אני לא ממש חובבת מיוזיקלס, אבל איכשהו את שיער אהבתי מהפעם הראשונה שצפיתי בו. אולי זו הייתה הרומנטיזציה של שנות הששים וההיפים, המוזיקה, או סתם קליק של ילדה בת שלוש-עשרה.
ולמה פתאום באמצע הכלום אני כותבת על זה? כי בשיר הנ"ל, שיר הלל לשיער, שגדל פרא, יש פרט אחד קטן, שתמיד נראה לי מוזר: לרצות כוורת דבורים בשיער. תמיד זו הייתה תהייה תיאורתית, אולם היום הגעתי למסקנה הסופית והאמפירית שזה בכלל לא רעיון טוב.
ואיך הגעתי למסקנה המעמיקה הזו, אתם בוודאי שואלים? טוב, זה היה לא ניסוי מבוקר ומתוכנן. אחרי שעת ההתעמלות בבריכה, פעילות חביבה עליי ביותר בתום יום העבודה במעבדה, ואחרי המקלחת, שמתי לב שאני שומעת זמזומים. בהתחלה חשבתי שזהו המחשב, שלפעמים מוציא קולות מוזרים. ואחר כך חשבתי, זה בטח איזה זבוב שמסתובב בחדר. ניחא, לא משהו יוצא מן הכלל. עברה לפחות שעה עם זמזומים אקראיים, ולא נתתי יותר מדי חשיבות לעניין. ואז, כשהוצאתי את הקליפ מהשיער, הבנתי שהזמזום עולה מהשיער שלי.
אני לא בן אדם סטרילי במיוחד, וגם לא סובלת מהיסטריית חרקים, אבל לגלות שיש משהו מזמזם בשיער שלי, ואני לא מצליחה להוציא אותו, זו הרגשה באמת לא נעימה, אם לא לומר מפחידה. בתור נסיון לשחרר את החרק טלטלתי את הרעמה, וכשהזמזום המשיך החלטתי להרטיב את השיער ולהיפטר מהמזיק בטביעה. אז נכנסתי למקלחת (שוב), וחפפתי את הראש. ובכל זאת הזמזום המשיך, עכשיו לא מכיוון הראש אלא באופן כללי בחדר. לקחתי את המגבת, להתנגב, והזמזום המשיך. הפרנויה כבר התחילה לכרסם בי, האם אני מדמיינת זמזומים? ואז גיליתי את האשם, את המסתנן שהתנחל באפרו שאני מכנה "שיער", דבורת דבש גדולה, בתוך המגבת, כנראה נתפסה שם כשניערתי את השיער לתוכה. לצערי אני חייבת להודות שלא הייתי מאוד נחמדה עם הייצור המזמזם, בעיקר כי כבר הייתי בהיסטריה של "יש לי משהו עוקצני בשיער והוא לא יוצא", אז השלכתי את הייצור, שגם ככה היה חצי מת (כנראה נתפס בשיער שלי כדי לא לטבוע במי הבריכה), לאסלה. וניסיתי להירגע קצת. בסוף גם הצלחתי, אבל כשיצאתי לזרוק את הזבל זמזום הדבורים סביב הלוונדר בכניסה הקפיץ אותי. עכשיו אפילו הדבורה מאיה יכולה לגרום לי לסיוטים…
מסקנה: תמיד, אבל תמיד כדאי להרטיב את השיער בבריכה, לא?
תגיות: בתוך עצמי, דבורים, חיות, שיער
