הפוסט הזה מוקדש ללרמן

לפני מספר חודשים נרשמתי לשירות Bicing, אולם עד היום לא טרחתי ללכת לאסוף את הכרטיס שבכלל היו אמורים לשלוח לי בדואר. לא אציין כמה זמן התעכבתי עם זה, קצת מביך. שעות קבלת הקהל לא ממש נוחות, והמשרד לא ממש קרוב לבית, כך שהתעצלתי. עכשיו, כשסופסוף אספתי את הכרטיס והשתמשתי לראשונה בשירות, אני מצטערת שלא הלכתי לאסוף אותו קודם. איזו תחושת התעלות לרכב שוב על אופניים, להגיע הביתה בצ'יק וגם לא לשלם על זה כלום (פירוט בהמשך). נראה לי שביסינג ואני עוד נהייה חברים טובים מאוד.

זהו שירות השאלת אופניים ששייך ליזם סיני ופועל בשיתוף עם העירייה. מאז שהשירות הושק הביקוש קפץ לשמיים, והיום אפשר למצוא פינות חנייה רבות. מנויי השירות משלמים מנוי שנתי ורשאים לשאול זוג אופניים בכל נקודת חנייה ל-30 דקות חינם. על השכרה מעבר משלמים 30 סנט ל-30 דקות, ומותר לשאול את האופניים עד שעתיים. מי שעובר את השעתיים משלם קנס (לא זוכרת כמה).

מטרת השירות לשמש כלי תחבורה עירוני ולשמש תחליף למכוניות, טוסטוסים וגם תחבורה ציבורית. משך ההשכרה תואם את המטרה הזו. על פניו, בארסה אינה העיר האופטימלית לאופניים - היא לא שטוחה כמו אמסטרדם (השיפועים בחלקים מהעיר מאוד לא נוחים לרכיבה) וגם רשת שבילי האופניים עודנה בחיתוליה. אבל למרות כל הסיבות הנ"ל ביסינג משגשגת, ואפילו סובלת מעודף ביקוש.

נו, לרמן, מה אתה אומר על שירות כזה בתל-אביב?

תגיות: Bicing, אופניים, אורבניזם, בארסה

לפני עשרה ימים לזוגי האהוב שלי מלאו 29 סתוים. עקב הימצאותו בעברו השני של הים התיכון התמהמתי בחיפוש המתנה, כי בכל מקרה נחגוג קצת באיחור. אז היום לקחתי את עצמי לחנות כלי המטבח החביבה עליי, שנמצאת מרחק 30 דקות הליכה, כדי לחפש את המתנה האידאלית לקרניבור חובב בישול - פלנצ'ה מברזל יצוק. רק מה, נגמרו הפלנצ'ות. אפילו לא אחת. רק כאלה מאלומיניום עם טפלון. לא רוצה טפלון. נו, מילא. יגיעו בשבוע הבא. או עוד שבועיים. ניהול מלאי בסגנון ספרדי.

בדרכי חזרה עברתי לי קאסה אמטייר (Casa Amatller). הבניין בנוי בסגנון נאו-גותי וקצת הולך לאיבוד ליד קאסה באטיו (Casa Batlló) השכן שתכנן אנטוני גאודי, כך שחשבתי שיכול להיות מעניין לספר קצת על הבניין. אין תמונות, אבל לא חסרות כאלה באינטרנט. כמו למשל באתר הזה או בזה.

הבניין נבנה בין השנים 1898-1900. ב-1910 אנטוני אמטייר (Antoni Amatller), איש עסקים קטלני אמיד (שעשה את הונו בייצור שוקולד), רכש את הבניין כדי להפכו למקום מגורי. הבניין, באותה העת, דמה לבנייני אישמפלה (Eixample) רבים אחרים. אמטייר החליט לשפץ באופן מסיבי את הבניין, ושכר לשם כך את האדריכל ג'וזפ פוג'-קדאפאלק (Josep Puig i Cadafalch). השיפוץ השפיע בעיקר על החזית, חלל חלל הכניסה והדירה המרכזית או פרינסיפל (Principal). הייתי יכולה לפרט לגבי מוטיבים וחומרים, אבל זה נראה לי קצת משעמם.

