היום סיימתי שבוע של נתיחות שלאחר המוות (necropsy או post mortem). למזלי (הטוב או הרע) השבוע הזה הסתכם רק ביומיים ובשתי נתיחות. הפעם האחרונה שביצעתי נתיחה כזו הייתה אי שם ביולי, ושכחתי כבר את רוב הטכניקה (וכמה הריח חזק).

לא הייתי כותבת על הנתיחות האלה אם כולן היו "סטנדרטיות", כלומר, חיה מתה בתוך שקית, לפעמים עם קתתר ברגל (אחרי אשפוז בבי"ח) והיסטוריה קלינית קצרה. היום היה שונה. התחלנו באיחור, כי שתיים מהגופות לנתיחה עדיין היו בחיים. המתנו מחוץ לחדר נתיחות ושמענו את הצווחות האחרונות של שתי החזרזירות שחמש דקות מאוחר יותר ננתח. חוץ מהחזרזירות חיכו בחדר סייח בן יום, וצ'ינצ'ילה אחת.

ההליך המקובל לאבחון מחלות בחיות משק הוא כזה – יש לך X בעלי חיים חולים, ואתה מנסה לגלות לאבחן את המחלה, ולפעמים שווה "להקריב" מספר מהם כדי לנתחם, לבדוק פציעות, לקחת דוגמאות מאיברים שונים לתרבית והיסטולוגיה.

ובחזרה להיום. בחרתי לנתח את אחת החזרזירות, כי מנסיון העבר אין דבר יותר מסריח מסוס מת, ולא התחשק לי להתעסק עם ייצור שגודלו רבע עוף קטן במיוחד.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים (לטובת הקיבה החלשה של רוב האוכלוסיה), כשפתחתי את בית החזה של החזרזירה לבה עדיין פעם. לא כל כך מהר, אבל עדיין. אמנם זו לא הפעם הראשונה שראיתי המתה במו עיניי, וגם לא הפעם האחרונה, מן הסתם. עם זאת, יש משהו בלב הפועם עדיין של חיה שזה עתה הומתה, שאי אפשר להתעלם ממנו, ומעורר מחשבות אתיות על המתה, עם או בלי חסד.

תמיד כשאני מתמודדת עם סוגיות שכאלה אני מזכירה לעצמי שאילו החזרזירה הזו, או השניה (אולי אחותה? לא סביר) היתה בריאה, היא הייתה מסיימת את חייה תוך כמה חודשים על הצלחת של מישהו, או בעוד שלוש שנים לערך, אחרי 5 המלטות, על הצלחת של מישהו בתוך נקניקיה. זה לא עוזר הרבה, אולי קצת מקל על ההתמודדות. אבל זה מאפשר להמשיך עוד כמה רגעים במחשבה שלא עשית שום דבר רע, או בעצם איזושהי התמודדות בסגנון תחיבת הראש בחול, סטייל יען.