אתמול, כשצפינו בפרסומת הזו של טלפוניקה, התפלאתי לשמוע מהזוגי שאינו מכיר את המקור. חיפוש זריז ב-YouTube וחמש דקות אחר כך הזוגי אמר "זה חיקוי לחלוטין, אפילו את המוזיקה הם העתיקו".
דואו של טלפוניקה
המקור
השיחה הזו גרמה לי להרהר בעצם בקונספט של מסע הפרסום, שמבוסס כולו על העתקה של וידאו ויראלי, ובהשפעה של הרשת על הסובב אותנו. אם פעם סרטונים ויראליים כאלה היו נחלתם הבלעדית של מעטים, גיקים מוזרים וחולי רשת, היום אפילו במדינה כמו ספרד הם משפיעים על הכל, אפילו על מסע פרסום של חברת ענק כמו טלפוניקה. לדעתי, זו ההוכחה הניצחת שאי אפשר לעשות הפרדה בין "הרשת" ל"עולם האמיתי", כי בסופו של דבר הרשת כיום היא רק רובד נוסף של החיים המודרניים, של הדרכים שלנו לתקשר, ליצור ולהביע.
יצרו אתי קשר היום במטרה לראיין אותי, כישראלית, לגבי העימות הישראלי-פלשתינאי ודעותיי לגביי הנושא, מטעם העיתון של האוניברסיטה. אין לי שמץ מה לומר מעבר לעציון העובדה שהמצב פקקט. מי רוצה לתרום טיעונים קצת יותר רהוטים, מנוסחים בשנינות וכולי? לא יכולה לתת קרדיט (ובינינו, מה עוזר קרדיט בעיתון של האוניברסיטה שכתוב כולו בקטלנית?), אבל מאוד זקוקה לדעות יותר קרובות למרכז העניינים. מתנדבים?
היום לפני שנה בדיוק, אולי בשעה מעט יותר מאוחרת, התחלתי לכתוב. בלוגלי ארחו אותי יפה מאוד, אולם אחרי מספר חודשים החלטתי לצאת לעצמאות, בעידודו של טל מבוקרטוב (אצלהם האתר מתארח).
ועכשיו, 118 פוסטים ו336 תגובות יותר מאוחר, אני יושבת ומהרהרת בשנה שחלפה. בדיוק כמו לפני שנה, אני חושבת על הפרקטיקה של אתמול ועל האופן בה היא משפיעה ומעצבת את תפיסת העולם שלי. העתיד המקצועי שלי מטריד אותי לא פחות, ואולי אף יותר, כי הסוף כבר מתקרב. אני רוצה לחשוב שאני חכמה יותר, אבל אני יודעת שאני בעיקר צינית יותר, והרבה פחות מאמינה באנשים. אני מרגישה לפעמים תקועה, ושכל הרצון הטוב פשוט לא עוזר מול קירות של בירוקרטיה טפשות ובורות. ובכל זאת, יש נקודות קטנות של אור פה ושם, בעיקר מחוץ לחיים ה"מקצועיים" שלי.
הייתי מפרטת לגבי הסטטיסטיקה של הבלוג, אולם זו אינה מלאה משום המעבר לאתר העצמאי ואובדן נתונים. אולי כשתמלא שנה לעצמאות…
כבר לפני חודש קבעתי עם החברות מקבוצת הסריגה ללכת לשוק הספרים המשומשים שבשוק סנט אנטוני. במקור היה שם שוק יד שניה לספרים, אבל היום אפשר למצוא שם קומיקס, מגזינים, סרטים, תקליטורים… אפשר לומר שיותר קרוב לשוק "תרבות".
