כבר הבעתי את דעתי בעבר על פייסבוק. אני עדיין מחזיקה באותן הדעות. את החשבון שלי אני מעדכנת אולי פעם בחודשיים, ופעם בשבוע-שבועיים אני בודקת אם יש חדשות אצל החברים או אם יש אי-אלו הודעות מעניינות, ובאותה ההזדמנות מוחקת איזה עשרים הזמנות לכל מיני אפליקציות שלא ממש מזיזות לי אפילו את הקצה של הציפורן של האצבע הקטנה ברגל.

אבל היום, לשם שינוי, אני צריכה לתת קצת קרדיט לפייסבוק. היום פגשתי, אחרי כמעט שש שנים, מישהו ששירת אתי בצבא. לא ידעתי מה קורה איתו עד לפני חודשיים-שלושה, עת נקרתה דרכנו דרך פייסבוק, דרך מישהי ששרתה איתנו ביחידה. אני יכולה להגיד, בשיא הכנות, שאלמלא פייסבוק לא הייתי שומרת קשר לא איתה ולא איתו. לא היתה לי שום דרך (אין לי מספרי טלפון, אימייילים… שום דרך לאתר) ליצור קשר עם השניים. ואיכשהו, האתר המשעמם והדבילי הזה מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שנמצאים מרחק ארבע שעות טיסה (רוב הזמן) ועל כך מגיע לו ח"ח, אפילו אם קטן וחד פעמי.

וחוצמזה, נהניתי. כמו שלא נהניתי הרבה זמן. קצת נוסטלגיה, קצת אלכוהול, קצת עדכונים על המצב בארץ ועל כל מיני אנשים מהצבא שלא שמעתי מהם כבר לפחות חמש שנים. לצחוק בלב שלם, בהקלה אמיתית (אחרי הכל, בכל זאת גמרתי עם המבחנים היום).

אז נכון, פייסבוק זה לא משהו. באמת בזבוז זמן, בתשעה מעשרה מקרים. אבל באחד מעשר, הוא שווה את המאמץ. אצלי כבר היה האחד מעשר, האם זה אומר שהשירות מיצה את עצמו?

שוב ללכת לדרמטולוג. שוב להתקל בבית המרקחת באותו אחד מהפעם הקודמת, ולחשוב, הוא תמיד עובד בימי חמישי בערב? לתהות, אולי הפעם, המשחות בקרוב ל-40 יורו באמת יעשו את העבודה, וסופסוף אני אפטר מהאקזמה המעצבנת הזו (שלא רק שלא נעלמה, היא גם פלשה לעפעפיים, וזה ממש מעצבן). או פשוט לחכות לסוף החורף, ללחות קצת יותר נסבלת, או לפחות עד שיעבור האנטיציקלון הנוכחי. להתנחם בעובדה שמחר בערב, בשעה הזו, כל המבחנים יהיו מאחורי, ואוכל באמת להתפנות לדברים החשובים באמת.

זה עתה חזרתי מביקור אצל הדרמטולוג, שרשם לי איזו משחת קורטיזון לאקזמת קור-חורף-יובש ממנה אני סובלת לאחרונה [מזג אוויר ארור, חורף...] וגם קרם לחות עצבני, למניעה. כמו ילדה טובה אני הולכת לבית המרקחת וקונה את המשחה (קרם לא היה, לחזור מחר…). בית המרקחת מול הבית עובד 24 שעות ביממה, ואוסף העובדים שלו יכול לשמש חומר גלם מעולה לספרות/קומיקס על פריקים, או לחילופין גרסת בית-מרקחת על סמים ל-Clerks.

בכל מקרה, המטרה היא לספר קצת על אחד העובדים שם. בעודי ממתינה בתור, אני לא יכולה שלא לשים לב שהבחור, שמנמן עם זיפים של לפחות שלושה ימים ופירסינג כפול בשפה, מטפח ציפורניים ארוכות יותר משלי (אני בתקופת רגרסיה, ציפורניים קצרות מאוד), משוחות בלק מבריק. הקומבינציה פשוט היתה מוזרה מדי. והוא גם הריח מוזר.

לפעמים נראה לי שהעיר הזו היא כר פורה לקציר אנשים מוזרים. או שאולי הם פשוט נמצאים בכל מקום, ורק צריך לפקוח עיניים כדי לשים לב?

איזה כיף להיות אישה, לדמם פעם בחודש וגם לסבול מכאבים תוך כדי. ייפי!

