היום התחלתי את הפרקטיקה. ההרגשה הכללית שלי הייתה כמו בצבא, טופס טיולים שכזה, רק בצרפתית מהירה במיוחד ותחושה של תלישות. לא נעים במיוחד. החזקתי את עצמי במחשבות על הפרספקטיבה, ואיך בעוד שישה שבועות ההרגשה המזופתת הזו תיראה לי כמדע בדיוני.

ולמה טופס טיולים? כי כמו בצבא, קודם כל חיכיתי אצל הש"ג שייתנו לי להיכנס וינפיקו לי אישור כניסה. אחר כך באה המזכירה של המנחה שלי לאסוף אותי מהש"ג, וישבתי וחיכיתי (בסבלנות) שהוא יסיים את שיחת הועידה ויסביר לי קצת מה כל הסיפור. ככה התחילו ההסברים, ועד עכשיו לא ממש ברור לי אם הפנמתי את כל האינפורמציה. כל כך הרבה אינפו בכל כך מעט זמן פשוט גורמת לקריסת מערכות כללית אצלי. ואז, הלכנו לאכול. בשתיים-עשרה בצהריים. לצרפתים יש שעון ביולוגי מוזר. אחרי כל זה, קיבלתי עוד קצת הסברים מאת מנהלת הפרויקטים באירופה ומהווטרינרית שאחראית על בריאות בעלי החיים שמשמשים בניסויים, אישורים של ועדות אתיקה וענייני סניטציה. ואז, ללכת לפגוש את האנשים במעבדה. משם ללכת למשאבי אנוש, לקבל ניירות ולחתום על עוד כמה (לדוגמא, שאני מתחייבת לא לעשות שימוש פרטי באינטרנט), לקבל הסברים על איך הכל עובד (ולהבין בערך חצי, כי הכל בצרפתית עם מבטא מוזר ומאוד מהירה). להמשיך לאבטחה, ולראות שם סרט על האבטחה במתקנים (את הסרט דווקא הבנתי יופי). שוב חתימות. משם ללכת למרפאה, לתת להם להציץ בפנקס החיסונים שלי, ולגלות שאני צריכה לחזור מחר שוב, ובעוד שבועיים, כשיחזור הרופא, שוב. ורק אחרי כל זה, לחזור שוב למעבדה ולראות חצי שעה מהעבודה האמיתית.

נו, שוין. ימים ראשונים תמיד כאוטיים, לא?