כמובן שהבנות ואני חיפשנו בעיקר חוברות מלאכת יד (יצאתי בשלל רב, חמישה מגזינים של תפירה וספר ישן אחד על מקרמה. אולי מתישהו אסרוק אותם). בין לבין צד את עיני ספר אחד, שכריכתו אדומה ושחורה, ואלמלא התמונה לא הייתי תופשת את הקשר. על הכריכה מתנוסס בגאון פרופיל הפיהרר, ורק בקריאה שניה קלטתי שמדובר במיין קאמפף, מתורגם לספרדית. בספרד, בניגוד לשאר מדינות האיחוד, מותר לפרסם ולהפיץ תעמולה ימנית קיצונית ונאצית. יש אפילו חנות ספרים שמתמחה בזבל הזה. הכי מעצבן הטיעון של "לפני שלושים שנה היית צריך לנסוע לצרפת כדי לקנות אפילו ספרות שנחשבה חתרנית, אז עכשיו אנחנו לא מצנזרים כלום, אפילו לא גזענות טהורה שלא מנסה אפילו להסוות את עצמה". פאולינה אפילו סיפרה לי שהיא מצאה עותק של הספר (או משהו בסגנון) בחנות הכלבו אל קורטה אינגלס (המקבילה המקומית למשביר, אבל פי מאתיים יותר גדול).
מה אני יכולה לומר, ידעתי עוד קודם שזה קיים. אני קצת מדחיקה, כי קשה לחיות בצורה מודעת במקום ששונא אותך באופן מוצהר. כמובן שמדובר במיעוט, ובאופן כללי הדעות האלה נחשבות די מוקצות בחברה הספרדית. אבל הן קיימות, וכל מי שרוצה יכול ללכת לשוק הספרים המשומשים, או אפילו לאל קורטה אינגלס, ולקנות את המשנה המשוקצת הזו, ועוד בדרך לחשוב שהוא "משכיל". איכס.
כבר הבעתי את דעתי בעבר על פייסבוק. אני עדיין מחזיקה באותן הדעות. את החשבון שלי אני מעדכנת אולי פעם בחודשיים, ופעם בשבוע-שבועיים אני בודקת אם יש חדשות אצל החברים או אם יש אי-אלו הודעות מעניינות, ובאותה ההזדמנות מוחקת איזה עשרים הזמנות לכל מיני אפליקציות שלא ממש מזיזות לי אפילו את הקצה של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל.
אבל היום, לשם שינוי, אני צריכה לתת קצת קרדיט לפייסבוק. היום פגשתי, אחרי כמעט שש שנים, מישהו ששירת אתי בצבא. לא ידעתי מה קורה איתו עד לפני חודשיים-שלושה, עת נקרתה דרכנו דרך פייסבוק, דרך מישהי ששרתה איתנו ביחידה. אני יכולה להגיד, בשיא הכנות, שאלמלא פייסבוק לא הייתי שומרת קשר לא איתה ולא איתו. לא היתה לי שום דרך (אין לי מספרי טלפון, אימייילים… שום דרך לאתר) ליצור קשר עם השניים. ואיכשהו, האתר המשעמם והדבילי הזה מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שנמצאים מרחק ארבע שעות טיסה (רוב הזמן) ועל כך מגיע לו ח"ח, אפילו אם קטן וחד פעמי.
וחוצמזה, נהניתי. כמו שלא נהניתי הרבה זמן. קצת נוסטלגיה, קצת אלכוהול, קצת עדכונים על המצב בארץ ועל כל מיני אנשים מהצבא שלא שמעתי מהם כבר לפחות חמש שנים. לצחוק בלב שלם, בהקלה אמיתית (אחרי הכל, בכל זאת גמרתי עם המבחנים היום).
אז נכון, פייסבוק זה לא משהו. באמת בזבוז זמן, בתשעה מעשרה מקרים. אבל באחד מעשר, הוא שווה את המאמץ. אצלי כבר היה האחד מעשר, האם זה אומר שהשירות מיצה את עצמו?
שוב ללכת לדרמטולוג. שוב להתקל בבית המרקחת באותו אחד מהפעם הקודמת, ולחשוב, הוא תמיד עובד בימי חמישי בערב? לתהות, אולי הפעם, המשחות בקרוב ל-40 יורו באמת יעשו את העבודה, וסופסוף אני אפטר מהאקזמה המעצבנת הזו (שלא רק שלא נעלמה, היא גם פלשה לעפעפיים, וזה ממש מעצבן). או פשוט לחכות לסוף החורף, ללחות קצת יותר נסבלת, או לפחות עד שיעבור האנטיציקלון הנוכחי. להתנחם בעובדה שמחר בערב, בשעה הזו, כל המבחנים יהיו מאחורי, ואוכל באמת להתפנות לדברים החשובים באמת.
