היום היה חלש, אם לא חלש ביותר. התחלנו קצת יותר מאוחר, סביב תשע בבוקר. ביקרנו בחווה של 60 פרות חולבות, ביקורת רבייה. נתנו לנו לדחוף יד לשתי פרות שמיועדות לשחיטה – החוואים מאמינים שסטודנטים שלא מיומנים בטכניקה יכולים לגרום לפרה להפיל… כרגיל, לא ממש הרגשנו כלום. הווטרינר ר' אמר שלא נדע להרגיש שום דבר עד שנעשה איזה 1000 מישושים רקטליים. איזה אושר, יש למה לצפות בחיים.

סיימנו שם בערך באחת עשרה, וחזרנו לטונה. ישבנו על כוס קפה עם ר', שנידב לנו מעט מנסיון החיים שלו. הוא בן 38, ללא ילדים (נשוי? לא ממש ברור), ולדבריו בחר להעמיד במקום הראשון את העבודה וההתמקצעות לפני אספקטים אחרים של החיים (חברים, משפחה וכו').

הביקורת זרמה כמים – ספרד לא בדיוק מתקדמת בשום היבט אקדמאי או טכני (לא רק בווטרינריה, אבל דיברנו בעיקר על התחום שלנו). יש יותר מדי פקולטות לווטרינריה, שמכשירות, באופן לא ממש מקצועי, יותר מדי ווטרינרים. לשם השוואה, בספרד יש 11 (!) פקולטות לווטרינריה, כאשר במדינות אחרות גדולות יותר, מסתפקים בפחות ממחצית (צרפת וגרמניה – ארבע פקולטות). ההכשרה המעשית זניחה, כמעט לא קיימת. סטודנטים לומדים 5 שנים ויוצאים, כמו שאמר חבר ללימודים, בלי לדעת להוציא דם לכלב.

מה כן למדנו מהשיחה – שצריך לעבור לארצות הברית. שאין ברירה – שם לומדים בשנתיים-שלוש מה שלא ניתן ללמוד בחמש או עשר שנים פה בספרד. גם המחקר פה לא מספיק מפותח, מה שאומר שצריך לעכל את הרעיון ששהייה בארה"ב היא כנראה בלתי נמנעת, לפחות מבחינה מקצועית.

בנימה אופטימית זו, נתחיל את הסופ"ש. לחיי הספינות שבדרך, כמו שאומרים אצלי במשפחה.