בדירה חיו אנטוני אמטייר ובתו היחידה תרזה. לאחר מותו של אמטייר האב, הבית עבר לאחזקתה של בתו. בשנת 1935 בוצעו שיפוצים בדירה המרכזית, אבל למעט שיפוצים אלה הבניין נשאר די נאמן לבנייה המקורית. תרזה, שמעולם לא נישאה, הקימה ב-1942 את מכון אמטייר לאמנות ספרדית, שנושאת באחריות לשימור הבניין ויצירות האמנות שנשמרות בו. מאז מותה בשנת 1960 המכון, על ספרייתו ומאגר התמונות שלו, ממלא את צוואתה. המכון, שיושב בדירה המרכזית של הבניין, משמר את העיצוב המקורי. עם זאת, הריהוט המקורי, שלא התאים לאופיו של המקום (כלומר ספרייה) נתרם למוזיאון לאמנות מודרנית של ברצלונה, יחד עם מספר עבודות אמנות מקוריות של הפסל אאוסבי ארנאו (Eusebi Arnau).

עד כאן החלק החינוכי. אני יכולה לספר לכם שקומת הקרקע פתוחה למבקרים. ישנה שם תערוכת צילומים של הבניין (מבפנים) מהתקופה שאנטוני ותרזה אמטייר גרו בבניין. גם אפשר לראות את המטבח המקורי של הבניין, עם כיור השיש הרחב והרדוד, ותנור הפחמים הישן. יש שם גם חנות מזכרות נחמדה, שמציעה מזכרות יקרות למדי אך מקוריות ונחמדות מאוד, וגם ספרי ארכיטקטורה, בעיקר על הבניין. ישנה שם ספרייה, שבוודאי צריך לתאם ביקור בה. לפי האתר של העירייה, בימי חמישי בין 10 ל-13 יש סיור מודרך בחינם.

בפעם הבאה, אחרי שהחזרתם לעצמכם את הנשימה שנעתקה מול קאסה באטיו, תעצרו לרגע בקאסה אמטייר. תעריצו את חלל הכניסה, את המטבח העתיק, את המזכרות הלא-חיוניות אך מאוד אסתטיות, ותזכרו שהמקום הזה אמנם לא גאודי, אבל נהדר בזכות עצמו.

תגיות: ארכיטקטורה, בארסה, הזוגי, היסטוריה, מתנה, פלנצ'ה, קאסה אמטייר, קאסה באטיו

היום נתקפתי יצר נקיון, והחלטתי להפטר מכל הזבל שנצבר במשך שנים. כשאני אומרת זבל, אני מתכוונת לזבל ממש: צבע ישן מהצביעה של הדירה לפני 6 שנים, וילונות שהיו של הדיירים הקודמים, כבלים חשמליים שהוסרו בעת הצביעה ולעולם לא ישתמשו בהם… ובאותה ההזדמנות זרקתי את כל חומרי הניקוי, סבונים ושאר תמרוקים שפתוחים כבר שלוש שנים ואפשר לעשות עליהם מחקר פוסט-דוק רציני, ואולי אפילו לקבל על זה איזה פרס.

אז מה עושים עם כל כך הרבה זבל, ועוד כזה שלא ממש כדאי לזרוק לפח מתחת לבית? אז זהו, שפה דואגים לדברים עד הסוף. העירייה מפעילה נקודות איסוף מיוחדות לפסולת "מיוחדת" שנקראות נקודות ירוקות (punt verd).

הסיבה שהתעכבתי עם הניקיון הזה כל כך הרבה שנים הייתה תמיד המרחק בין הבית לנקודה הירוקה הקרובה. אבל בחודשים האחרונים העירייה התחילה להפעיל שירות חדש - נקודות ירוקות ניידות. ויש לי שתיים ליד הבית, אחת בכיכר מרחק רחוב וחצי, בימי רביעי, ואחרת ליד השוק בימי שישי.

