בתור וטרינרית מוסמכת* אני לא יכולה לבקר בברלין בלי לבקר את קנוט, לא? מאחר וזכינו ביום יפיפה, החלטנו לנצל את מזג האוויר הנאה לביקור בגן החיות. ולפני הביקור, סימנו "וי" על עוד חוויה ברלינאית, אכילת קוריוורסט (currywurst), נקניקייה עם קטשופ ואבקת קארי מלמעלה. לא מי יודע מה טעים, אבל אכיל (טעמתי, הזוגי אכל).

נכנסנו לגן החיות (עם הנחת סטודנט לשנינו, כשלא ממש הסתכלו על אף אחת משתי התעודות שהצגנו) והחלטנו לחפש דבר ראשון את קנוט, כדי שנוכל לחזור אם הוא יחליט לדפוק נפקדות. מה שכן, המפה בכניסה לא הייתה כל כך ברורה, אז התחלנו ללכת. כל פעם שחשבנו שאנחנו בכיוון, גילינו שהופס, ברח לנו – וגם כשכבר מצאנו את דובי הקוטב, גילינו שקנוט בכלל שכן של הדובים החומים. כשסופסוף כבר מצאנו את המעונות של הפרחח, הוא עשה שנ"צ. כך שיש לנו כמה תמונות של ההביטאט שלו, אבל עם עורב, וההנצחה המרובה למגדל שלו, שנפטר כמה שבועות קודם לכן. המשכנו הלאה, במחשבה, 9 יורו (לאדם) כדי לראות את קנוט, והוא עוד דופק לנו ברז. טוב, אם יורשה לי פרץ קטן של כנות, הביקור היה מהנה ביותר, אפילו שקנוט לא סיפק את הסחורה. והכי אהבנו את הלוטרות, שהן בעצם קרובות רחוקות של יאסק לפי החיבה שלהן לשכב על הגב ולהתגרד בבטן תוך כדי. חמווווט!

כדי לסיים את היום, החלטנו לחפש (עוד) מסעדה גרמנית, כי בברלין… בחרנו מסעדה בקרויצבר לפי המלצת הלונלי, שנראתה ממוקמת במרחק סביר מהבית. כמובן שזו התיאוריה, במציאות הצלחנו לאבד את הדרך וללכת מרחק תחנת מטרו לכיוון ההפוך, רק כדי לגלות שהתחנה המצויינת הייתה סגורה, כך שחזרנו שוב ברגל ורק אז התחלנו להתאפס על הכיוון.

בסופו של דבר מצאנו את המסעדה, שכנראה הקושי לאתרה שומר על הקסם שלה. חלקנו שולחן עם זוג גברים שנראו מאוד מסוקרנים מהשיחה הקולחת שלנו בשפה שלא מוכרת להם, אולם הם לא יצרו שום קשר ישיר איתנו. חבל, היה יכול להיות משעשע. מבט אחד על הצלחות הבהיר לנו שעם כל ההליכה שלנו, אנחנו הולכים לצאת מפוצצים. הזוגי הזמין משהו חזירי ואני הלכתי על הברווז, והבירה – ברלינר. הזוגי הפגין גבורה רבה כשסיים את הצלחת, אני הצלחתי בקושי לגמור את הברווז (מתוך כבוד לברווז, כמובן), בקנודל והכרוב החמוץ כבר לא יכולתי לגעת. אחרי כל זה, הזוגי עוד החליט שהוא חייב לנסות את הקינוח שהוא ראה ששולחנות אחרים הזמינו, מין ערימה ענקית של פנקייק שמנים מעוטרי-צימוקים ומקושקשים, עם קומפוט שזיפים בצד. לא יכולתי כבר לחשוב על לאכול, ואני בכלל לא אוהבת פנקייק**, אז "עזרתי" קצת עם השזיפים. המלצרית הסתכלה על הצלחת וצחקה, אתם לא מצליחים לסיים? זה לא קשה. כנראה שהדרכון שלי גרמני, אבל הקיבה לא.

*טוב, כמעט, עוד לא אספתי את התואר.
**כן, שרון, אני פריקית של הטבע. לא אוהבת פנקייק.