ואם זה לא מספיק, את יכולה לסבול גם מדיסמנוראה, מילה איומה שמתארת מצב לא מאוד סימפתי: כאבי מחזור קשים מלווים בשלשולים, הקאות ומיגרנות, מתובלים בחולשה וסחרחורות.

ידעתי שהמיגרנה ביום ששי בערב לא הייתה מי-יודע-מה נורמלית, אבל לא תיארתי לעצמי את הבאות. כאבי גב נוראיים, שלשול עצבני והקאה (אחת, למזלי) שרוקנה את קיבתי לחלוטין. תמיד סבלתי מכאבי מחזור, אבל הפעם, באמת הגוף שלי התעלה על עצמו. ואיכשהו, קצת אחרי שסיימתי להקיא, חזרתי לעצמי. לא חוויה מומלצת.

למי כותבים על הבאג הזה? אולי צריך לשאול את בוש והחברים שלו, שחושבים באמת שיש משהו תבוני בתכנון שלנו.

בשעה טובה סיימתי סופסוף (כך נראה) את התהליך הכואב של מעבר בין גרסת וורדפרס אחת לאחרת. מאחר ולא מדובר בשדרוג אלא בהחלפת גרסא, גיליתי (בדרך הקשה, כמובן) שכל הלינקים השתנו, כלומר בעיות של דפי 404 ואי תאימויות. את הבעיה הזו הצלחתי לפתור באמצעות התוסף Redirection, שעושה עבודה מעולה. מצאה חן בעיני אחת התכונות, שהוא אוסף מידע לגבי הודעות 404 ומאפשר לנטר כתובות ללא מוצא.

אמרתי לעצמי, אם כבר הכל התחרבש, נחליף את הפורמט של הלינקים. יותר נחמד. ואז גם החלפתי את ה-Slug לכל הקטגוריות. וכשגיליתי שאני לא ממש מצליחה לשנות את ה-Slug בתגיות, החלטתי לתייג הכל מחדש. בפעם השניה, כי אחרי המעבר תייגתי כבר מחדש (באמצעות אפשרות ה-Mass Tag Edit הנחמדה של Simple Tags. הפעם השתמשתי בתוסף Advanced Tag Entry שמאפשר להגדיר את ה-Slug בעת הזנת תגית חדשה. חשבתי שאם אני לא משתמשת בכל האופציות של Simple Tags, אולי עדיף למצוא תוסף אחר עבור האיחזור של פוסטים קשורים, אולם שניים מהתוספים שניסיתי סירבו לעבוד והשלישי לא מצא חן בעיני בגלל הממשק הווידג'טי. לא נורא, חזרנו ל-Simple Tags, אבל עם ממשק תגיות מוגבל.

עד כה סאגת התוספים, תיוגים, slugs ושאר עינויים סיניים. אני מסרבת להחליף גרסא שוב. זה היה פשוט מסויט. עכשיו נראה כמה קל לשדרג בין גרסאות, מאחר וזו אמורה להיות ההטבה בגרסא הזו.

ותהייה אחרונה. לפעמים נדמה לי שאני מקדישה הרבה יותר זמן לתחזוקה, שדרוגים ושאר עניינים פנימיים בבלוג, במקום להקדיש יותר זמן לכתיבה. אני מניחה שאני לא היחידה שמרגישה כך לפעמים, ומנסה להבין את עצמי, למה חשוב לי כל כך שהדברים יעבדו בצורה פחות או יותר חלקה, למה לעזאזל אני כל כך לא פשרנית, לא מוותרת, כי בסופו של דבר ההתעסקות הזו בפרטים קטנים (ולכאורה לא חשובים) גוזלת זמן, עצבים והרבה מאוד סבלנות. פרפקציוניזם זו תכונה מחורבנת. באמת.

כמעט שכחתי - אם אתם מוצאים איזה לינק שבור, אנא דווחו לי דרך טופס יצירת קשר. תודה.

תארו לכם את הסיטואציה הבאה. אתם נכנסים לחדר קטן, ועל השולחנות השחורים אתם מוצאים מיני כבלים ורצועות קשירה, ווים, קרסים, מחטים ענקיות וגם כמה מכשירי עינויים ענקיים, שקשה לכם לדמיין מה חשב המוח החולני שעיצב אותם. ליד הדלת עומד גם מין מתקן מוזר שיושב בו תיש מת. נשמע לקוח מסרט אימה על כת השטן?

עכשיו דמיינו את החדר הזה בקומה השנייה של הפקולטה הווטרינריה, והכל יראה אחרת.