אז ניצלתי את ההזדמנות ואת כח הסחיבה של הזוגי, ואת כל הפסולת הזו הבאנו למקום הנכון. אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי שהיא תטופל כראוי.

כמו שצריך, לא?

תגיות: בארסה, מיחזור, סביבה, פסולת

הזוגי ואני זה עתה שבנו מהמשחק של בארסה מול ליון. לא אכביר מלים, מאחר וכדורגל הוא בהחלט לא נכלל בתחומי הבנתי או אפילו קרוב לזה. זו הפעם השניה שאני הולכת אתו למשחק*. הפעם, בניגוד למשחק הקודם, ישבנו במקום נחמד הרבה יותר, יחד עם חבר לעבודה של הזוגי, שדרכו קנינו את הכרטיסים.

אני חייבת לציין, בתור אדישת-ספורט באופן כללי**, זו חוויה מעניינת. קודם כל, בשביל מנותחת-עיניים שכמוני התחושה הנהדרת של ראות כל כך חדה היא מדהימה. נכון, גם ביום שטוף שמש אני יכולה להרגיש ככה, אבל זה עדיין משהו אחר. בנוסף, כמות האנשים מפעימה, במיוחד כשכולם קמים על הרגליים, לטוב ולרע***.

אני עדיין לא חובבת כדורגל, למרות שאם כבר, של בארסה. כי בארסה היא יותר ממועדון.

 

וחוץ מזה, היה אחלה משחק.

 

*הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים (בערך), מול ואלנסיה.
** ממש לא מזיז לי מה עשה אלונסו, או רוסי, או נדאל, ובכל זאת אני יודעת.
*** למרות שהקהל פה די רגוע ושקט.

תגיות: בארסה, כדורגל, ספורט, קאמפ נואו

חלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של אח"י דקר

הכותרת אינה מטעה - עשרה מקומות לאכול טוב בבארסה, מסעדות, בתי קפה ומקומות של טאפאס, במגוון מחירים (לא לפי סדר איכות/מחיר אלא לפי סדר הזכרון שלי). כל המקומות נבדקו ומומלצים בחום.

