קודם כל, התנצלות. הרבה זמן לא כתבתי, אם בגלל חוסר זמן ואם בגלל עייפות טוטאלית. היו דברים לספר, ואפילו חשבתי על כמה פוסטים אפשריים. ועוד יש לי כמה חובות מקודם, על דברים שהבטחתי לכתוב, אבל אני לא שוכחת ובקרוב יפורסם, מבטיחה.

יום אחד את קמה בבוקר, ומגלה להפתעתך שארבעה שבועות מחייך חלפו ביעף, וכבר נגמר חודש שלם של עבודה די מפרכת. ביום רביעי סיימתי את תקופת הפרקטיקה שלי בבית דגן. להפתעתי נהניתי הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. עשיתי ולמדתי יותר מאשר יכולתי אי פעם בבית החולים שלנו, בפקולטה, גם בגלל הנכונות ללמד וגם בגלל ריבוי ההזדמנויות.

אבל לפני שאספר על היום האחרון שלי, רציתי רק לספר קצת על אחת החוויות המהנות בכל שהותי בבית החולים. ביום שלישי הצטרפתי אל רופא העיניים של בית החולים, אליו הגיעו 12 גורי רועה אוסטרלי והוריהם לבדיקת עיניים, בגלל שגזע זה, כמו כל גזעי הקולי למינהם נוטה לסבול ממומים מולדים ברשתית העין. מיותר לציין שהגורים פשוט מקסימים, והיה כל כך כיף לראות, להחזיק אותם ופשוט להסניף קצת ריח של גור. בינתיים אינני מפרסמת תמונות, אבל יצרתי קשר עם המגדל כדי לעשות זאת.

ביום רביעי נפרדתי מכולם, הבאתי עוגיות יום-אחרון-פה שאמא אפתה לי*. החלפתי אימיילים וטלפונים, ונראה כמה נצליח לשמור על קשר. היום עצמו היה די רגוע, למרות שהיינו בהרכב חסר והיו די הרבה מקרים לקבל. אבל הסתדרנו, והגעתי הבייתה בזמן סביר. וזהו, נגמרה תקופה. עכשיו קצת חופש, זמן לעצמי, לסידורים וקצת ללמוד, כי עוד מעט יש לי שתי בחינות.
*מיותר לציין שהיו מוצלחות בצורה לא רגילה, ושכולם אמרו "אמא שלך אפתה את זה? באמת???" איזה כיף שיש אמא כזו.

אתמול הגיעה אלינו כלבה שהופנתה ע"י הווטרינר הפרטי בעקבות התמוטטות אקוטית. בבוקר היא פשוט "נפלה" ולא הסכימה ללכת . זו כלבה מעוקרת בת 12 ללא היסטוריה של מחלות, למעט קשיי נשימה בארבעת החודשים האחרונים. בכלבה מבוגרת הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו הוא בעיית לב.

אז קודם כל לקחנו לה דם, והחלטנו לעשות לה EKG, בדיקת לחץ דם וצילום חזה. ה-EKG והלחץ דם היו תקינים. בצילום בית חזה ראינו ריאה אחת מלאה בנוזל. במקביל קיבלנו גם את תוצאות בדיקות הדם, שהראו מדדי כליה גבוהים. החלטנו להכניס אותה לאולטרסאונד, בו ראינו גידול בבלוטת האדרנל, שחוסם את הוריד החלול האחורי (Caudal vena cava).

אז יש לנו כלבה עם קשיי נשימה, בעיית לב, כשל כליה וגידול באדרנל. מה עושים במקרה כזה? היא לא מועמדת לניתוח במצבה הנוכחי, וגם אילו הייתה יציבה הניתוח הוא "הירואי" - הסבירות להצליח להוציא את הכלבה בחיים ממנו היא נמוכה מאוד.

ישבתי וחשבתי מה עושים במקרה כזה. זו כלבה מאוד אהובה, ובעליה היו רוצים לנתחה, אילו הייתה יציבה מספיק. אבל המצב הכללי שלה חמור מאוד, וספק אם ניתן בכלל לייצבה מספיק כדי לנתחה. האם נכון יותר להשאיר אותה מאושפזת, בידיעה שייתכן שאשפוז זה לא ייספק את התוצאות הרצויות? או שמא עדיף לשלוח אותה הביתה, שתהייהרגועה בביתה, כי בית החולים אינו מקום רגוע ונעים עבור החיות?

אני לא יודעת מה הייתי מחליטה במקרה כזה. אחד הרופאים אמר לי, שהוא (בהיותו וטרינר), היה מנסה לייצב אותה בבית, ובמידה ואמצעים אלה מצליחים לייצבה, לנסות לנתח. אני חשבתי קצת אחרת - יותר בכיוון של טיפול תומך הביתה, והרדמה כשהכלבה מגיעה לסבל משמעותי.