נושא הפרקטיקה של היום - מכשירי מיילדות בחיות גדולות. כי אין מה לעשות, כדי למשוך עגל ששוקל חמישים קילו (בלי שלייה) צריך להפעיל הרבה כוח. אם אתה צריך לעשות את זה לבד, אתה יכול להשתמש בג'ק מיוחד. באמת. זה היה אחד מהמכשירים הגדולים והאימתניים. חוצמזה צריך איכשהו לקבע את הסייח או את העגל, ובשביל זה קיימות השלשלאות. לפעמים אתה לא מצליח לתפוס את הראש, או את האגן של הרך-שעוד-לא-נולד. מאחר והלידה מסובכת, יש לו סיכוי טוב לצאת כבר ז"ל. אז מה זה כבר משנה לתפוס אותו עם קרס אימתני בפה, בעין או בכל מקום אחר שאפשר לתקוע בו קרס? ולבסוף, אם אתה לא מצליח להוציא אותו כדרך הטבע, יש לך מכשיר אימתני שמנסר עוברים. איך קוראים לו? פטוטום. מנסר-עוברים. מפחיד. והמחטים הענקיות? כדי לתפור את שפתי הפות של הפרה, אם היא סובלת מצניחת רחם.

אבל בסך הכל הייתה אחלה פרקטיקה, רק בגלל המרצה. אשה מדהימה. נכה בכסא גלגלים לאחר תאונת עבודה שלא מוותרת על שום דבר בגלל הנכות, גם לא על השחייה בברכה. וחוצמזה אני מחבבת את ההשקפות שלה בנושא רפואה הוליסטית.

המשוגעת ואני צלמנו כמה ממכשירי העינויים האלה (אפילו המרצים מתייחסים אליהם בשמות כאלה, אז למה שאני "אכבס" אותם?). כשהיא תעביר לי אותן, תזכו להציץ באוסף האפל.

במחלקה בה אני "עובדת" במסגרת המלגה לשיתוף פעולה יש כל מיני פרויקטים. אחד מהם הוא הפרויקט של בנק עוברים של ארנבות. קצת רקע: פה בספרד (וגם בצרפת) מקובל לאכול ארנבים, ולכן ארנבים, כמו כל חיית משק, מורבעים בצורה היעילה ביותר לייצור בשר, כלומר באופן מאוד אינטנסיבי. הרעיון הוא ליצור בנק של עוברים עם גנטיקה טובה וללא מחלות שיכולות לגרום לנזקים כלכליים קשים לחווה המגדלת. עד כה הרקע, בלי להיכנס ליותר מדי פרטים.

ביום ששי היה לנו יום עוברים. ביום כזה מביאים את הארנבות, ממיתים אותן, מוצאים את הרחם והשחלות שלהן ואוספים את העוברים, שמאוחר יותר מוקפאים בחנקן נוזלי. כבר השתתפתי, באופן חלקי, ביומיים כאלה, אבל עוד לא הייתי מההתחלה, כלומר בחלק שבו הורגים את הארנבות וכל זה.

זו הרגשה מאוד מוזרה להחזיק חיה ולדעת שהיא עוד רגע תמות. לראות ארנבת לבנבנה, עם פרווה רכה, ולהחזיק לה את הראש בזמן שמזריקים לה חומר המתה. בראש אני יודעת שהארנבת לא סובלת, בטח הרבה פחות מאשר הארנבות שמגיעות לבית המטבחיים ושם ממיתים אותן למטרות אחרות. בכל מקרה הן כבר זקנות (המלטה שישית או שביעית, בדרך כלל) כך שאם הן לא היו מגיעות למעבדה שלנו, הן היו נשחטות לבשר, במקרה הטוב.

כל העניין הזה גרם לי לחשוב, שוב, על הנושא של שימוש בבעלי חיים במחקר, בעיקר מבחינת ההרגשה האישית שלי. רציונלית אני יודעת שיש צורך במחקר בבעלי חיים. נכון, ישנן הרבה שיטות מחקר שיכולות לשמש תחליף חלקי לניסויים מסוימים, אבל כשצריך לראות את התמונה הכללית, את התפקוד של אורגניזם כשלם, לא ניתן לעשות זאת עם צלוחיות פטרי. אבל רגשית, מוסרית, אישית, הרגיש לי מאוד מוזר וקשה להחזיק את הארנבת, ולדעת שאלה שניותיה האחרונות, לראות את העפעוף האחרון, ולהתמודד עם השגרתיות שברגע. אני לא יודעת מה עבר לאנשים שעבדתי איתם אתמול בראש, בזמן שאני חשבתי על הדברים האלה, אבל הייתה לי הרגשה שזו עוד מטלה שגרתית שצריך לעשות, לפחות מבחינתם. אני לא רוצה להיות ככה, אבל אולי אני אסיים עם אותו היחס לעניין, כתוצאה מהרגלים של שנים.