1. Cervecería Catalana. הסרבסריה היא המקום הכי טוב לאכול טאפאס אותנטיים, לפחות לדעתי. המסעדה יושבת בפינת רחוב מיורקה (Mallorca 236) עם רמבלה קטלוניה (Rambla de Catalunya). אפשר לשבת בחוץ, או בפנים, אבל בכל מקרה חשבו לפחות חצי שעת המתנה כי אי אפשר להזמין מקום מראש והמקום תמיד מלא. אם תגיעו סביב שבע וחצי או אחרי אחת-עשרה, תחכו פחות. האוכל תמיד טרי, הרמה תמיד גבוהה, ומבחר הבירה גדול. אם תרצו סנגריה (Sangría), גם היא לא רעה בכלל. סגור רק ב-1 לינואר וב-24 בדצמבר. סביב 25 יורו לאדם עם בירה או סנגריה.
2. דולסו (Dolso). בית הקפה הכי חמוד ברובע שלי, האישמפלה (Eixample). אם אתם בסביבה ומחפשים עסקית מוצלחת (Menú del día), העסקה שלהם לא רעה - משהו כמו 12 יורו לאדם, תמורתם תקבלו מנה ראשונה, עיקרית וקינוח פלוס שתייה וקפה. התפריט מתחלף מדי יום, ובדרך כלל ניתן לבחור בין שתי מנות. חוצמזה אפשר סתם לשתות שם קפה עם עוגה, מהטובות שתמצאו בעיר. סגור בימי ראשון. Valencia 227.
3. קאל בוטר (Cal Boter). מסעדה מאוד קטלנית עם תפריט קבוע ומנות יומיות משתנות. ממוקמת בגראסיה (Gracia), רובע עם מראה כפרי שמתאים לאווירה הכפרית וההומה (כמעט תמיד מלא, אז תזמינו מראש בטלפון 934588462). אם אתם הרפתקנים, נסו את החלזונות שלהם (Caracoles בספרדית, או Cargols בקטלנית). בערך 30 יורו לארוחת ערב פלוס יין. סגור בימי שני. Tordera 62.
4. El Bitxo. בר טאפאס קטנטן (והחביב עלינו בכל העיר, בערך) צמוד לפאלאו דה לה מוסיקה, ב-Verdaguer 1. אני ממש אוהבת את פלטת הגבינות שלהם עם בקבוק Yllera או בירה גרמנית מהחבית, ואם תבקשו יפה, יוסיפו לכם גם גבינה חריפה לפלטה. גם פלטת הנקניקים שלהם לא רעה. בעלת הבית דנית, כך שאנגלית היא לא בעיה. בין 15 ל-20 יורו לאדם. בקיץ סגור בימי ראשון.
5. Cuines, בר הטאפאס בשוק סנטה קטרינה (Francesc Cambó 16) קרוב לקתדרל. אני הכי אוהבת את הטמפורה שלהם, אפילו שהיא לא נכנסת להגדרת ה"טאפאס" המסורתית. פתוח תמיד, לפחות כך נראה, אבל בטח ב-1 בינואר ו-24 בדצמבר יהיה סגור. 15-20 יורו לאדם עם בירה.
6. Bubó. בר טאפאס מול כנסיית סנטה מריה דל מאר (Santa María del Mar) היא מריה הקדושה של הים, הכנסייה החביבה עליי ביותר (כתובת מדויקת: Caputxes 10). אני אוהבת לשבת בשולחנות שיש בחוץ בשישי או שבת בערב, ולראות את האנשים שיוצאים מהחתונות שעורכים שם, כולם מגונדרים. הטאפאס פה הם מאוד מסוגננים, ולא זולים, אבל מאוד מקוריים. קחו בחשבון שהמטבח פתוח רק בצהריים ובערב, כך שאם אתם עוברים שם בשש וחצי בערב נניח, לא תוכלו לנשנש. אם תרצו קינוח מפונפן, ליד נמצאת הקונדיטוריה של בובו, שמוכרת קינוחים אלוהיים. 20-25 לאדם עם בירה ליד.
7. Re-Pla. מסעדה מאוד מעוצבת, קטנה ונחמדה בחלק המזרחי (Borne) של הרובע הגותי (Montcada 2). גילוי נאות - מנהל אותה חבר טוב שלנו, אבל זה לא משנה את העובדה שהבשר ממש טוב. כשאכלנו שם ניסיתי את הדגים, וקצת התאכזבתי, אז תלכו על בשר. התפריט די מצומצם (לדעתי סימן למסעדה טובה) אבל מעניין ומקורי. מומלץ להזמין מקום (932683003)- 50-60 יורו לאדם עם יין. אם אתם רוצים, אתם יכולים גם לנסות את המסעדה-אחות גדולה, Pla, אבל אותה לא ניסיתי (פרטים באתר).
8. Cinc Sentits. כמו שהשם אומר, המסעדה הזו מכוונת לכל החושים. עיצוב ובישול מקורי ביותר חוברים לחוויה מולטיסנסוריאלית, מלווה בהסברים מפורטים לגבי המנות (שירות מעולה). לפני המנה הראשונה מגישים את "קוקטייל" הבית, שהוא פיסת אלוהות בשלוק אחד: שילוב של מייפל, שמנת מוקצפת וטיפונת מלח ים, שנותנים יחד מליחות, מתיקות וחלקלקות של השמנת. אההה. התפריט מתחלף כל שלושה חודשים בערך, לפי העונתיות של חומרי הגלם. יש תפריט צהריים ב-22 יורו (נדמה לי, יכול להיות שעלה) בלי יין, ובדרך כלל ארוחת ערב מסתכמת ב-70 יורו לאדם (או קצת יותר, תלוי ביין).
9. Non solo pizza. מסעדה איטלקית, כדי לגוון קצת. את המסעדה הזו פתח איטלקי מאוד פטריוטי שמביא את כל הפרודוקטים ישירות מאיטליה. כאן תוכלו לטעום עגבניות אלוהיות עם מוצרלה מחלב בופלה טרי, או מוצרלה בוראטה שעשויה חלב בקר עם מילוי שמנת בפנים. הפסטה נהדרת (אני מתה על הפסטה ברוטב פטריות יער). שימו לב שאנטיפסטי פה מתייחס לצלחת נקניקים, ולא לירקות קלויים. חשוב מאוד: הם לא מקבלים כרטיסי אשראי, אז תתארגנו מראש על מזומן. 40-50 יורו לאדם עם יין. טלפון להזמנות: 932181920. כתובת: Enric Granados 110.
10. Hábaluc. מסעדת בריאות-גורמה. פה מגישים המבורגר אורגני (נהדר) ופטריות מוקפצות עם רוטב כמון, ועוד מיני מנות מקוריות, בדרך כלל על בסיס תוצרת אורגנית. אני מאוד אוהבת, אבל הזוגי מתלונן על איסור העישון (ובכל זאת אוהב את האוכל, והולך לאכול שם עם הבוסית לשעבר). יש להם תפריט צהריים סביר (נדמה לי שסביב 12 יורו, אבל אני לא סגורה על זה), ובערב המחיר לאדם עומד על 40 עם יין (לא אורגני, נדמה לי, אבל לא נורא ). Enric Granados 41.