זה עתה חזרתי מביקור אצל הדרמטולוג, שרשם לי איזו משחת קורטיזון לאקזמת קור-חורף-יובש ממנה אני סובלת לאחרונה [מזג אוויר ארור, חורף...] וגם קרם לחות עצבני, למניעה. כמו ילדה טובה אני הולכת לבית המרקחת וקונה את המשחה (קרם לא היה, לחזור מחר…). בית המרקחת מול הבית עובד 24 שעות ביממה, ואוסף העובדים שלו יכול לשמש חומר גלם מעולה לספרות/קומיקס על פריקים, או לחילופין גרסת בית-מרקחת על סמים ל-Clerks.
בכל מקרה, המטרה היא לספר קצת על אחד העובדים שם. בעודי ממתינה בתור, אני לא יכולה שלא לשים לב שהבחור, שמנמן עם זיפים של לפחות שלושה ימים ופירסינג כפול בשפה, מטפח ציפורניים ארוכות יותר משלי (אני בתקופת רגרסיה, ציפורניים קצרות מאוד), משוחות בלק מבריק. הקומבינציה פשוט היתה מוזרה מדי. והוא גם הריח מוזר.
לפעמים נראה לי שהעיר הזו היא כר פורה לקציר אנשים מוזרים. או שאולי הם פשוט נמצאים בכל מקום, ורק צריך לפקוח עיניים כדי לשים לב?
איזה כיף להיות אישה, לדמם פעם בחודש וגם לסבול מכאבים תוך כדי. ייפי!
ואם זה לא מספיק, את יכולה לסבול גם מדיסמנוראה, מילה איומה שמתארת מצב לא מאוד סימפתי: כאבי מחזור קשים מלווים בשלשולים, הקאות ומיגרנות, מתובלים בחולשה וסחרחורות.
ידעתי שהמיגרנה ביום ששי בערב לא הייתה מי-יודע-מה נורמלית, אבל לא תיארתי לעצמי את הבאות. כאבי גב נוראיים, שלשול עצבני והקאה (אחת, למזלי) שרוקנה את קיבתי לחלוטין. תמיד סבלתי מכאבי מחזור, אבל הפעם, באמת הגוף שלי התעלה על עצמו. ואיכשהו, קצת אחרי שסיימתי להקיא, חזרתי לעצמי. לא חוויה מומלצת.
למי כותבים על הבאג הזה? אולי צריך לשאול את בוש והחברים שלו, שחושבים באמת שיש משהו תבוני בתכנון שלנו.
בשעה טובה סיימתי סופסוף (כך נראה) את התהליך הכואב של מעבר בין גרסת וורדפרס אחת לאחרת. מאחר ולא מדובר בשדרוג אלא בהחלפת גרסא, גיליתי (בדרך הקשה, כמובן) שכל הלינקים השתנו, כלומר בעיות של דפי 404 ואי תאימויות. את הבעיה הזו הצלחתי לפתור באמצעות התוסף Redirection, שעושה עבודה מעולה. מצאה חן בעיני אחת התכונות, שהוא אוסף מידע לגבי הודעות 404 ומאפשר לנטר כתובות ללא מוצא.
אמרתי לעצמי, אם כבר הכל התחרבש, נחליף את הפורמט של הלינקים. יותר נחמד. ואז גם החלפתי את ה-Slug לכל הקטגוריות. וכשגיליתי שאני לא ממש מצליחה לשנות את ה-Slug בתגיות, החלטתי לתייג הכל מחדש. בפעם השניה, כי אחרי המעבר תייגתי כבר מחדש (באמצעות אפשרות ה-Mass Tag Edit הנחמדה של Simple Tags. הפעם השתמשתי בתוסף Advanced Tag Entry שמאפשר להגדיר את ה-Slug בעת הזנת תגית חדשה. חשבתי שאם אני לא משתמשת בכל האופציות של Simple Tags, אולי עדיף למצוא תוסף אחר עבור האיחזור של פוסטים קשורים, אולם שניים מהתוספים שניסיתי סירבו לעבוד והשלישי לא מצא חן בעיני בגלל הממשק הווידג'טי. לא נורא, חזרנו ל-Simple Tags, אבל עם ממשק תגיות מוגבל.