היא חזרה הביתה, ואני מעריכה שהיא לא תאריך ימים. המקרה שלה השאיר אותי עצובה מאוד, כי היא הייתה כלבה מאוד חמודה ואהובה (רואים את זה על הבעלים, איך הם מדברים על הכלב, או עם הכלב). עצוב לדעת שלפעמים אי אפשר לעשות כמעט כלום, למרות שזו דרך הטבע וכולם בסוף מסיימים איכשהו.

היום הייתי בקבלת מקרים, ואיכשהו כל המקרים שקיבלנו (כמעט) היו של חתולים. קיבלנו רק כלב אחד, וגם המקרה הזה היה של כלבה עם בעיות עיניים, כך שבכל מקרה היא הייתה מקרה אטיפי.

החתול הראשון שקיבלנו הוא גם החתול הכי מקסים שיצא לי לפגוש בכל הקריירה הקלינית הקצרה שלי, אבל לפי ההתלהבות של כל האנשים שעזרו לנו לטפל בו, זו לא התרשמות שגויה. חתול בן 7 חודשים, יפיוף אמיתי אפור-קרמי מפוספס, עם האופי הכי רגוע בחתול. מתי שרק יכולתי החזקתי אותו על הידיים, ונראה שהוא נהנה מהיחס, כי בהתחלה הוא רעד, ואחרי זמן מה הוא נרגע, ואפילו התחיל לגרגר.

אז החתול הזה הגיע לבית החולים עם הפניה מהווטרינר שלו, אחרי 5 ימים עם הקאות (מאז יום רביעי). אתמול הוא קיבל טיפול בשמן פרפין ומאז הוא לא הקיא, אבל גם לא אכל. עשינו לו צילומי רנטגן בהם ראינו "משהו" שיושב בקיבה, שיכול להיות כדור שיער. אז עשינו לו אנדוסקופיה, אבל לא ראינו שום דבר. עכשיו הוא מטופל באנטיביוטיקה והתחלנו לתת לו אוכל ונערוך מעקבי הקאות, בתקווה לראות שהוא מפסיק להקיא. הבובי הזה כל כך מתוק שכולם רוצים שיחזור הביתה בריא ושלם (גם אלה שהיו רוצים לקחת אותו הביתה איתם).

אחרי שהכנסנו את החבוב לאישפוז, קיבלנו עוד חתולה להחלפת חבישה בעקבות שבר. החתולה, בת חצי שנה, נפלה מקומה שניה ושברה את הטיביה (רגל אחורית). היינו צריכים להכניס לה קטטר דם, וזה היה פרויקט. חתולה ששוקלת כולה 2.8 קילו עם כוח שצריך שני אנשים לרסן. היא אפילו נשכה אותי דרך השמיכה בה כיסינו אותה. רק אחרי זריקה של רומפון הצלחנו להכניס לה קטטר, וגם זה עם מידה רבה של מאבק. מזל שאת החבישה החלפנו לה תחת טשטוש עמוק עם פרופופול.

ועוד חתול אחד. אסופי בן 3-4 חודשים, ננשך על ידי כלבים. אגן ופמור (רגל אחורית) שבורים. רק גילחנו אותו ונתנו לו נוזלים, אנטיביוטיקה ותרופות לשיכוך כאבים. אנחנו מקווים שמישהו במחלקה הכירורגית ירצה לנתח אותו מחר, כי אם הוא לא ינותח השבר יתחיל להתאחות בצורה לא נכונה, והחתול תמיד יצלע.

וזהו להיום. מספיק, לא?

לילה טוב,

CrazyVet

הרגע נכנסתי הביתה, ואני מתיישבת לכתוב רק כדי לנסות לזכור קצת מכל מה שעובר עליי במשך 12 שעות כל כך אינטנסיביות. אפילו עכשיו כשאני מנסה להיזכר אני מתקשה קצת. אתמול לא כתבתי בגלל העייפות, וגם בגלל שאני תוהה לגבי האתיקה בכתיבה מסוג זה. אני חושבת על מה היו מרגישים הבעלים, אם במקרה יקראו את מה שאני כותבת. לפעמים קשה להימנע מפרטים בסיסיים, שיכולים להסגיר - יש רק בית חולים אחד, והמקרים לא רבים כמו בחדר מיון של הולכי-על-שתיים.

מה אתם חושבים? אמנם אף פעם לא נתתי פרטים מזהים, כמו שמות, והשתדלתי לקצר בהיסטוריה כדי להקשות על הזיהוי. אבל אני מתלבטת, ולכן מבקשת עצה.

את שאר אירועי היום אשמור בטיוטא, ולפי הדיון שיתעורר (אם בכלל) אולי אפרסם.

טוב, לאור התגובות ההמונית בעניין יממה לאחר פרסום השאלה, החלטתי לגנוז את הרעיון. לא עוד פוסטים על חיות וחוליהם. אני מבינה שאין עניין, או שאני טועה?

