היום בפרקטיקה חלבנו עז. וגם כבשה. ושיחקתי עם הגדיים שנולדו לפני שבועיים. גדיים קטנים הם גורי המשק החמודים ביותר, סקרנים, קופצנים ומשחקים עם כל דבר. כבר עכשיו יוצאות להם השיניים הראשונות, והיניקה שלהם כבר קצת מכאיבה.

מעניין, רפלקס היניקה נשמר חודשים ואפילו שנים, ועזים בוגרות יכולות לנסות לינוק. עז אחת ניסתה לינוק את האצבע שלי, ודי נשכה אותי. והן גם מנסות לשתות חלב. העז שחלבנו ניסתה לשתות את החלב שלה עצמה. אסור לתת להן, כי זה יכול לגרום ליופי של שלשול בחיה בוגרת, שמערכת העיכול שלה לא מותאמת לעיכול חלב.

ועכשיו - לישון. 12 שעות מחוץ לבית עייפו אותי לחלוטין. לילה טוב.

חליבת הבוקר הייתה משהו משהו, רק שלא ממש ראינו שום דבר… החווה שביקרנו בה הייתה קטנה, וללא ספק המלוכלכת ביותר שיצא לי לראות. חדר החליבה היה כל כך קטן (ומטונף) שלא יכולנו להיכנס בכלל. בנוסף, בלט לעין הרעב של הפרות. אני לא מאשימה את החוואי, יש לו מספיק צרות על הראש. הכפר היה פעם קטן וחקלאי, והיום הוא עיירה משגשגת. העיריה מנסה לסלק אותו, ואיכשהו הוא מצליח לשרוד. הוא עוד אחד מהחוואים שאי אפשר לדעת אם הוא בן 50 או 70, מקומט כולו. ראינו את אביו, כך שכנראה הוא יחסית צעיר (כמה זה יחסית?). האב יצא מהבית, לבוש בשני סוודרים קרועים וחולצה קרועה מתחת, שעון של מקל הליכה. העיניים שלו אדומות (לא יצא לי לראות כזו דלקת מעולם) והריסים דבוקים. הוא שאל אותנו מאיפה אנחנו, ומה אנחנו עושים, ואם ההורים שלנו עוסקים בחקלאות, עתידנו כווטרינרים ומה לא. הוא בטח שאל עוד כמה דברים, אבל לא ממש הבנתי, אז רק נדתי בראשי.

לפני הביקור השני עצרנו לארוחת בוקר במסעדה ליד תחנת דלק (עורכים גם חתונות ושאר אירועים). חייבים לנגוס משהו אחרי שקמים בחמש בבוקר. לחווה השניה נסענו בכביש עפר עם כל כך הרבה בורות. כששאלנו אם אין כביש גישה אחר, הווטרינרית אמרה שיש, אפילו עוד שניים, אבל שהם לא פחות גרועים, אם לא יותר.

כשהגענו לשם, הבנו למה בנו חווה במקום כזה. הנוף משגע, ואין אף אחד בסביבה. בנוסף שוב פגשנו חוואי שאי אפשר להבין מילה מדבריו (הפעם פ', הקטלני, הסכים איתי בעניין). הבחור, עוד אחד מחסרי הגיל, יצא לבוש בחולצה קצרה (אני לבשתי גופייה, שני פליסים ומעיל) שחשפה שרירים של עובד כפיים (ופה שחסר כמה שיניים, מוטיב חוזר בקרב עובדי החוות).

הפעם בתפריט: ביקורת רבייה, כלומר, לדחוף ידיים לרקטום של פרות. הכנסנו את הפרות לחדר החליבה, שהיה המצוחצח ביותר שיצא לי לראות (אפילו לא קור עכביש אחד, ולא טיפת אבק על הצנרת) - ממש אנטיתזה לביקור הראשון.

טוב, מתחילים. א' (הווטרינרית דו ז'ור) דוחפת יד, אומרת "בהריון", ומוסיפה "טוב, עכשיו תורך", וממשיכה לפרה הבאה. כמובן שלא הרגשתי כלום, לא בפעם הראשונה ולא באחרונה. חמש פעמים ניסיתי, ורק בשתיים או שלום הצלחתי באמת להכניס את כל היד (עד המרפק פלוס). לפרות האלה יש ספינטר חבל על הזמן.

כשסיימנו את הבדיקות, א' הסבירה לנו על מצב החווה. הבחור יודע לנקות יופי את חדר החליבה, אבל יש לו בעיות קשות של רבייה (של פרות, איך הוא מסתדר עם אישתו לא בדקנו).

נסיעה קצרה חזרה לטונה, ואנחנו בדרך לאוניברסיטה, לפחות בתכנון. אנחנו מגלים (שוב) שאין לנו ממש מושג איך נוסעים לכיוון האוניברסיטה, וכשאנחנו מגלים שאנחנו על הכביש הלא נכון בכיוון בארסה, אנחנו מגיעים למסקנה שלא יקרה כלום אם נפספס שעת לימודים.

איזו עייפות… שנ"צ קצר ולעבודה. צריך להגיש מחר קייס באנטומיה פתולוגית.

בתוכנית מחר: חיסונים לכמה עשרות (או יותר?) עגלות, בפיגראס. עוד פעם לקום בחמש לפנות בוקר, איזה כיף!