עד כה סאגת התוספים, תיוגים, slugs ושאר עינויים סיניים. אני מסרבת להחליף גרסא שוב. זה היה פשוט מסויט. עכשיו נראה כמה קל לשדרג בין גרסאות, מאחר וזו אמורה להיות ההטבה בגרסא הזו.
ותהייה אחרונה. לפעמים נדמה לי שאני מקדישה הרבה יותר זמן לתחזוקה, שדרוגים ושאר עניינים פנימיים בבלוג, במקום להקדיש יותר זמן לכתיבה. אני מניחה שאני לא היחידה שמרגישה כך לפעמים, ומנסה להבין את עצמי, למה חשוב לי כל כך שהדברים יעבדו בצורה פחות או יותר חלקה, למה לעזאזל אני כל כך לא פשרנית, לא מוותרת, כי בסופו של דבר ההתעסקות הזו בפרטים קטנים (ולכאורה לא חשובים) גוזלת זמן, עצבים והרבה מאוד סבלנות. פרפקציוניזם זו תכונה מחורבנת. באמת.
כמעט שכחתי - אם אתם מוצאים איזה לינק שבור, אנא דווחו לי דרך טופס יצירת קשר. תודה.
תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אתם נכנסים לחדר קטן, ועל השולחנות השחורים אתם מוצאים מיני כבלים ורצועות קשירה, ווים, קרסים, מחטים ענקיות וגם כמה מכשירי עינויים ענקיים, שקשה לכם לדמיין מה חשב המוח החולני שעיצב אותם. ליד הדלת עומד גם מין מתקן מוזר שיושב בו תיש מת. נשמע לקוח מסרט אימה על כת השטן?
עכשיו דמיינו את החדר הזה בקומה השנייה של הפקולטה הווטרינריה, והכל יראה אחרת.
נושא הפרקטיקה של היום - מכשירי מיילדות בחיות גדולות. כי אין מה לעשות, כדי למשוך עגל ששוקל חמישים קילו (בלי שלייה) צריך להפעיל הרבה כוח. אם אתה צריך לעשות את זה לבד, אתה יכול להשתמש בג'ק מיוחד. באמת. זה היה אחד מהמכשירים הגדולים והאימתניים. חוצמזה צריך איכשהו לקבע את הסייח או את העגל, ובשביל זה קיימות השלשלאות. לפעמים אתה לא מצליח לתפוס את הראש, או את האגן של הרך-שעוד-לא-נולד. מאחר והלידה מסובכת, יש לו סיכוי טוב לצאת כבר ז"ל. אז מה זה כבר משנה לתפוס אותו עם קרס אימתני בפה, בעין או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע בו קרס? ולבסוף, אם אתה לא מצליח להוציא אותו כדרך הטבע, יש לך מכשיר אימתני שמנסר עוברים. איך קוראים לו? פטוטום. מנסר-עוברים. מפחיד. והמחטים הענקיות? כדי לתפור את שפתי הפות של הפרה, אם היא סובלת מצניחת רחם.
אבל בסך הכל הייתה אחלה פרקטיקה, רק בגלל המרצה. אשה מדהימה. נכה בכסא גלגלים לאחר תאונת עבודה שלא מוותרת על שום דבר בגלל הנכות, גם לא על השחייה בברכה. וחוצמזה אני מחבבת את ההשקפות שלה בנושא רפואה הוליסטית.
המשוגעת ואני צלמנו כמה ממכשירי העינויים האלה (אפילו המרצים מתייחסים אליהם בשמות כאלה, אז למה שאני "אכבס" אותם?). כשהיא תעביר לי אותן, תזכו להציץ באוסף האפל.