אז שיהיה בתאבון, ומקווה שתהנו. אם אתם רוצים פרטים ספציפיים או מעודכנים לקראת נסיעה, צרו קשר במייל.

תגיות: אוכל, בארסה, חמשת החושים, כתיבה קבוצתית

אתמול אחר הצהריים, סביב שלוש, ר' הרימה טלפון ושאלה אם בא לי ללכת איתה לקונצרט בפאלאו דה לה מוסיקה קטלנה (Palau de la música catalana). מאחר וכבר שנים שאני רוצה ללכת לשמוע שם קונצרט (וגם יצא לי ללכת לאחד, אבל באולם הקטן, הפחות שווה) כמובן שקפצתי על ההצעה. ר' לומדת מדעי הרוח, ואחד הקורסים שהיא לקחה הסמסטר עוסק במוסיקה סימפונית, וכולל כרטיסים לקונצרט, סיור מודרך בפאלאו ועוד כמה בומבונים.

שמענו את רומיאו ויוליה של פרוקופייב בשילוב תיאטרון בובות-מחול. את המוזיקה, שהיא בעצם בלט, ליוו רקדנים-שחקנים שהפעילו בובות ושחקנית ששימשה כמספרת. הבובות היו פשוטות מאוד אבל מדהימות - מסכות עיסת נייר על גוף מבד - גזה מתנפנפת בוורוד וסגול ליוליה, משי תכול לרומיאו, משי פראי אדום לקפולט, ובד חום גס לאומנת ולנזיר. השילוב בין התיאטרליות של המוסיקה והצבעים שחגגו על הבמה, לפני הנגנים, היה פשוט נהדר.

וכל זה בלי לדבר אפילו על איך נראה הפאלאו מבפנים. אחרי חמש שנים שאני חייה פה, סופסוף נכנסתי פנימה. מדהים. קיטשי בטירוף, אבל מדהים. האולם עצמו, בדיוק כמו החזית, מעוטר בפרחים, מוזות, פסלי מלחינים… שפע אסטטי שבשלב מסוים פשוט מציף אותך, והיכולת לספוג פשוט נעלמת. לצערי אין תמונות (לא לקחתי מצלמה) אבל אתם יכולים לחפש בקלות בגוגל, ולקרוא קצת על המקום בוויקיפדיה.