אתון צודקת - כשיש ספק, אין ספק, כך שהחלטתי שהפוסטים בנושא יהיו מוגני סיסמא. צרו קשר במייל לקבלתה.

היום שחררנו שתי כלבות שפשוט משמח לראות איך הן התאוששו. שתיהן הגיעו במצב די קשה, ויצאו הביתה בהליכה.

האחת הגיעה עם שאריות פרפורים אחרי התקף עוויתות שטופל חלקית אצל ווטרינר. היא הורדמה למשך הלילה בגלל שלא הגיבה לתרופות משככות-עוויתות. ההיסטוריה שלה הצביעה על אפשרות להרעלה, אבל גילה הצעיר גם יכול להצביע על אירוע אפילפטי ראשון. אחרי לילה תחת הרדמה וללא עוויתות, הורדנו אותה ממהרדמה והיא נשארה יציבה, אך די מעוכה. אבל אחרי כמה שעות, כשביקרו ההורים שלה, היא התחילה להרים את הראש, ואפילו ליקקה קצת אוכל ומים. היום היא כבר הלכה, וקפצה משמחה כשראתה את ההורים שבאו לשחררה.

השניה הגיעה עם כאב בטן אקוטי, ובאולטרסאונד התגלה חשד לגוף זר לינארי. בניתוח התגלה קטע מעי נקרוטי, שהוסר. מצבו היה רק מאוד, והיו חסרות רק מספר שעות עד שיינוקב. למזלה זה לא קרה, ולא נוצרה דלקת בחלל הבטן. למחרת היא שוחררה לביתה, וכולנו שמחנו, לא רק בשבילה, אלא גם בשבילנו - מהרגע שהתאוששה מעט, היא ייללה כמעט ללא הפסקה.

בשמונה בבוקר התייצבתי בבית החולים לחיות, בלי לדעת אפילו באיזו מחלקה אני אמורה להיות משובצת. לצערי פחדי הגדולים התאמתו, ושובצתי למחלקת חירום. הבעיה היא לא עם המחלקה - אלא עם חוסר הנסיון שלי בתחום. מעולם לא התמודדתי עם בעלי חיים במצב קריטי, לא הוכשרתי להתמודדות כזו, ואפילו לא למדתי את התיאוריה מאחורי זה.

אבל מאחר ולא באנו להנות, אלא להשלים את המטרה העליונה (לסיים את הלימודים בחמש שנים בדיוק), בולעים את הצפרדע ומתמודדים עם הפחדים.

עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה מסביבי, אחד הכלבים מסר את נשמתו לבורא. וקצת אחרי זה, כשהתבקשתי על ידי אחת הסטודנטיות להשגיח לרגע על חתולה שהייתה במצב קשה, זו הפסיקה לנשום והתחילו לבצע בה החייאה. אתם יכולים לדמיין כמה זה נעים.

לא מפתיע, אם כך, שבארוחת הצהריים חטפתי מיני התקף פניקה, ולמזלי אחת הסטודנטיות הרגיעה אותי, והסבירה שבדרך כלל לא עמוס כל כך, ובדרך כלל קצת יותר רגוע, ושכדאי לדבר עם הרופא האחראי ולהבהיר מה אני יכולה לעשות, ומה לא, ואיך נעשה את זה לאט אבל בטוח. נרגעתי קצת, הייתי כבר די לחוצה. גם העובדה שרק חזרתי ארצה, ועודי מתאקלמת בחדר שהיה חדר הילדות שלי (ולא ממש ישנה בלילה), לא ממש עוזרת. הכל ביחד מעמיס יותר מדי על המעגלים.

אז דיברתי עם הרופא האחראי, והבהרנו את הסוגיה, ולמרות שהתאמצתי לא הצלחתי לבלוע את כל הדמעות שעמדו לי בגרון. לא נורא, אני לא מתביישת ברגשות שלי, אני יודעת שזה טבעי - זו הפעם הראשונה שאני מתמודדת עם סיטואציות שכאלה, ורק טבעי להרגיש מעט מבועתת, אם לא הרבה.

בשאר היום עשיתי מהכל - עזרתי איפה שיכולתי. אפילו הכנסתי קטטר שתן בפעם הראשונה בחיי, והצלחתי. את החתולה מקודם הנשמתי קרוב לשעתיים ברצף. בשלב מסוים מישהי אמרה לי שהחתולה נראית קצת לא מחוברת - וכשהרופאה בדקה לה דופק, עלינו על זה שהיא החזירה את נשמתה לבורא החתולים. אפשר לומר שזו טבילת האש שלי - ואני די מבולבלת, ועדיין בסערת הרגשות. אני מניחה שלעולם לא אשכח את החתולה.

אני מקווה שמחר יהייה קצת יותר טוב. אני לא אוכל לעמוד בשבועיים עם כל כך הרבה חיות שמזדכות על הנשמה.

לילה טוב,

CrazyVet