כבר הבעתי את דעתי בעבר על פייסבוק. אני עדיין מחזיקה באותן הדעות. את החשבון שלי אני מעדכנת אולי פעם בחודשיים, ופעם בשבוע-שבועיים אני בודקת אם יש חדשות אצל החברים או אם יש אי-אלו הודעות מעניינות, ובאותה ההזדמנות מוחקת איזה עשרים הזמנות לכל מיני אפליקציות שלא ממש מזיזות לי אפילו את הקצה של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל.

אבל היום, לשם שינוי, אני צריכה לתת קצת קרדיט לפייסבוק. היום פגשתי, אחרי כמעט שש שנים, מישהו ששירת אתי בצבא. לא ידעתי מה קורה איתו עד לפני חודשיים-שלושה, עת נקרתה דרכנו דרך פייסבוק, דרך מישהי ששרתה איתנו ביחידה. אני יכולה להגיד, בשיא הכנות, שאלמלא פייסבוק לא הייתי שומרת קשר לא איתה ולא איתו. לא היתה לי שום דרך (אין לי מספרי טלפון, אימייילים… שום דרך לאתר) ליצור קשר עם השניים. ואיכשהו, האתר המשעמם והדבילי הזה מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שנמצאים מרחק ארבע שעות טיסה (רוב הזמן) ועל כך מגיע לו ח"ח, אפילו אם קטן וחד פעמי.

וחוצמזה, נהניתי. כמו שלא נהניתי הרבה זמן. קצת נוסטלגיה, קצת אלכוהול, קצת עדכונים על המצב בארץ ועל כל מיני אנשים מהצבא שלא שמעתי מהם כבר לפחות חמש שנים. לצחוק בלב שלם, בהקלה אמיתית (אחרי הכל, בכל זאת גמרתי עם המבחנים היום).

אז נכון, פייסבוק זה לא משהו. באמת בזבוז זמן, בתשעה מעשרה מקרים. אבל באחד מעשר, הוא שווה את המאמץ. אצלי כבר היה האחד מעשר, האם זה אומר שהשירות מיצה את עצמו?

אתמול ישבתי עם ר', שהיה שכן שלנו כשהזוגי ואני גרנו בקיבוץ אי שם לפני 5 שנים. פגשתי אותו בסופ"ש שעבר, כשנסעתי לקיבוץ לרגל חג המשק. בשניות הראשונות הוא לא ממש זיהה אותי, כי השיער שלי ארך (מאוד מאוד) וגם עברו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו לפחות שלוש שנים.

ישבנו פה ליד הבית, מרחק הליכה, ודיברנו כמעט שעתיים. על הלימודים שלו ושלי, על אקדמיה ושיטות בחינה, ועל עוד ענייני לימודים שלא ממש מעניינים אף אחד חוץ מחנונים אמיתיים כמונו. הרגשתי כאילו לא עברו אי אלו שנים מאז השיחה האחרונה, ולרגע חשבתי על כל השיחות הנהדרות שהייתי יכולה לערוך עם כל החברים פה אם הייתי חוזרת. אבל כל זה כרגע הוא רק תיאוריה יפה ובינתיים אנחנו נשארים בבארסה. כל השיחות שבעולם לא יכולות לבוא במקום סיום תואר, נכון?

אחרי שסיימנו לעבור על רוב הנושאים החשובים (שיכולנו לחשוב עליהם באותו הרגע) יצאנו, ונזכרתי שדודניתי האהובה סיפרה שמקרינים את אביבה אהובתי ממש ליד, מאחורי תיאטרון גבעתיים. אז הצטרפנו אליה ואל ידידה א', וישבנו לראות את מחציתו השנייה של הסרט (הערה לעצמי – מתישהו לנסות לראות את הסרט במלואו). כשהסתיים הסרט ישבנו ארבעתנו וצחקנו, בעיקר עם הומור עצמי עליי ועל ר', אבל אולי קצת גם על י'. ברגעים מסוימים פשוט חזרתי לתקופה ההיא, בקיבוץ (כי זהו מקור מעולה לבדיחות). וכמו כל פעם שאני חושבת על הזמן ההוא, אני מגיעה למסקנה שזו הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי, אם לא היפה ביותר.

ו', הבחור שעובד בחנות יין, עוזב בעוד שבוע. כשהוא סיפר לנו על העזיבה העתידית, דיברנו על ארוחת ערב - אנחנו על האוכל (בדגש ישראלי, כמובן), הוא על היין. אתמול הייתה הארוחה. נכחו - הזוגי, ר' הישראלית ור' הקטלנית, אותה הכרנו בטעימות היין שארגנה החנות.

הזוגי לקח על עצמו את הבישול, בעוד אני שיננתי פרוצדורות של כירורגיה קלינית. בהתחלה חשבנו להגיש רק חומוס, אבל בהתחשב באיכות היין, החלטנו על תפריט מורכב יותר. אז היה חומוס עם תוספות - בשר ופטריות (בנפרד), חצילים קלויים עם טחינה ויוגורט עזים, פלפלים קלויים, קבבוני טלה עם טחינה ירוקה ודגים מטוגנים (שאמורים היו להיות ברבוניות, אבל לא מצאנו) על מחית חצילים. לקינוח - מלבי וניל (לא מצאנו מי ורדים) עם פטל טרי ורוטב פירות אדומים.

ו' גם לקח ברצינות את המשימה [מצטערת, לא יהיו פה משפטים בסגנון "יין בצבע דובדבן עמוק וארומת פירות אדומים", שתינו בשביל לשתות, לא בשביל לדבר על זה]. פתחנו את הערב (אחרי מוחיטו ששתו החבר'ה לפני שהגעתי מהמכון) עם קאווה Sumarroca Brut Reserva. נחמד (לא יצא לי ממש להעמיק, טיגנתי תוך כדי את הדגים והקבבונים). המשכנו עם יין לבן אלזסי, פינו גריס של Patergarten מבציר 2005. הייתה הסכמה שזו הייתה ה"נפילה" של הערב, יין מתוק מדי (אבל אף אחד לא התלונן באמת, והבקבוק נגמר מהר מאוד).

אחרי הלבן, הגיע תורם של האדומים. ראשון היה היין Cepas Viejas (פירוש מילולי - גפנים זקנות) של היקב דומיניו גק טארס (Dominio de Tares) מאזור היין ביירזו (Bierzo) שבלאון (Leon). יין זני שמכיל רק ענבי מנסיה (Mencia) - לטענתו של ו', הזן האציל ביותר מזני ספרד. היה פנטסטי.

והגראנד פינלה של ו' - הריוחה הראשון שערב לחכי (היו לי התנסויות לא משהו עם הריוחה). רמון בילבאו (Ramón Bilbao) רזרבה בציר 2001. 90% טמפרניו (Tempranillo) ו-10% גראנסיאנו (Graciano) ומאזואלו (Mazuelo), מיושן 20 חודשים בחבית ו-20 חודשים נוספים בבקבוק.

מיותר לציין שכולנו סיימנו די שפוכים, שתויים ושבעים. כמו תמיד, הזוגי הבריק במטבח (ואני הברקתי את המטבח היום בבוקר). אם לא הייתי שומרת כמה קבבונים למשוגעת (שבאה לאכול היום צהריים), לא היה נשאר כלום (חוץ מחומוס).

לצערי, אין תמונות. הכל נאכל כל כך מהר…