הודעה למבקרים - החזית של הפאלאו בשיפוץ, כך שאם אתם מגיעים לשם, קחו בחשבון שניתן רק לערוך סיור פנימי, כי מהחזית לא תראו כלום.

כשהקונצרט הסתיים, אחרי שניסיתי לעשות קצת בקרת-נזקים בעקבות התוצאות הממש-גרועות בבחינה בכירורגיה*, ר' ואני החלטנו ללכת לשתות כוס יין בבר החביב עלינו El Bitxo שנמצא במרחק שלושה מטרים מהפאלאו. מפה לשם הכוס הפכה לשתיים… הרבה זמן לא ישבתי איתה ככה, והיה נחמד מאוד.

כשיצאנו, במקום לחזור הביתה**, החלטנו ללכת לבקר את א' שעובד במסעדה בבורן. ישבנו על הבר וקשקשנו איתו קצת, והוא מזג לנו כוס, ועוד אחת… אחרי הכוס הראשונה התיישבו לצידנו שני בחורים מהקהילה, קובני וקטלני. דיברנו איתם קצת, למדתי שהמותג בקרדי המקורי*** נעלם יחד עם המהפכה, והמשיכו לייצר אותו בארה"ב. את המבשלות המקוריות לא הרסו, והיום הן מייצרות רום שנקרא מתושלח או Matusalén בספרדית. לא הצלחתי לברר את אמיתות הפרטים, אבל הרום קיים. החבר'ה גם הפתיעו את שתינו, והזמינו אותנו לשתות איתם****.

סביב חצות וחצי החלטנו להתקפל. ר' לא הוציאה את ויטו, הכלב שלה, מהבוקר, ואני תכננתי (לתומי) ללכת למכון היום בבוקר. איזה מכון ואיזה נעליים… ישבנו ר', הזוגי ואני עד שתיים לפנות בוקר.

---

ננסה לתת צ'אנס לשיטה של שרון:
* התקשר אליי בחור היסטרי מאוד שנכשל ורצה לדעת מה הוא יכול לעשות, כי הוא לא יכול להגיע לפתיחת מחברות שתוכננה ליום שישי. המשך יבוא.
** מה שהייתי צריכה לעשות, בהתחשב בבחינה שיש לי מחר.
*** שהוא בכלל קטלני, במקור - הוקם על ידי מהגר קטלני שעבר לקובה.
**** מאוד חריג מבחינה סוציולוגית קטלנית, ובמיוחד לאור העובדה שדי היה ברור שלא היה להם עניין כלשהו בנו.

Powered by ScribeFire.

תגיות: Palau de la Música, בארסה, מוזיקה, קונצרט

כבר הקדמתי ואיזכרתי את חג הנפצים (כפי שאני מכנה אותו) בפוסט קודם. סאן ג'ואן (Sant Joan, בקטלנית) הוא אחד החגים החשובים בקטלוניה, ובספרד כולה (בספרדית: San Juan). החג מציין את הולדתו של הקדוש סיינט ג'ון הוא יוחנן המטביל ב-24 ליוני. במקביל, במקומות רבים בעולם מציינים את היום הארוך בשנה, חג פגני לחלוטין, בתאריך קרוב מאוד - 21 או 22 ביוני, לפי השנה. אז על פניו החג הוא דתי-קתולי, אבל באמת הוא שייר של חגיגה פגאנית אמיתית, ואופיו מוכיח זאת.

ואיך חוגגים? במדורות, נפצים וסביאה שאורכת כל הלילה, כמובן. המעוניינים ביותר מידע, לחג יש אתר אינטרנט (מופעל ע"י עיריית בארסה). שם אפשר לגלות למה זורקים זיקוקים ונפצים ולמה אוכלים קוקה בחג (Coca, ולא, לא מדובר בסם), מין עוגה שטוחה עשויה שומן חזיר, סוכר וצנוברים. עוד נדבך חשוב הוא בילוי בחוף הים עד אחרי הזריחה.

