חוויות ראשונות ממונטווידאו

כנראה שעייפות של טיסות טרנס-אטלנטיות לא עוברת בשנת לילה אחת, כי גם את הבוקר הזה התחלתי עייפה ורטנונית למדי. כנראה שזו לא רק התגובה האישית שלי, כי כולנו התארגנו באטיות לארוחת הבוקר בחדר האוכל של המלון. אני חייבת לציין לטובה את המאפים, שהפתיעו לטובה, פריכים וחמאתיים.

אחרי הארוחה לקח לנו עוד זמן מה להתארגן לצאת, לבדוק את המכבסה הקרובה, לחזור לקחת את הכביסה עצמה, למסור אותה ורק אז לצאת לדרך, שנתיבה קצת השתנה לאור העובדה שגילינו שכמה הדוכנים שבדיוק הוקמו מול המכבסה הם הסנוניות הראשונות של שוק גדול שפעיל בפארק הסמוך, ויז'ה ביאריץ, מדי שבת.

השוק עצמו היה חביב למדי, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות, לפני שהחום והצפיפות הפכו אותו לבלתי נסבל. רוב הדוכנים בשוק מכרו בגדים, תכשיטים ושאר שמונצעס, ומהר מאוד השתעממתי, כי לא ניחנתי בכל כך הרבה סבלנות למדידות והתעסקויות כמו אלה בהן בורכה אחותי.

במהלך הטיולים שם פגשנו את סוסנה, אחת החברות של אמי מהתנועה. הפגישה הייתה חטופה, והן סיכמו שייפגשו בפעם אחרת שוב**. בדרך חזרה למלון קניתי למיכאלה זוג עגילים במקום אלה שקניתי לה בארץ ושכחתי בבית, וסיר מנחושת מרוקע בעבודת יד**.

אחרי כל הסיבוב הזה חזרנו למלון והחלטנו לנסות לטפל בכרטיסים של המעבורת, כי לא היה לנו עותק או את מספר הדרכון של אחותי, לכן צריך היה לשנות את הכרטיס שלה. הלכנו עד לשם רק כדי לגלות שהמשרד שלהם נסגר ב-13:00 בימי שבת, כשהגענו לשם קרוב לשתיים וחצי.

היינו כבר בקרבת סניף של איזו חנות גרביים מיתולוגית שאמי זכרה מילדותה, כך לפחות התרשמנו מהכתובת ששלפנו מהמדריך הטלפוני, והחלטנו לחפש אותה. רק אחרי שלושה סיבובים עלתה בראשנו ההשערה שאולי החנות נמצאת בתוך מרכז הקניות Punta Carretas, שנמצא ממש ממולנו, ואכן, שם הייתה החנות. הקניון הנ"ל נבנה על שטחו של כלא שנהרס, וממנו נשארה רק החזית, וכנראה איזה קיר אחד איפשהו עם החלונות המקוריים, אבל לא ראינו אותו. הציניקנים יגידו שהיום המקום מאכלס סוג אחר של אסירים, כאלה שמשועבדים לתרבות הצריכה.

החלטנו לאכול ארוחת צהריים מאוחרת ב-La Pasiva (רשת אורוגוואית שמגישה אוכל מקומי) עם שתי מנות אופייניות: פיצה עם פאינה (Fainá), מין לחם שטוח ודק עשוי קמח חומוס עתיר שמן וצ'יביטו (Chivito), סנדוויץ' בשרי האופייני למטבח האורוגוואי. הפאינה הייתה נחמדה למדי (מה יכול להיות רע במשהו שעשוי מחומוס?), אבל, בהסתכנות לאובדן שלום בית (מקווה שהזוגי לא יקרא ויכעס), הצ'יביטו היה מאכזב למדי. קינחנו בצ'אחה (Chajá), מין קינוח עתיר קרם-שומני (נראה לי מרגרינה מוקצפת עם מרגרינה נוזלית) שאמא שלי זכרה מילדותה, ורק כשטעמה נזכרה ואמרה: "עכשיו אני נזכרת ששנאתי את זה". חבל רק שנשאר לי הטעם של השומן טראנס על הלשון עוד כמה שעות אחר כך.

