניים, מוטיב חוזר בקרב עובדי החוות).

הפעם בתפריט: ביקורת רבייה, כלומר, לדחוף ידיים לרקטום של פרות. הכנסנו את הפרות לחדר החליבה, שהיה המצוחצח ביותר שיצא לי לראות (אפילו לא קור עכביש אחד, ולא טיפת אבק על הצנרת) - ממש אנטיתזה לביקור הראשון.

טוב, מתחילים. א' (הווטרינרית דו ז'ור) דוחפת יד, אומרת "בהריון", ומוסיפה "טוב, עכשיו תורך", וממשיכה לפרה הבאה. כמובן שלא הרגשתי כלום, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. חמש פעמים ניסיתי, ורק בשתיים או שלום הצלחתי באמת להכניס את כל היד (עד המרפק פלוס). לפרות האלה יש ספינטר חבל על הזמן.

כשסיימנו את הבדיקות, א' הסבירה לנו על מצב החווה. הבחור יודע לנקות יופי את חדר החליבה, אבל יש לו בעיות קשות של רבייה (של פרות, איך הוא מסתדר עם אישתו לא בדקנו).

נסיעה קצרה חזרה לטונה, ואנחנו בדרך לאוניברסיטה, לפחות בתכנון. אנחנו מגלים (שוב) שאין לנו ממש מושג איך נוסעים לכיוון האוניברסיטה, וכשאנחנו מגלים שאנחנו על הכביש הלא נכון בכיוון בארסה, אנחנו מגיעים למסקנה שלא יקרה כלום אם נפספס שעת לימודים.

איזו עייפות… שנ"צ קצר ולעבודה. צריך להגיש מחר קייס באנטומיה פתולוגית.

בתוכנית מחר: חיסונים לכמה עשרות (או יותר?) עגלות, בפיגראס. עוד פעם לקום בחמש לפנות בוקר, איזה כיף!

למה פתאום באמצע החיים צריך בלוג? חסרות התחייבות ומטלות אחרות שחייבים למלא? ממש לא. מספר פעמים השתעשעתי ברעיון וזנחתי אותו בצד, מסיבות שונות, כולן הגיוניות ביותר. כבר אין לך זמן לכלום, אפילו לא למכון כושר, הלימודים וכיוב', אז לבזבז זמן יקר מול המחשב (כאילו שאני לא מבלה איתו מספיק).

היום נפלה ההחלטה. למה? שאלה טובה. הכתבות של אריאלה בנקיר בהארץ (מצטערת, רק קישור לכתבה האחרונה, הם מתפרסמות רק במהדורה המודפסת) עשו לי קצת חשק. הרי גם לי יש חוויות מחוויות שונות ומשונות מלימודי הווטרינריה בחו"ל (אני עוד אגיע לזה, תיכף). ומה קרה היום? מצאתי את עצמי בסיטואציה מצחיקה בצורה לא רגילה, וחשבתי, סיפור כזה צריך לספר…

אז ככה, לפני שנגיע לפואנטה, מה גרם לי להחליט, דווקא היום, לפזר עוד כמה ביטים של הגיגים לרשת, אני אציג את עצמי. סטודנטית לווטרינריה בברצלונה (אין טעם לשמור על אנונימיות, אני היחידה בפקולטה). כבר ארבע וחצי שנים חיה בעיר, ואוהבת כל רגע. איך הגעתי לפה זה סיפור אחר, ארוך למדי, שיישמר לפוסט אחר.

לקיצורו של עניין (בעיקר כי הבטן כבר מקרקרת והאוכל כבר כמעט מוכן), ענייני היום.

במסגרת הלימודים אני צריכה להעביר שבוע (4 ימים, לייתר דיוק) יחד עם וטרינרים שמתמחים בחיות משק, בעיקר פרות. אין מה לעשות, חייבים לעשות את זה, חלק אינטגרלי מהתוכנית ואי אפשר לחמוק מזה. הצטרפנו פ' ואני לוטרינר ד', שמתמחה בתזונת פרות. נסענו לחווה, שמאוכלסת ב-30 פרות, 200 חזירות ואלוהים יודע כמה ארנבים, להתרשם מהרמה הכללית ומההזנה. דבר ראשון, כשאנחנו מגיעים, יוצא הסבא, כולו מקומט. לא הצלחתי להבין מילה ממה שאמר, ואני מבינה די טוב קטלנית (אחרי שלוש וחצי שנות לימוד בקטלנית, לומדים איזו מילה או שתיים). אחרי שהבהרנו לו שאני כן מבינה קטלנית (לא את שלו) הוא שאל מהיכן אני. חשבתי לעצמי, הוא בטח ישאל "איפה זה?", אבל להפתעתי הוא הראה בקיאות מרשימה (בשביל איכר קטלני) ואמר "המדינה שנמצאת תמיד במלחמה, כמה חבל".

אחרי שעמדנו איזו חצי שעה (או שעה, או שעה וחצי, מי סופר) ודיברנו על הפרות, ההזנה שלהן ועוד כל מיני פרטים טכניים, בקור , נכנסו לשבת במטבח של בית החווה, לעדכן פרטים במחשב הנייד של ד'. לאורך כל השיחה, ד' והחוואי מחליפים שנינויות על תפקידו של הווטרינר ושל החוואי בייעול החווה. הבית עצמו מרשים בפשטות ובהיסטוריה - רואים עליו את השנים.

מפה לשם, בין בדיחה לשנינה, בקטלנית סגורה לחלוטין (אי אפשר להבין כלום, רק להניד בראש), אחרי שהסבתא הציעה לי קפה (סירבתי בנימוס, לא צריך להוסיף קפאין לתחושה סוריאליסטית כזו), החוואי אמר שני דברים שאני אזכור תמיד. אחד, כשהמחשב נתקע, הוא שאל אם זה וירוס (הוא לא נראה כמו מבין גדול במחשבים, בלי להיכנס יותר מדי לדעות קדומות על חקלאים קטלנים). השני, פחות משעשע ויותר מטריד. ד' חזר ואמר מספר פעמים שצריך להקפיד יותר על הא ודא - ולהוציא לשחיטה את הפרות שמניבות מעט. בשלב מסוים, האדון אמר "הוא ממש היטלר אחד" (és un Hitler). הייתי אומרת שנשארתי ללא מילים, אבל רוב הזמן פשוט הנהנתי בראש, כי לא התחשק לי לפתוח את הפה ולהוכיח שאני לא ממש מבינה מה הוא אומר…

מפה לשם, כבר מאוחר. הבטן דורשת את שלה ומחר בבוקר צריך לקום מוקדם. צריך להיות ב-7 בבוקר בלה גאריגה (la Garriga) ולשם כך צריך לקום בחמש בבוקר. בתוכנית: ביקורת איכות החלב והחליבה.

הבית מבחוץ.

הכניסה.

המטבח עם קמין העץ.

הכיור הישן של הבית (לפני שחשבו על ניקוז).

האח המקורית.