מה אתם חושבים? איך אפשר להתמודד עם סוגיות כאלה בלי להפוך אותן לשגרה?

אתמול עברתי את טבילת האש האקדמית שלי - ההרצאה הראשונה בקונגרס, גם אם קטן ועוסק רק בהיסטוריה של הווטרינריה. אבל כדי להבין איך הגעתי לשם - צריך לדעת את כל הסיפור.

הכל התחיל לפני מספר חודשים, כשאחד המרצים שלי לשעבר, משנה שנייה, חיפש אותי. הוא שלח לי מיילים לתיבה של האוניברסיטה (שאני לא נוהגת לפתוח), וכשזה לא עבד העביר לי מסר דרך המשוגעת (אותה מצא בבאר) שהוא מחפש אותי. לא ידעתי במה מדובר, ובטח לא תיארתי לעצמי שזה יסתיים כך.

הלכתי לפגוש אותו, לשמוע במה מדובר. הוא מזכיר החברה להיסטוריה של הווטרינריה בקטלוניה, והשנה תורם לארגן את הכנס השנתי הספרדי. כדי לגוון, ולא לערוך את הכנס בפקולטה כמו בפעמים קודמות, האגודה החליטה למקם את הכנס בג'ירונה (Girona), ועקב עברה היהודי של העיר, לנסות למקד את הכנס בווטרינריה ויהדות. מאחר ואני הסטודנטית היהודייה היחידה (נראה לי) ובוודאי הישראלית היחידה, הוא ביקש ממני עזרה באיתור חומר בנושא, ובאיתור אנשי קשר בארץ, אם יש בכלל.

כל העניין התגלה כהרפתקה מכיוון שמהר מאוד גילינו שהביביליוגרפיה בנושא מאוד מצומצמת, וגם החוקרים בארץ שאיתרתי לא ממש עוסקים בנושא. מחקר בהיסטוריה של הרפואה והיהדות לא חסר, אבל וטרינריה - לא. התחלנו לשאול את עצמנו אם חוסר התיעוד נובע מכך שהיהודים לא עסקו בטיפול בבעלי חיים, או שמא האיסור לעסוק במקצוע (שהיה קיים בספרד למשל) גרם לכך שהיהודים שעסקו בתחום עשו זאת בהסתר.

בהמשך, דיברתי עם כמה מרצים בקורט, שהמליצו לחפש את ספריו של ד"ר אריה שושן, שהקדיש את זמנו לחקר ההיסטוריה של הווטרינריה. מצוידת בעצה ביקרתי בספריית בית החולים בבית דגן, שם מצאתי את הספרים. כמובן, כל ספריו כבר מזמן לא נמכרים, לכן יצרתי קשר עם בנו של הד"ר שושן, חיים, בבקשה לקבל עותקים מספריו כדי ללמוד את הנושא יותר לעומק. מרבית הספרים עוסקים בהיסטוריה של הרפואה והווטרינריה בעולם היהודי, ובמקומם של בעלי החיים בכתבי ישראל.

לאחר קריאה במקבץ מספריו של הד"ר שושן, המרצה שלי ואני החלטנו שיהיה מעניין לספר קצת על הד"ר שושן, שבחייו שזורות קורות העם היהודי כולו. חשיבותו כחוקר היסטורי בתחום כל כך לא מוכר הצדיקה, לדעתנו, את העניין בו.

כך שהכנתי הרצאה קצרה (10 דקות) לקונגרס שהתקיים בסופשבוע הנוכחי. הייתי מאוד עצבנית, והעובדה שהזוגי חזר ערב קודם, בטיסה שהתאחרה ועם הרבה בעיות לצאת לא ממש הוסיפה. בכל זאת, ההרצאה הייתה מוצלחת מאוד, לפחות כך נראה לי. גם הפידבק שקיבלתי היה מוצלח. אני לא יודעת אם זו אינדיקציה לעניין, אבל רק אותי שאלו שאלות בתום ההרצאה.