המשכנו לחרב זכרונות ילדות של אמי, כשגילינו שחנות הגרביים הזכורה לה sí sí הפכה להיות מין רשת חנויות סתמית להלבשה תחתונה שמוכרת בעיקר בגדי ים (בסך הכול קיץ שם) עם מבחר גרביים מאכזב למדי. למרבה המזל, גרביים קצרצרות כמו שחיפשתי היה להם, כך שהצלחתי לחמוק מגורל אכזר של מחסור בגרביים בנסיעה שכזו, מי רוצה לכבס את הגרביים כל יום?

ועוד אכזבה נכונה לנו, כשבחנות המוזיקה אליה שלחו אותנו לחפש כרטיסים להופעות גילינו שבזמן שנהיה בעיר לא תהיה שום הופעה בתיאטרון סוליס, אליו אמי רצתה לקחת אותנו, וגם לא שום הופעות מוזיקה פולקלורית, או שום דבר אחר שיכול לעניין אותנו, לצורך העניין.

למודות אכזבה, חזרנו למלון להתארגן לביקור אצל מרקוס הבן-דוד ורוסה אשתו, בליווין של לוסיה ואחותה אלינה.

כבר בפעם האחרונה שראיתי את מרקוס ורוסה, בברצלונה, כשבאו לבקר את בתם דינה, הם לא היו בשיא כוחותיהם, אבל ההתדרדרות ניכרת בשניהם, למרות שמרקוס במצב קצת יותר טוב: אשתו סובלת מהתחלתה של מחלה דמנטית. מרקוס היה לבבי כדרכו, מחדד חידודים ומתבדח, וסיפר קצת על החיים עכשיו, על הקשיים והמצב במדינה. רואים שקשה לו אבל הוא לא מוכן/מסוגל לשנות הרבה את המצב שלו, וזה מאוד עצוב לראות את זה.

לוסיה ואלינה סיפרו לי קצת על הלימודים והחיים במונטווידאו; אלינה בדיוק סיימה את התיכון וחושבת מה ללמוד באוניברסיטה ולוסיה סיימה שנה שלישית של לימודי הנדסה כימיה. שכנענו את שתיהן לנסות לברר לגבי תוכניות כמו תגלית, ולו רק כדי לבקר אצלנו. אם כבר לממן טיולים של בני תשחורת יהודיים תושבי הגולה, שיהיו אלה קרובי משפחה שלי, לא?

סיימנו אצלהם די מאוחר וחזרנו למלון. הייתי שמחה לסיים את היום הזה אחרת, כי הוא הסתיים בהתפוצצות של כל החיכוכים של היום, הרי לא קל להיות שלושה אנשים ביחד, ועד שלומדים ומפתחים דינמיקה יציבה לוקח זמן. בסוף הרוחות נרגעו, וסיימנו את היום עם ארוחה קלה בחדר, מלווה ביין שקנינו (לא משהו אבל מספיק מרגיע רוחות לצורך העניין.

*מה שבדיעבד אני יכולה לספר שלא קרה. אי אפשר להספיק הכול.
**כשחזרתי הביתה אבא שלי אמר לי שהוא חושב שלא כדאי להשתמש בסיר, כי אי אפשר לדעת מה יש בו. אז עכשיו יש לי קערת פירות ענקית מנחושת. וקצת בעסה שאני לא יכולה להשתמש בסיר שלי.

פוסטים קשורים

רוצה להגיב?


:mrgreen::|:twisted::arrow:8O:):?8):evil::D:idea::oops::P:roll:;):cry::o:lol::x:(:!::?:

Bear