אזהרה: פוסט זה אינו מיועד לחלשי אופי ולב, ילדים, נשים בהריון, צמחונים אדוקים או סתם אוהבי חיות. הוא מלא בחוויות לא נעימות שעברו עליי לאחרונה במסגרת הלימודים, ושרציתי לחלוק. כל התיאורים מתייחסים לביקורים במקומות הספציפיים הנכללים בתוכנית הלימודים, וכל האינפורמציה רלוונטית אך ורק לשיטת הפעולה של מקומות אלה. הצמחונים שבינכם ימצאו במידע הזה חיזוק לאמונתם, אוכלי הבשר עלולים להיגעל. המשך הקריאה על אחריותכם.

ביום חמישי שעבר סיימתי את מחויבויות לימוד השחיטה לכל משך הלימודים. טוב, לפחות את המחויבויות שדורשות צפייה בשחיטה ובטיפול בבשר. יש לי עדיין כמה עבודות בנושא [כמו עבודה שכוללת את הטיפול בדם, לפי קטגוריות ההיגיינה השונות, איכס] וכמובן, מבחן. רציתי לכתוב בתום הביקור האחרון, אולם החום שתקף אותי בבוקר הותיר אותי די מחוקה, ואת רוב היום העברתי בשינה. וכך גם את ארבעת הימים הבאים, מאחר והשפעת הפעם לא הייתה רחומה במיוחד.

עוד לפני הביקורים בבתי המטבחיים, כחלק מתוכנית הלימודים, חשבתי שהכותרת המתאימה ביותר לתיאור חוויות כאלה היא מחווה לאחד הספרים האהובים עליי ביותר, מבית היוצר של הסופר ההזוי קורט וונגוט. מה יותר מתאים מספר הזוי לתיאור חוויות הזוית לא פחות?

ראשית, הקדמה. במסגרת הלימודים אנו נדרשים לבקר שלוש פעמים בשני בתי מטבחיים, אחד לחזירים והשני למעלי גירה וסוסים. את החוויות בבית המטבחיים לחזירים תיארתי באופן שטחי למדיי בפוסט הנ"ל, בעיקר בגלל שאת הדעות המעמיקות יותר רציתי לשמור לפוסט מקיף יותר, לאחר הביקור האחרון. יש לי הרגשה שזה לא הולך להיות קצר, אז סבלנות.

יש לא מעט הבדלים בין בתי מטבחיים, שנובעים, בין היתר, בהבדלים בין המינים, בתכנון, בקצב העבודה וטכנולוגיה הקיימת בתקופה בה נבנתה התשתית. אולם, בכולם יש "פס ייצור" שמסב יצורים חיים ונושמים למוצר צריכה, ברמה משתנה של מורכבות. במהלך הביקורים ראינו את המסלול שעובר בעל החיים מרגע כניסתו ועד יציאתו, תלוי על וו או ארוז בוואקום. המסלול תמיד כולל אזור קבלה, אזור מנוחה, טשטוש, שחיטה, וטיפול בקנאל, היא הגופה ללא אברי הפנים [אין לי מושג מה המונח בעברית, זוהי השאלה מספרדית].

קבלת בעלי החיים

בעלי החיים מגיעים במשאיות, אשר חייבות לעמוד בתקינה אירופאית שמגדירה צפיפות מקסימלית, תנאי תעבורה [מתקני שתייה, אוורור ומשך נסיעה מקסימלי]. על הנייר, התקנות האלה נראות אולי סבירות, אבל כשרואים את בעלי החיים דחוסים במשאית, והאיש אומר "החוק דורש שהחזיר יוכל לנסוע בעמידה או בשכיבה", ואכן, רואים זוג חזירים במינימכלאה שאינם יכולים אפילו להסתובב סביב עצמם, ההגדרות האלה של "טובת בעלי החיים" הופכות למעין ביטוי חסר טעם ומשמעות.

את הפריקה של הבקר לא יצא לי לראות, אבל את הפריקה של החזירים לצערי ראיתי. סבל חייתי כזה לא יצא לי לראות מעולם, אולי כי המשלוח שראינו היה של חזירות, שמעבירות את רוב חייהן הבוגרים בהריון, במכלאות שאינן גדולות הרבה ממימדי גופן. שלוש מהחזירות האלה לא יכלו ללכת, ורק אחרי מספר חבטות המיתו אותן ברציף הפריקה. לאחת [לפחות] היה פרולפס [שאני אפילו לא יכולה לומר של מה, לא ברור אם רקטלי או וגינלי], בולט וסגול, אני לא יכולה לדמיין אפילו את הכאב.

החוק האירופאי דורש מבתי מטבחיים לכלול אזור מנוחה, בו בעלי החיים ממתינים זמן מה לפני השחיטה. בהתאם למשך הנסיעה, משך המנוחה משתנה. מכלאות המנוחה האלה, שמן די מטעה. מדובה במכלאות בטון צפופות, נקיות אמנם, אבל צפופות. החזירים נערמים אחד על השני, מכורח או מבחירה [כי גם במכלאות הפחות צפופות, משום מה, יש חזירים ערומים זה על זה]. הבקר במצב קצת יותר טוב, הצפיפות יותר נמוכה ולעגלים יש אפילו מקום לרבוץ. נחמה פורתא. הצאן, לעומתם, צפוף כמו החזירים, בערך.