ולמה אני שונאת את החג הזה? על פניו זה הל"ג בעומר המקומי. אבל אני שונאת את העצבנות ששורה עליי כמה ימים לפני, ועוד כמה ימים אחרי, כי חובבי הנפצים מתחילים מוקדם ומסיימים מאוחר. כבר שלושה ימים שאני כולי פקעת עצבים כי הילדים של השכנים מהבניין ליד נהנים לזרוק נפצים לפאטיו של הבניין שלנו, איפה שמאוחסנים בלוני הגז.

עוד אלמנטים מרגיזים - הטינופת שמשאירים בים כל החוגגים, שעוד כועסים שמגרשים אותם בשבע בבוקר כדי לנקות את החוף. ואסור לשכוח את ההרס שהשיכורים גורמים - מרסקים תאי טלפון ורמזורים, משתינים על הדלתות של בתים ומפילים טוסטוסים (מה, לא ניסיתם? זה כיף נורא להפיל טוסטוס, ככה סתם).

אבל המקומיים מתים על זה - ואני מניחה שמי שאין לו מטען נגד נפצים ופיצוצים גם יכול להנות. רק אני לא.

חג שמח,

CrazyVet

Powered by ScribeFire.

תגיות: בארסה, חגים, ספרד, קטלוניה

הזוגי ואני חוגגים היום חמש שנים להיכרותנו. בעוד קצת פחות מחודש נחגוג חמש שנים של מגורים משותפים. אני מסתכלת אחורה וקשה לי להאמין. בחמש שנים האחרונות חוויתי חיים שלמים - למדתי שתי שפות ומקצוע, חייתי בזוגיות נהדרת, אפילו אם לפעמים קשה. ואפילו אימצנו חתול (עליו אספר בפעם אחרת). ואו. חמש שנים. 20% מכל החיים שלי אני עם אותו בן-אדם. למרות הרגעים הקשים, אני לא מתחרטת לרגע. נכון, היו זמנים מחורבנים, ועוד יהיו, אבל הרגעים הנהדרים מפצים על הקשיים. אני רק מקווה שזה ימשיך כך מאחר וההיסטוריה שלנו היא קצת חריגה, נראה לי הולם לספר קצת על ההיסטוריה העתיקה הזו, כי היא בעצם מסבירה למה דווקא בארסה.

אז לכל מי שחשב שבחרתי את בארסה רק בגלל שהיא יותר נחמדה ממילאן, נניח, אז זהו, שלא. לא הגעתי לפה כדי ללמוד, בכלל הייתי אמורה ללמוד בת"א.

אחרי כמה חודשי עבודה בארקפה (סיפור ארוך, פעם אחרת) לקחתי את הכסף שחסכתי לאופנוע ונסעתי לטיול באירופה. התחלתי ברומא ותכננתי להעביר כמה חודשים בפאריס, לצחצח את הצרפתית בטרם החזרה ללימודי ביולוגיה + צרפתית (קומבינציה מוזרה לדעת רוב האנשים שסיפרתי להם את זה. נא לצחוק בבוז, בבקשה). בדרך גם ביקרתי אצל הבת דודה של אמא בוינה ואחר כך - ברצלונה (גם כן אצל בת-דודה של אמא).

הגעתי לבארסה, ובין יום שמשי בים ויום פחות שמשי במוזיאון מירו, זכרתי שאמא סיפרה לי שהבן של חברה שלה מהגרעין גר בעיר, ולומד פה. היא אמרה לי משהו בסגנון, דברי איתו, תשמעי מה זה ללמוד בחו"ל… הרי את חושבת על זה, קשה מאוד להתקבל לווטרינריה בארץ…

מפה לשם, הבחור בכלל לא היה פה. הוא היה בארץ. ואני חשבתי, נו, שוין. לא יקרה כלום אם אני לא אפגוש את הבן של החברה מהקיבוץ בגולן. וכבר תכננתי את הנסיעה לפאריס, וקניתי כרטיסים לרכבת. ל-19 ליוני.
ב-18 ליוני לפני חמש שנים בדיוק, בערך בעשר בערב, התקשר אליי בחור חביב אחד, ואמר לי "אני הבן של…, קיבלתי את הטלפון מאמא שלך. בא לך להיפגש לבירה?"