ההרצאה שלי הייתה האחרונה בסשן הראשון. שמענו הרצאות על הרגלי התזונה של היהודים (שום דבר שלא למדנו בשיעורי תנ"ך), על הסיבות לכך שבעת כתיבת התורה לא יכלו לקבוע שהארנב טמא (כי מקורו בחצי האי האיברי) והכוונה באמת לשפן סלע, ועוד שתי הרצאות על רדיפת וטרינרים שנחשדו כיהודים בספרד ובמקסיקו.

מאחר והיינו שנינו הרוסים, החלטנו לטייל קצת בג'ירונה ולחזור לעיר. אני אישית הייתי צריכה לחזור בזמן כדי להגיע לשיעור הגרמנית שהתחיל בשש בערב. ג'ירונה מאוד נחמדה, אבל מאוד קטנה - בשעה וקצת טיילנו ברוב העיר העתיקה. באחת הפינות שמענו את המדריכה של קבוצת ישראלים מסבירה על הרמב"ן והרמב"ם ומדגישה את הנו"ן או את המ"ם בסוף כדי שאף אחד לא יתבלבל. מצאנו לנו איזו מסעדה נחמדה ודי מקורית, אבל קצת מבולבלת. במנה שלי שכחו את השום הירוק (Ajo tierno), התחליף הספרדי והשומי לבצל ירוק, ובסלט של הזוגי שכחו את גבינת הצאן. נו, מילא.

לשיעור הגרמנית הגעתי כבר הרוסה לגמרי, וזה עוד אחרי שנרדמתי ברכבת. מאחר ואני בדרך כלל לא מצליחה לישון בנסיעה, כנראה שהייתי די הרוגה. מהשיעור אני יכולה לציין את התובנה שיש מילים שפשוט נצרבות בזיכרון ההיסטורי, כי כשלמדנו את הפועל "לעבוד" - Arbeiten הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה "העבודה משחררת" - arbeit macht frei. מוזר או מתקבל על הדעת?

פריקיזמו היא מילה, שאני לא יודעת אם באמת קיימת בספרדית, אבל משמשת אותי והחברות לתאר כל מיני דברים שמאפיינים פריקים, אבל אמיתיים, לא במובן של פירסינגים או מגפים כבדים מעור, אלא במובן של להיות מוזר באמת. למה אני מספרת לכם את זה? כי היום יצא לי להיתקל בשלושה אתרים שגרמו לי לחשוב בדיוק על זה. על פריקיזמו (או אולי פריקיזם בעברית, לא?), על ההקדשה לכל מיני דברים שלא ברור מה הם משמשים, לא בחיים האמיתיים וגם לא ממש בוירטואליים. אז הנה, תבדקו את האתרים בעצמכם, וחוו דעתכם. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם.

• Bugknits. אתר שמוקדש לסריגה מיניאטורית. בגודל של גליל חוט תפירה בערך. עם דוגמאות מורכבות מאלה שאני סורגת בגודל נורמלי.
• How To: Make pancake like a crackhead. אני חושבת שהכותרת מתארת יפה את התוכן - אין צורך להכביר מלים.
• growth rendering device. מערכת שעוקבת אחר הגדילה של צמח ומדפיסה את התפתחותו מדי 24 שעות.

ממש לפני עשר דקות נפרדתי מאחותי מול האוטובוס לשדה התעופה. ועכשיו, בפעם הראשונה מאז שהזוגי נסע, מתיישב עליי הלבד הזה. התחושה הזו, תמהיל של עצבות, רחמים עצמיים ופחד לא רציונלי אורבת לי בכל נסיעה שלו. גם אם זה רק ליומיים, אז בטח ובטח כשהוא נוסע לשלושה שבועות. איכשהו עד עכשיו חמקתי ממנה, בין המשמרות בבית החולים, לשפעת שדי טמטמה אותי ובטח שיכולתי להתעלם ממנה כשהיו פה שתי ילדות חמודות בנות 19. אבל עכשיו אני באמת לבד, והיא פשוט לא מרחמת…

מחד הדברים יראו טוב יותר. אני בטוחה. תמיד זה ככה. ובסוף, רגע לפני שהוא חוזר, אני כבר יכולה על הלבד הזה, מתרגלת אליו אפילו. אולי אפילו חושבת לרגע שהייתי יכולה עליו, להתמודד אתו מדי יום לאורך זמן. אבל בכל זאת אני מעדיפה את הביחד, את התחושה הנהדרת של לישון ביחד מחובקים, והבטחון שנוסך בי ה"לילה טוב" שלו, כל לילה ולילה.

אולי אני קצת קיטשית, אבל תסלחו לי, זה לא קורה הרבה.