טשטוש ושחיטה

מאזור המנוחה מולכים בעלי החיים, במקבצים, לאזור השחיטה. בהתאם למין בעל החיים, השחיטה היא שונה. את החזירים מטשטשים וממיתים בהרעלת פחמן דו חמצני, בעוד את הבקר מטשטשים בעזרת אקדח לחץ אוויר, שגורם לפגיעה בלתי הפיכה ברקמת המוח. השחיטה עצמה מבוצעת בחיתוך כלי הדם הגדולים. בבית המטבחיים לבקר מבצעים גם שחיטת חלאל, שדומה מעט לשחיטה היהודית. את בעל החיים לא מטשטשים, ומבצעים חיתוך של כלי הדם הגדולים של הצוואר. בין שתי השיטות, עדיפה כבר השיטה המתורבתת. לפחות כך הסבל מצומצם, ובעל החיים אינו מדמדם בעודו מדמם למוות.

פס ייצור

חזירים

את החזיר המת תולים מהרגל האחורית, ומחברים לשרשרת עילית נוסעת. החזיר יעבור "שליקה" במים חמים כדי לנקות אותו מבחוץ, ולהקל על ניקוי העור מהשיער. חזירים, בניגוד לבקר וצאן, לא מופשטים מעורם במהלך העיבוד. לאחר השטיפה במים חמים, הם עוברים בסדרה של מסדרונות להביורים [באמת] שמסירים מעליהם את השיער המיותר ואת הפרסות. הריח בנקודה זו, בין המים החמים המטונפים והשיער הבוער, פשוט בלתי נסבל. החזירים הרחוצים ונטולי השיער והפרסות נכנסים לחדר העיבוד מעלי אדים. שם פותחים להם את הבטן, מרוקנים אותה, חותכים אותם לשניים ומבצעים את הביקורת הווטרינרית, המטרה לשמה אנחנו מבקרים במוסד המרשים הזה. בין היתר אוספים דוגמאות משריר הסרעפת לבדיקות טריקינה [טפיל לא מאוד סימפטי שעובר לבני אדם]. אם החזיר עובר את הבדיקות הווטרינריות, הוא מועבר לתעלות קירור שמורידות את הטמפרטורה בפני השטח ומייבשות אותו, כדי לשלוח את מחציות החזיר למפעל העיבוד דרך מערכת של תעלות קירור או במשאית.

בנוסף, משתדלים לנצל את המקסימום מכל חזיר: לב, כליות, ריאות, שרירים קטנים סביב ללוע, מעיים וקיבה, אשכים, בלוטת יותרת המוח… כל רווח, קטן ככל שיהיה, פירושו מאות אירו מדי יום, מאחר ועוברים בבית המטבחיים עד 10,000 חזירים מדי יום ביומו. הקצב מסחרר הפס לא נעצר לרגע, ובין חזיר חי לחזיר בדרך החוצה עוברות בערך שעה וחצי.

פרות וטלאים

בניגוד לחזירים, הקצב במשחטה של צאן ובקר הוא אחר. הפס של הבקר עוצר לפי הצורך [פיקוח וטרינרי, ניקיון של שומן וכיוב'], והפס של הצאן מתקדם בקצב קבוע, אך איטי. ראשית, לאחר הקזת הדם, תוקעים לפגר שני פקקים, אחד ברקטום [רק כדי לא להיות וולגרית ולהגיד "בתחת"] והשני בוושט. המטרה – למנוע כל בריחה של תוכן מערכת העיכול לכיוון הבשר. לאחר מכן פושטים את העור, מלאכה מורכבת בבקר מפאת הגודל, ובצאן מפאת אופיו של העור. לאחר מכן, מופרדים האיברים הפנימיים מהקנאל. את איברי הפנים הלבנים [מערכת עיכול] שולחים לכיוון אחד, ואת האדומים [לב, כליות, כבד, ריאות] לכיוון אחר. המעיים של כל מעלי הגירה בכל גיל נחשבים כתוצרי לוואי קטגוריה 1, כלומר מסוכנים לצריכה אנושית [עקב ה-BSE] ולכן נצבעים בכחול ונשלחים להשמדה בשריפה. כנ"ל גם מערכת העצבים של מעלי גירה בני יותר משנה. אחרי הפרדת האיברים הפנימיים, הקנאל עוברת פיקוח וטרינרי, שהוא יותר דקדקן מאשר בחזירים, עקב התדירות היותר גבוהה של שימוש בחומרים אסורים בבקר. קצת לנקות שומן, להטביע חותמות על הקנאל מכל הכיוונים [מספר השחיטה באותו היום, חותמת סניטרית, חותמת חלאל במקרה הצורך…] ואפשר לשלוח אותה לקירור [הבשר יוצא מבית המטבחיים בטמפרטורה של מעלות מקסימום].

