אחרי שלושה שבועות, בדיוק במחצית, נראה לי שהגיע הזמן לסיכום ביניים. אחרי הכל, את השוק הראשוני עוברים צ'יק-צ'ק, והשגרה מתחילה לזרום והופס, תיכף נגמר.

אין לי הרבה מה לספר, כך לפחות אני מרגישה. הימים, שעוברים מהר (ככה זה כששבוע העבודה הוא של 35 שעות שבועיות), דומים מאוד אחד לשני. בכולם אני נמצאת רוב הזמן במעבדה, ובחלקם אני עובדת עם הווטרינרית, בנושא הסטטוס הסניטרי של החיות. רוב העבודה שלי במעבדה כוללת הרצת בדיקות PCR, אבל לאט-לאט אני גם לומדת לעשות אנליזה ל-RNA בטכניקה שנקראת RT-PCR (אחרי שמפיקים DNA מה-RNA בטכניקה שנקראת Reverse Transcription Polymerase Chain Reaction) ולחלבון, בטכניקה שנקראת Western Blot. את התיאוריה של כל הטכניקות האלה למדתי, והרצתי PCR בלימודים וגם מחוץ להם, אבל הניסיון שלי בתחום הוא צל קלוש של הקצב במעבדה הזו, כי במקום שלושה-ארבעה ימים לבדיקה, מדובר בכמה שעות בודדות, עם טכנולוגיה שמאפשרת את הזירוז הנ"ל. טוב, כשצריך לערוך אנליזה למאות בדיקות מדי חודש, פלא שהקצב כל כך מהיר?

האנשים איתם אני עובדת מקסימים, באמת. הופתעתי לטובה, כי הנסיון הקודם שלי עם צרפתיים לימד אותי שאלה נוטים להיות קרירים, אם לומר את זה באופן "עדין". הווטרינרית איתה אני עובדת אפילו הציעה לי להצטרף אליה וחברים לארוחת ערב במונפלייה בסופ"ש, הצעה שנאלצתי לדחות, לצערי, בגלל לו"ז האוטובוסים המוגבל. אבל, אל דאגה, אם אין לחם, נאכל בריוש. במקום לפגוש חבר'ה צעירים, הוזמנתי אתמול לארוחת ערב אצל השכנים, שחזרו להפוגה בת יום אחד בין טיול אחד למשנהו, לאות תודה על שאני שומרת על החתולות בהיעדרם. היא אנגלייה, הוא צרפתי, ושניהם מאוד נחמדים. הם אפילו נתנו לי מתנה קטנה, לאות תודה על ששמרתי על החתולות, טבעת לרגל**. אולי הייתי נהנית יותר עם חבר'ה בגילי***, אבל זה לא ממש משנה, היה מאוד נחמד, תמיד כיף להכיר אנשים מיוחדים ולדעת שזכיתי, ולו לרגע, להכיר אנשים טובים, עם עבר מרתק, שהייתי שמחה להכיר יותר לעומק, גם אם הם לא בדיוק בחתך הגיל שלי, אלא יותר קרובים להוריי.

כך שבסך הכל, הכולטוף, ועוד שלושה שבועות הכל נגמר. בשבוע הבא הזוגי מגיע לביקור, ונראה לי שנעביר את כל הסופ"ש בין הבריכה^ למיטה, אם יורשה לי להיות מעט וולגרית. לא נראה לי שמונפלייה, על אף שזו עיר די נחמדה, אבל קטנטונת, שווה את הטרחה שבנסיעה באוטובוס + טראם, כשיש כל כך מעט זמן. במקום, נישאר בכפר, נלך לשוק של שבת בבוקר ונתענג על תוצרת המאפייה המקומית. מה עוד אפשר לרצות?

*המשפחה אצלה אני מתארחת מתגוררת בפרבר מחוץ לעיר, והם נמצאים כרגע בחופשה. למרות שהם רצו להשאיר לי את הרכב לשימושי בתקופה הזו, לצערי הרישיון הישראלי אינו תקף, בגלל תושבותי מעל שנה באירופה. אנטישמים?
**שנראה לי שתישמר כמזכרת, כי אני פשוט לא מסוגלת לסבול מגע של משהו-שהוא-לא-הנעל-או-הגרב ברגליים.
*** לפני יומיים, כשהייתי אצלה במשרד, שמתי לב לתעודה על הקיר. מעיון במסמך (כי מה יש לעשות כשמחכים?) גיליתי שהיא צעירה ממני בחודשיים. גורם לי לחשוב מה היה יוצא ממני ואיפה הייתי עכשיו, אם גם אני הייתי מתחילה את הלימודים בגיל שמונה-עשרה, במקום בגיל עשרים-ושתיים.
^במקרה ושכחתי לציין, הבית מצויד בבריכה. אם כך, מי צריך לצאת מהבית?