אז פגשתי אותו לבירה, ואחר כך ישבנו באיזה באר בראבאל (El raval) וכשניסגרו הבארים בשתיים לפנות בוקר הלכנו לשבת אצלו בדירה. דיברנו כל הלילה, ושתינו בלי סוף. ולמרות כל מחשבות הזימה שאולי עוברות לכם בראש, לא קרה כלום. הוא אפילו לא נישק אותי. ג'נטלמן אמיתי?

לקחתי את עצמי, את תיק הגב הענק ועליתי על הרכבת עם ההנגאובר הכי קשה שהיה לי בחיים (במיוחד עם הרכבת המיטלטלת). איכשהו הגעתי לפאריס בחתיכה אחת.

פה נגמר הפרק הראשון בטלנובלה הפרטית שלי. היא אולי לא ארוכה כמו של פורד, ובטח לא כל כך חובקת עולם.

Powered by ScribeFire.

תגיות: בארסה, הזוגי, הסיפור שלנו, זוגיות, רומנטיקה

היום תוכרע הליגה הספרדית. בארסה וריאל בשיוויון נקודות אחרי 18 השניות המבישות בשבוע שעבר. קיים סיכוי שבארסה תנצח, בעוד ריאל תעשה רק תיקו. אפשרי, אבל לא ממש סביר לאחר התצוגה של שבוע שעבר.

---

נכון לעכשיו, בהפרש של דקה בערך, מיורקה הבקיעה מול מדריד ובארסה עלתה ליתרון מול נאסטיק. מותח.

---

עוד גול לבארסה. מעניין איך זה יגמר.

---

ועוד אחד.

---

אבל מדריד השוותה והוסיפה עוד אחד.

אז ככה זה נגמר. נו, שוין. גם ככה לא ממש רציתי שבארסה תיקח עוד אליפות. כל אליפות כזו היא נזק עצום לעיר, אי אפשר לישון שבוע והורסים כל מה שאפשר.

תגיות: בארסה, כדורגל, ליגה

הלכתי עם הזוגי הערב לפגוש חבר שלו שעוזב סופית לדרום ספרד בעוד יומיים. קבענו בבר קטן וחביב ליד פאלאו דה לה מוסיקה (Palau de la Música), שהיה סגור כמובן. בדרכנו, בפלאסה קטלוניה, היה פיצוץ קטן - אולי נפץ, לא יותר מזה, וגם לא ממש קרוב אלינו.

הקפיצה שהבאתי גרמה לי לחשוב למה מפחידים אותי כל כך הנפצים (ולא, זה לא בגלל שאני מזדהה יותר מדי עם הולכי-על-ארבע). כל שנה (עוד יהייה על זה פוסט) בחג הנפצים הגדול אני נהיית פקעת עצבים נוירוטית סטייל פולניה ביום העצמאות. ולא משנה כמה, וכמה שנים, וכמה פעמים שכבר קיללתי את בני התשחורת חובבי הפיצוצים, עדיין לא התרגלתי, ואני עדיין קופצת חצי מטר באוויר שמפוצצים משהו לידי.

אחר כך חשבתי, אולי זו התניה לא מודעת, משהו שהגוף שלי מרגיש ויודע בלי לחשוב. משהו שמובנה בו כל כך הרבה שנים, שאפילו חמש שנים (כמעט) במדינה נטולת מלחמות (אבל קצת אכולת טרור, למרות ש- ETA הם ילדים לעומת החברים שלנו) לא שינו כלל.

זו רק אני שמוזרה?

תגיות: בארסה, התנייה, ספרד