הפעם, בגלל שהביקור נמשך שני בקרים, יש לנו קצת יותר זמן ואנחנו רואים גם מפעלי עיבוד ואריזה, ומעמיקים קצת יותר בפיקוח הוטרינרי ובפירוק איברי הפנים. ידעתם שהתימוס נחשב מעדן בלאון וקנטאבריה, ושאשכי עגל יכולים להיות מזון מעולה לילדים, בגלל שטעמם עדין? הדברים שאפשר ללמוד בבית מטבחיים. ושוב, הריח. איכס.

בשר ואתיקה

את רוב חיי הבוגרים העברתי כצמחונית, כך שאת רוב הטיעונים [אם לא את כולם] בעד הצמחונות אני מכירה. רובם, לדעתי, מוצדקים. החוויות האחרונות רק מחזקות את דעתי בעניין. מאחר והעברתי את השנים האחרונות בתור לא צמחונית [אינני יכולה להגדיר את עצמי כקרניבורית] מסיבות בריאותיות ושאר אילוצים [צמחונות וספרד לא ממש הולכות ביחד] אני יכולה גם להבין את הצד השני. יש לא מעט אנשים שבשר טעים להם. אני מבינה ומכבדת את עמדתם. אבל, ופה בא אבל גדול, כמו כל דבר בחיים יש דרכים שונות להגיע לאותה מטרה. צריכת בשר לא חייבת להיות במסגרת שכזו. ישנן הרבה אלטרנטיבות, שכן מאפשרות לתת את הכבוד הראוי לחיות שבמותן מעניקות לנו את העונג שבאנטרקוט. לא חייבים לגדל חזירים/פרות/כבשים כאילו היו עוד מוצר צריכה, ולהרגם בצורה כל כך קרה ומחוסרת רגש. אני דוקא כן חושבת שהריגה כזו צריכה להיות מחושבת ושיטתית, ולו רק כדי להבטיח שאין "סתם". אני לא יכולה להימנע מלחשוב על אנלוגיות לשואה, במיוחד כשאני חושבת על התנאים לפני ההמתה, אבל הביטוי "כצאן לטבח" נובע מהאנלוגיה עצמה, לא??

מעבר לכטיעונים של בעד ונגד אכילת בשר, טיעונים מוסריים וכן הלאה, עכשיו מגיע החלק הפרקטי. אני לא יודעת אם אתם מודעים לזה, אבל המזון מן החי הוא מהיותר בזבזניים בעגלת הסופר שלכם. כדי להאכיל את הפרה שאתם אוכלים, ועוד יותר מזה את השינקן או העוף, השתמשו בלא מעט קלוריות מן הצומח שיכולות להאכיל גם בני אדם [סויה ותירס, בדרך כלל]. אם אתם רוצים מספרים, היעילות האנרגטית של ייצור בשר עומדת על בערך אחוז אחד, כלומר על כל קלוריה מן החי, מושקעות כ-99 קלוריות מהצומח. המתחכמים יגידו "אבל הבקר יכול לנצל משאבים שהאדם לא יכול לצרוך". כן, זה נכון. אולי בסקוטלנד, אירלנד, קנדה וצפון צרפת. במקומות שבאמת מגדלים בקר על בסיס מרעה, ולא על בסיס תערובת. בשאר המקומות, גידול בשר צורך משאבים אנגרטיים [=דלק] וגם משאבי מזון [=גידולים חקלאיים]. רק כדי להבטיח לצרכן מוצר צריכה במחיר זול מערכו האמיתי [בגלל סובסידיות] כי אזרחי חברת השפע רוצים לאכול בשר, הרבה ובזול. מישהו חשב פעם מדוע צריכת חלבון מן החי נחשבת לסממן להתפתחות של חברה?

ייצור הבשר המודרני מייצר מוצר זול, זול מדי, שאנשים צורכים ממנו הרבה מעבר לצורך האמיתי במזון מן החי. האזרח האירופאי הממוצע צורך מעל מאה גרם בשר ביום. אנחנו מדברים על כמעט קילו מדי שבוע של חלבון מן החי, בלי לכלול דגים, חלב וביצים. באמת יש צורך לאכול בשר כל יום? רוב המחקרים מראים שצריכה עודפת של מזון מן החי מקושרת למחלות שונות ומשונות. לא עדיף להפחית קצת?

אני מניחה שאת הטענה שלי אפשר לסכם בפשטות. לא צריך להפסיק לאכול בשר כדי להיות קצת יותר "מוסרי". מספיק שנדע להעריך את הקורבן הזה, להפוך אותו לאירוע מיוחד [כמו שהיה פעם, וכמו שצריך להיות] ולנסות להקפיד על צריכה ממקורות שמכבדים את בעלי החיים, לא רק בשחיטתם אלא גם בחייהם.